1. אימפריית האור (Empire of Light), בימוי: סם מנדס
    תעשיית הקולנוע תמיד אהבה סרטים על עצמה, אבל הסרט הראשון של סם מנדס מאז "1917" הוא חלק מטרנד תורן נוסף: סרטים על נשים בריטיות שחוות התעוררות מינית עם גבר צעיר ושחור בלוקיישן מוגדר אחד. זה קרה לאמה תומפסון ב"אף פעם לא מאוחר", זה קרה לטילדה סווינטון ב"3,000 שנים של כמיהה", וזה קורה ב"אימפריית האור" גם לאוליביה קולמן - תפקיד שעל פניו יכול להביא לה עוד מועמדות לאוסקר, אם כי ראוי שבסיבוב הנוכחי היא תשב על הספסל ותתן לשאר הקולגות שלה צ'אנס.

    למרות נוכחותה של קולמן, ל"אימפריית האור" - שמתרחש בשנות השמונים ומתמקד בבית קולנוע קטן אך מיתולוגי בעיירת חוף בריטית - יש גיבור אמיתי אחר: רוג'ר דיקינס, אולי גדול הצלמים של ימינו (ראש בראש עם עמנואל לובצקי), שהופך כל פריים בעבודתו הראשונה מאז אותו "1917" ליצירת אומנות. הסיפור שכתב מנדס מתקדם לאורך שניים-שלושה פרקים עלילתיים עיקריים, והצילום של דיקינס והלוקיישן הנוסטלגי (כמו גם הרפרנסים, בהם בכורת "מרכבות האש" שנערכת בקולנוע "אמפייר") אורזים את הכל לחבילה יפהפייה של אהבת קולנוע. מוקדם לדעת אם מדובר במועמד אפשרי לתואר הסרט הטוב ביותר באוסקר הקרוב, או אם מייקל וורד הצעיר ("טופ בוי") בדרכו להפוך לסמל המין החדש, אבל מה שבטוח הוא ש"אימפריית האור" מפצה על חוסר ההחלטיות של התסריט ועל העריכה הלא מספיק יעילה עם מספיק רגעים שיצדיקו צפייה על המסך הגדול, כמו פעם, ולא על המסך הקטן. 

    "אימפריית האור" (צילום: באדיבות פורום פילם, יחסי ציבור)
    כל פריים הוא יצירת אומנות. אוליביה קולמן ומייקל וורד ב"אימפריית האור" | צילום: באדיבות פורום פילם, יחסי ציבור

  2. מילה שלה (She Said), בימוי: מריה שרדר
    החדשות הרעות: למרות שבוים על ידי מריה שרדר מ"המורדת" עם שירה האס, הפעם אף ישראלית לא זוכה כאן לתפקיד פריצה. החדשות הטובות: כל השאר. נכנסים לסרט, מפסיקים לנשום, ונזכרים לנשום שעתיים אחר כך. "מילה שלה" הוא לא סרט שאמורים להגיב אליו ככה - הוא בכלל לא מותחן - אבל זה מה שקרה. העיבוד לספרן של ג'ודי קנטור ומייגן טוהיי, עיתונאיות הניו יורק טיימס שאחראיות לתחקיר פורץ הדרך בעניינו של הארווי וינשטיין, הוא כזה שסופו ידוע מראש וכולל מפלצת שנרקבת בכלא באיחור גדול ומיותר. אך העובדה הזאת נעשית לא רלוונטית מול תצוגה קולנועית סוחפת בכל קנה מידה, כזו שנשענת בבירור על ברכיהן של אחיותיה הגדולות, מ"כל אנשי הנשיא" ועד "ספוטלייט".

    מעבר לעובדה שאחד הסרטים הגדולים הראשונים על פרשת וינשטיין בוחר להתמקד דווקא בשתי העיתונאיות שחשפו את פשעיו (לצד רונאן פארו מהניו יורקר), ולא בו או בנפגעות שלו, יש עוד כמה החלטות מעניינות ב"מילה שלה" - למשל קרדיט ההפקה לאחד בשם בראד פיט. האם האיש שהיה מודע למעשיו של וינשטיין במשך עשורים, והמשיך לעבוד איתו אחרי שגילה שאשתו ואם ילדיו הותקפה על ידו, הוא הבחירה האידיאלית לסרט כל כך חשוב? כנראה שלא. מצד שני, נשמע שלפיט יש האשמות קצת יותר חמורות להתמודד איתן עד שיתמודד עם "מילה שלה" בטקס האוסקר הקרוב. ובכלל, הבעיה לא מתחילה ונגמרת בו - האולפנים ההוליוודיים הגדולים, כמו יוניברסל שמפיצים את הסרט, מלאים גם היום באנשים שיודעים להעלים עין כשבאחד מסרטי הדגל שלהם מככבים ארמי האמר, אנסל אלגורט או עזרא מילר. זה המחיר ש"מילה שלה" נאלץ לשלם בשביל לזכות בתהודה כזאת גדולה, ואולי הוויתור על הטהרנות משתלם כשמדובר בסרט מפעים כל כך. 

    מבחינת הסרט עצמו, כאמור, אין תלונות. קארי מאליגן וזואי קאזאן מצוינות בתפקידים הראשיים, המוזיקה של ניקולס בריטל (שאחראי לשלל פסקולים וגם לפתיח של "יורשים") מצדיקה את הצ'ק השמן שבטח שולם לו, והכבוד שהסרט רוחש לגיבורות האמיתיות שלו - המתלוננות נגד וינשטיין - ניכר בכל רגע, כולל ליהוק של אשלי ג'אד לתפקיד עצמה. אגב, אותו וינשטיין ניסה להילחם ביציאת הסרט במקביל לאחד מהמשפטים שמתנהלים בעניינו, וכשל. סביר להניח שעכשיו, חמש שנים אחרי פרוץ תנועת metoo, לוויינשטיין ועמיתיו מחכים עוד הרבה סרטים שיאירו אותם באור נורא. אפשר רק לקוות שהם יהיו רגישים, מרתיחים ומצמררים כמו המקרה הנ"ל. (הסרט יופץ בישראל ב-17.11)