פוליצר (צילום: Hulton Archive, GettyImages IL)
האיש שלנו במאקו. ג'וזף פוליצר | צילום: Hulton Archive, GettyImages IL
ג'וזף פוליצר נולד בעיירה מאקו שבהונגריה ב-1847. זה אמיתי. גם אני לא ידעתי ששורשיו של מאקו בארץ הגולאש. מסתבר שמאקו גם הייתה מרכז יהודי משמעותי בהונגריה. אביו של פוליצר היה יהודי, אמו קתולית. איך ג'וזף פוליצר התגלגל משם עד שהפך עיתונאי פורץ דרך ומוציא לאור מצליח בארה"ב. זה סיפור מעניין בפני עצמו. עוד נחזור אליו.

השבוע פורסמו זוכי פרס פוליצר לשנה זו. אין פרס יוקרתי וחשוב ממנו בעולם העיתונות. הכוונה לעיתונות הכתובה. משם הגיע פוליצר ולשם מכוונת ועדה בת 19 חברים שמינתה אוניברסיטת קולומביה בניו יורק.

במשך כמעט 100 שנה מוענק הפרס הזה לעבודה עיתונאית יוצאת דופן. כזו שלמדנו בבית ספר לעיתונות. עיתונות שמחפשת מידע חדש, שחוקרת ובודקת וחושפת ויודעת לספר משהו שלא ידענו. לא אג'נדות ולא שמג'נדות, לא התחפשות לידיעות כביכול עיתונאיות כדי לשאוב קליקים, לא מציאות דמיונית שמשרתת אנשים מסוימים ונלחמת באחרים. עיתונות שבאה לחשוף ויוצאת מתחת ידיהם של עיתונאים שכתיבתם אומנותם. תתפלאו יש עוד כזו עיתונות, אלא שהיא נלחמת על חייה.

פוליצר (צילום: Dave Kotinsky, GettyImages IL)
זוכי פרס הפוליצר לשנת 2013 בתצלום קבוצתי באוניברסיטת קולומביה | צילום: Dave Kotinsky, GettyImages IL
הפוליצר נועד לעיתונות כתובה בלבד המופצת על בסיס יומי. כך קבע ג'וזף פוליצר בצוואתו. לפרס 21 קטגוריות שונות, בהן גם יצירות ספרותיות, קריקטורות וצילומים  ואפילו מוזיקה. הזוכים הבולטים השנה בתחומי הסיקור העיתונאי הן סוכנות החדשות רויטרס על סיקור הרדיפה של המיעוט המוסלמי במינמאר (בורמה לשעבר), העיתון "בוסטון גלוב" על סיקור הפיגוע במרתון של בוסטון ומה שעורר הכי הרבה הדים: הוושינגטון פוסט והגארדיאן על פרסום מסמכי ה-NSA. שני העיתונים האלה היו החלוצים בפרסום הראשוני ובהיקף של ההדלפות הסדורות של אדוארד סנודן. ה"גארדיאן" צוין לשבח כמי שהוביל את הפרסומים ודחף אותם קדימה וה"וושינגטון פוסט" צוין גם כמי שהעמיק ועזר לציבור להבין את המשמעויות של החומר המודלף.

להחלטה הזו של ועדת הפרס יש משמעות נוספת. באמריקה מתנהל עדיין ויכוח האם סנודן הוא אזרח למופת או בוגד? האם צריך לומר לו תודה או לשלוח אותו לכלא? כאשר העיתונים שמפרסמים את החומר הזה מקבלים פרס פוליצר, משתמע שהם עשו שרות אדיר לציבור, שאמריקה יצאה נשכרת מכל הפרשה. אז מה יגידו עכשיו שונאי סנודן? שגם את ה"וושינגטון פוסט" צריך לשלוח לכלא?


עורך הבוסטון גלוב מבשר למערכת על הזכייה בפוליצר

יש עוד משהו משותף ל"בוסטון גלוב" ול"וושינגטון פוסט" חוץ מזכיות בפוליצר השנה. שני העיתונים האלה עברו לידיים חדשות ומסמנים תקווה קלושה שמשהו עוד יעבוד במודל הישן של העיתונות. הגלוב נרכש על ידי המיליארדר ג'ון הנרי, שהוא בין השאר גם הבעלים של קבוצת הבייסבול "בוסטון רד סוקס". הפוסט נרכש על ידי מייסד אמזון ג'ף בזוס. זו מגמה, קטנה לפי שעה, של כסף חדש שקונה עיתונים איכותיים בזול ומתחייב לתמוך בהם עם השינויים המתחייבים. לשם המחשת המצב, קבוצת המדיה של הבוסטון גלוב נרכשה לפני 20 שנה על ידי ה"ניו יורק טיימס" ב-1.1 מיליארד דולר. הנרי קנה אותה מהטיימס ב-70 מיליון דולר בלבד. יש עוד מקרים בודדים כאלה. רוב העיתונות המסורתית נוסעת בכיוון אחד – למטה. כל הדמעות כבר נשפכו והמציאות לא תשתנה. העיתונות תשתנה. גם ה"בוסטון גלוב" הוא עיתון מצומק היום עם 360 עובדים לעומת 550 לפני 10 שנים. יש לו 385,000 מנויים בסוף השבוע לעומת 800,000 לפני עשור.

התמונה הכללית הרבה יותר חדה: ב-2012 נספרו בארה"ב 38,000 משרות מלאות בעיתונות הכתובה לעומת 54,000 עשור קודם לכן. ובשנתיים האחרונות היו עוד קיצוצים נרחבים.

קריקטורה של קווין סירס מעיתון השרלוט אובזרבר (צילום: קווין סירס)
אחת הקריקטורות של זוכה הפרס השנה - קוין סירס מהעיתון שרלוט אובזרבר (צילום מסך מהאתר של פרס פוליצר) | צילום: קווין סירס
פרס פוליצר נותן קצת חמצן לעיתונות הכתובה, אם כי לא חסרות גם שערוריות. המפורסמת התרחשה בשנת 1980 כאשר העיתונאית ג'אנט קוק קיבלה את הפרס על סדרת כתבות מרגשת במגזין של ה"וושינגטון פוסט" שליוותה ילד מכור לסמים. היא המציאה את כל הסיפור.

השנה מסתמנת בעיה עם הזוכה בקטגוריית התחקיר העיתונאי. הפרס ניתן ל-CPI. זוהי עמותה בלתי תלויה שנהנית מתרומות ומפעילה זרוע עיתונאית. רשת הטלוויזיה ABC מאשימה אותה עכשיו שהתחקיר המדובר היה שיתוף פעולה של שני הארגונים, אבל CPI התעלמה מחלקה של הרשת והגישה את התחקיר לבדה לוועדת הפרס. שני הארגונים שעבדו במשותף מחליפים עכשיו חיצים. ABC ערערה על הפרס. הסיפור בעיצומו.

ג'וזף פוליצר עשה דרך ארוכה מהעיירה מאקו לעיתונות. בגיל 17 הוא החליט להתגייס לצבא. או לצבא האוסטרי, או ללגיון של נפוליאון במקסיקו, או לצבא הבריטי בהודו. אף אחד לא קיבל אותו בגלל ראייה לקויה ובריאות רופפת. בסופו של דבר מצא את עצמו במלחמת האזרחים בארה"ב. הוא לא ידע אנגלית אבל למד ואחרי כמה עבודות מזדמנות בסנט לואיס החל לעבוד בעיתון בשפה הגרמנית. בסופו של דבר הפך למוציא לאור ולבעלים של העיתון החשוב "The World" בניו יורק. בסוף ימיו התעוור כמעט לגמרי ונפח את נשמתו על היאכטה שלו. בדרך הניח יסודות לעיתונות עצמאית. על פי צוואתו הוקם בית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה שמחלק את הפרס עד היום.

כמה זמן עוד תישאר עיתונות לתת לה פרס כזה?