הכדורסלן האמריקני האגדי כרים עבדול ג'אבר התפלסף השבוע ארוכות בטור מפרי עטו על השאלה למה, לדעתו, הכדורגל לא יתפוס באמת בארצות הברית של אמריקה. "הצופים האמריקנים רואים אנשים בועטים בכדור ואז מיד מישהו מהקבוצה השנייה חוטף את הכדור וזה קורה כל הזמן", הוא כתב. "לאמריקני הממוצע, שרגיל לאקשן של כדורסל, להתנגשות הענקים בפוטבול ולמתח של הבייסבול, הכדרור האינסופי הזה על מגרש הכדורגל נראה כמו סתם משחק של מזל".  והוא עוד הפליג והוסיף: "הכדורגל אינו תואם את האתוס האמריקני כמו ענפי הספורט האחרים שלנו. התוצאה נמוכה מדי לאומה של חלוצים ויזמים כמונו".

מי שבא מארץ כדורגל לאמריקה יאמר בדיוק ההיפך. הפוטבול הוא משחק סטטי, משעמם ונטול נשמה. הכדור הביצתי המוזר הזה זז כמה שניות ואז מתארגנים דקות ארוכות ומעייפות עד התזוזה הבאה שנמשכת גם היא שניות בודדות. הבייסבול יכול להימרח שעות. לאט לאט ללא סוף. איך אפשר להשוות את זה לאקסטזה של גול? אז כן, ספורט של ענין של תרבות, הרגל ומסורת. אם שיחקת כדורגל בשכונה זה בדם שלך ואם גדלת על בייסבול תמיד תחשוב שזה הדבר. מזל שאפשר להסכים על כדורסל. אחרת לא היינו יודעים מי זה כרים או מייקל ג'ורדן ודיויד בלאט לא היה מוצא את ג'וב חייו.

ברק אובמה צופה במשחק בין ארצות הברית לגרמניה במונדיאל 2014 (צילום: ap)
אובמה לא מחמיץ. צופה בנבחרת ארה"ב במטוס הנשיאותי אייר פורס 1 | צילום: ap
נכנס לטרנד

כרים עבדול ג'אבר נדרש לסוגיה הזו כי משהו קרה באמריקה בשבועות האחרונים. משהו גדול קרה לכדורגל. אומנם החלום הקצר התנפץ השבוע מול המטווח הבלגי, אבל כברת הדרך כבר נעשתה. אין ענף ספורט בינלאומי שהאמריקנים לא מתברגים בו בצמרת ועדיין אומה של 320      מיליון איש מדשדשת בענף הספורט הפופולארי בעולם. זה שינוי תרבותי ארוך ואיטי אבל הוא מתרחש כל הזמן. מצד אחד, ריבוי מואץ של האוכלוסייה ההיספנית-לטינית-דרום אמריקנית, ששורשיה התרבותיים במדינות כדורגל. מצד שני, טרנד שנכנס כבר לפני כמה שנים לבתי הספר – ליגות כדורגל לילדים ובמיוחד לילדות. משום מה כדורגל לילדות תפס חזק. זה לא מקרה שנבחרת הנשים בכדורגל של ארה"ב מדורגת במקום הראשון על ידי פיפ"א וזכתה בגביעי עולם ובמדליות זהב אולימפיות. הטרנד כל כך חזק שנעשו מחקרים על התופעה. חלקם הצביעו על שיעור פציעות גבוה של ילדות בכדורגל לעומת בנים ובכלל לעומת ענפים אחרים. זה עלול להוריד את ההתלהבות בשנים הבאות.

אבל בינתיים, המונדיאל הנוכחי שבר שיאים. לאו דווקא בהישגי הנבחרת אלא בתדמית ובעניין. המאמן הגרמני של נבחרת ארה"ב, יורגן קלינסמן, הצליח ליצור התלהבות מסביב והקהל בא בהמוניו. נתוני צפיית הטלוויזיה בארה"ב במשחקי המונדיאל בכלל ובמשחקי ארה"ב בפרט עלו על כל הציפיות. רשת הספורט ESPN לא ידעה מה נפל עליה כשרכשה את זכויות השידור. במשחק ארה"ב - פורטוגל צפו 24.7 מיליון אמריקנים. ובגמר האן. בי. איי? 18 מיליון.  בגמר הבייסבול – 15 מיליון. קשה לערוך השוואות מדויקות כי מדובר בסדרות של משחקים אבל אין ספק שנפל דבר. מלך אירועי הספורט ללא עוררין הוא עדיין הסופרבול–112 מיליון צופים.

  כמו כל פוליטיקאי מיומן שמזהה טרנד פופולארי, גם הנשיא אובמה הצטרף לחגיגה. הוא שולח ברכות עידוד לנבחרת, הוא מקפיץ כדורים בכל הזדמנות והוא צופה בכל המשחקים, אפילו במהלך טיסה באייר פורס 1. הנשיא אימץ את הגביע העולמי לחיקו ומתנגדיו הפוליטיים שאינם נחים לרגע כבר מתעצבנים. הוא מסיח את הדעת מהבעיות האמתיות של אמריקה – מאשימים פרשני פוקס ניוז. הם יכולים להירגע – החגיגה הסתימה בינתיים. אלא שפרק חדש נפתח.

הכרים עבדול ג'אבר הבא שלומד היום בבית ספר יסודי יחלום אולי עכשיו להיות רונלדו או מסי. הביזנס, שמזיז הכל באמריקה, ראה כי טוב. זה אומר שכסף יזרום עכשיו בכמויות גדולות לענף המתפתח. אולי אפילו ליגת הכדורגל האמריקנית-קנדית, ה-MLS , תצליח להתרומם קצת יותר. כיום יש בה 19 קבוצות בלבד. זו הליגה המקצוענית. כדורגל אמיתי בא מלמטה, מהשכונה, מחוף הים. אם כרים טועה אפילו בקצת – המונדיאל הבא כבר יכול להיות של ארה"ב.