מייגן, סטודנטית לכלכלה באוניברסיטה אמריקאית גדולה, פגשה את טיילר במסיבה בקמפוס. הם פלירטטו ונהנו יחד, וכשהחברות שלה קמו ללכת, ב־2:00 בלילה, הוא ביקש ממנה להישאר.

"אני לא הולכת לשכב אתך", היא אמרה לו.

"זה בסדר", הוא אמר, "אנחנו רק נתנשק ונתכרבל".

מייגן אותתה לחברות שלה שהן יכולות ללכת, היא נשארת. טיילר והיא החזיקו ידיים בדרך לחדר שלו במעונות ודיברו. אבל ברגע שהגיעו לחדר שלו, הוא דחף אותה למיטה וניסה בכל זאת לשכב איתה. מייגן אמרה שאין לה אמצעי מניעה, אך הוא שלף קונדום וחדר אליה. היא שכבה ללא תנועה. "חשבתי שאם אני אהיה ממש גרועה, הוא יפסיק", אמרה. אחר כך הוא הציע שיתקלחו ביחד ושוב חדר אליה. היא פתחה את המים החמים עד הסוף בתקווה שזה יגרום לו לצאת, אבל זה לא עזר. היא ביקשה שיפסיק, הוא הפסיק לדקה ואז המשיך. השותפים שלו נכנסו לחדר האמבטיה, ראו אותם והתחילו לצחוק. היא ביקשה ממנו להפסיק עוד פעמיים, ובסופו של דבר הוא הפסיק.

למחרת הוא הקפיץ אותה למעונות שלה. כשנפרדו, היא אמרה לו "תודה, היה לי כיף". חברה עברה בחדר שלה כדי לשמוע איך היה אתמול בלילה. "אני חושבת שנאנסתי", אמרה לה מייגן. חודשים אחר כך, מייגן לא הצליחה להסביר למה בבוקר שאחרי, היה לה חשוב להעמיד פנים בפני האנס שהכל בסדר.

הכתבה מתפרסמת בגיליון ינואר של TheMarker Women

מייגן היא אחת הנערות שהתראיינו לספרה של פגי אורנשטיין, Girls and Sex ("נערות וסקס"), שראה אור במארס שעבר בארצות הברית. אורנשטיין, אם לנערה מתבגרת, ראיינה עשרות נערות, רובן סטודנטיות בקולג', על חוויותיהן המיניות. לא כל הסיפורים ששמעה כוללים אונס – למעשה, סיפורי האונס הם מיעוט – אבל הממצאים עוזרים להבין, בין השאר, מדוע מייגן הגיבה כפי שהגיבה. את מה שיחושו הורים שיקראו את הספר אפשר לסכם בכותרת שאורנשטיין נתנה להקדמה: "כל מה שאף פעם לא רציתם לדעת על נערות וסקס (אבל אתם ממש צריכים לשאול)".

הממצא העיקרי של אורנשטיין הוא שגם כיום, כשנערות משכילות מהמעמד הבינוני ומעלה (וזה הפרופיל של המרואיינות שלה) יודעות שהן יכולות להיות מה שהן רוצות, שאסור להפלות אותן בקבלה לעבודה ושזוגיות אמורה להיות שוויונית – ויש להן אתהילרי קלינטון, מישל אובמה ושאר מודלים לחיקוי – בכל הנוגע לסקס, הן תקועות  בביצה של מיתוסים קדומים. הן סבורות שנערות צריכות להלך על הקו הדק בין זונה לבתולה; שבנות צריכות להיות נחמדות ולא להיתפש כביצ'יות (גם כלפי אנסים); ובעיקר, שהמדד להצלחה או כישלון של סקס הוא עדיין, בעיקר, ההנאה הגברית, ושהאחריות להנאה הזו היא שלהן (אבל ההיפך לא בהכרח נכון).

כפי שאורנשטיין כותבת בספר: "כשכל כך הרבה השתנה כבר עבור נערות בתחום הציבורי, למה לא השתנה יותר בתחום הפרטי?". בשנה שבה ראינו מועמדות היסטוריה של אישה לנשיאות ארצות הברית - וניצחון של מועמד שהתגאה בהטרדות מיניות, הספר של אורנשטיין רלוונטי מתמיד.

חינוך מיני והדיון הציבורי בסוגיית המין, טוענת אורנשטיין, תקועים עדיין בשלב ההסכמה: ככל שהסוגייה הזו חשובה, היא אינה חזות הכל. "מי יכול ליהנות? מי הנהנה העיקרי? איך גורמים לכל אחד מהפרטנרים להרגיש מספיק טוב עם עצמו ועם המקום שלו בסקס? לשאלות האלה יש השלכות פוליטיות בדיוק כמו לשאלה מי רוחץ כלים", היא אומרת בראיון טלפוני מביתה בקליפורניה.

אז מי באמת רוחץ כלים? בזירה המינית, אלו עדיין הבנות. כך למשל, בעוד שגיל תחילת קיום יחסי המין בארצות הברית יורד בהתמדה כבר כמה עשורים, יש פעילות אחרת שנהפכת שכיחה יותר – מין אוראלי. עד סוף כיתה ט' אחד מחמישה בני/בנות נוער היה מעורב במין אוראלי. עד גיל 18, הנתון עולה לשני שלישים. אבל מי נותן? ומי מקבל? כשאורנשטיין שואלת את אחת המרואיינות שלה, היא צוחקת. "הבחור מקבל. בנות לא מקבלות מין אוראלי, אלא אם כן הן במערכת יחסים ארוכת־טווח". אחרת אומרת לה: "מין אוראלי זה כלום. זה לא סקס".

כשבחורה מקיימת יחסי מין, היא מסתכנת בלהיחשב זונה: אבל מין אוראלי לא יקנה לה סטיגמה כזו. ומין אוראלי גם נחשב פחות אישי ("אולי אני מיושנת", כותבת אורנשטיין, "אבל האמת היא שקשה לי לחשוב על איבר של מישהו אחר בפה שלי כעל משהו 'לא אישי'). במחקר באוניברסיטת העיר ניו יורק, מצאו החוקרים שבנות חשבו על מציצות כמו על שיעורי בית (ודאגו שיקבלו מהבנים ציון גרוע). ולפעמים, הן מסבירות לאורנשטיין, עושים את זה כדי להיפטר מבחור בסוף הערב. כפי שמסבירה אחת, "לפעמים, בחורה תיתן לבחור מציצה בסוף הלילה כי היא לא רוצה לשכב איתו והוא מצפה לצאת מרוצה. אז אם אני רוצה שהוא יילך ואני לא רוצה שיקרה שום דבר…", וההמשך ידוע.

אחרת אומרת לה, "אם את הולכת לחדר של בחור ומתחרמנת איתו, את מרגישה רע לעזוב אותו בלי שהוא יגמור. אבל את יודעת, זה לא הוגן. כי אני לא חושבת שהוא ירגיש רע לעזוב אותך בלי שתגמרי". בנים הם גם אלה שלרוב לחצו להגיע למין אנאלי וראו בכך מוקד לתחרות עם בנים אחרים (ב־1992, 16% מהנשים בנות 18 עד 24 אמרו שהן ניסו מין אנאלי – כיום השיעור הוא כבר 40%, לפי מחקר מאוניברסיטת אינדיאנה. 70% מהן דיווחו שזה כאב).

ומה קורה אם הבחור לא קיבל מה שהוא רוצה? אחת הנערות מסבירה לאורנשטיין שאף שבתיכון היו לה הרבה חברים בנים, היא הקפידה לעולם לא להסתובב איתם מחוץ לבית הספר – כי ברגע שנשארת לבד עם בחור בחדר, הציפייה היתה שיקרה משהו מיני. "זה לא שהם יכריחו אותך: אבל יהיה לחץ. תהיה אכזבה. ואחר כך יהיה מתח ביחסים שלנו". נערה אחרת סיפרה על הנשים החזקות במשפחתה – היא, אמה, סבתה – שלא פוחדות להשמיע את קולן. אבל בסקס, היא אומרת, "זה כאילו שאנחנו יצורים צייתנים שרק לומדים איך לרצות אחרים".

רגע, אומרת אורנשטיין, לא סיפרת לי עכשיו על כמה הנשים במשפחתך חזקות?

"אני יודעת", עונה המרואיינת, "אני חושבת שלא הבנתי… כנראה שאף אחד לא הסביר לי שהקטע של הנשים החזקות אמור לעבוד גם בסקס".

מה המדד לסקס מוצלח? שזה לא כאב, ושהבחור נהנה. בנות נוטות למדוד הצלחה ביחסי מין לפי הנאת הפרטנר: בנים מודדים הצלחה לפי האורגזמה שלהם עצמם. מספר הנערות שמזייפות אורגזמה בעת יחסי מין עלה מ־50% בערך ב־1990, ל־70% כיום. לפי המחקר מאוניברסיטת אינדיאנה, שפורסם ב־2010, רק מחצית מהנערות בגילים 14־17 דיווחו כי הן מאוננות, ופחות מחצי דיווחו כי ניסו לאונן אי פעם. לאורנשטיין הן מסבירות ש"בשביל זה יש לי חבר", אבל מודות שהבנים לא טובים במיוחד בפעילות הזאת והבנות לא יודעות לכוון אותם (ואיך יידעו?). אני מספרת לאורנשטיין על הופעה של איימי שומר שבה הייתי, מצחיקה מאוד באופן כללי, שבו היא סיפרה ש"ביום טוב, הפות שלי מריח כמו חיית משק קטנה. כמו עז".

"אופנתי מאוד עכשיו להרגיש בושה וגועל כלפי הפות", אומרת אורנשטיין, שמזכירה בספר גם את אופנת הניתוחים הפלסטיים לאיבר ההוא, שנמצאים במגמת עלייה. "הבנות שראיינתי נגעלות ממנה, לא מאוננות – ואז הן מצפות שפתאום סקס יהיה מגניב. וזה מסוכן, כי זה גורם להן להאמין שסקס הוא עניין של בנים".

"לגרש אותם כמו זבובים"

החלק המדכא בספר אינו רק סיפורי ההטרדה, האונס או סתם סקס תחת השפעה, אלא האופן שבו הנערות עצמן התרגלו לעובדה שהגוף שלהן הוא מושא לגיטימי למגע לא־רצוי. במסיבות בחטיבת הביניים, הן מספרות לאורנשטיין, בנים כבר מתחילים להיצמד אליהן מאחור ולהתחכך בהן בזמן ריקוד: בקולג', סטודנטים שיכורים מרגישים חופשיים לנשק, לגעת ולהתחכך בהן. "את אמורה להדוף ולגרש אותם, כמו זבובים", אומרת אחת מהן לאורנשטיין.

בתיכונים ובקולג'ים הן חיות בתוך תרבות שמקדשת שתייה ומסיבות. האלכוהול, הן מסבירות לאורנשטיין, מפחית מהאינטימיות, ומאפשר להן להתחרמן עם מי שהן רוצות בלי לקחת אחריות – ולפעמים גם בלי לזכור זאת למחרת. סקס פיכח הוא עניין למערכות יחסים, ולקשרים שיש בהם אינטימיות – עניין כבד בתרבות שבה הדבר הכי גרוע שבחור או בחורה יכולים לעשות בעקבות יחסי מין הוא "לפתח רגשות" ובכך לפתוח עצמם לפגיעה כואבת. אבל אלכוהול גם מפחית את היכולת שלהן לסרב בצורה אפקטיבית.

הנערות שאורנשטיין מראיינת הן תלמידות קולג': אינטליגנטיות, משכילות, מודעות לעצמן, אפילו פמיניסטיות. ובכל זאת, הן משתפות פעולה באופן מלא עם תרבות שמחפיצה אותן כבר מילדות. מייגן, הבחורה שנאנסה ושבכלל רצתה להתראיין לספר כדי להסביר איך תרבות הסטוצים מעצימה אותה (הסיפור על האונס יצא רק אחר כך), מארחת את אורנשטיין בחדרה ומספרת לה על קורס מגדר שהיא לומדת באוניברסיטה.

"בקורס המגדר שלי אני מדברת על 'הפטריאכליות הארורה', אבל מה הפואנטה של בילוי אם את לא מקבלת תשומת לב מבחורים?"דרימסטיים

תוך כדי השיחה, היא מודדת חצאיות מיני זעירות ומצטיידת בבקבוק וודקה למסיבה שהיא עומדת לצאת אליה. מטרתה הערב, היא מסבירה לאורנשטיין, היא "להשתכר ממש ולהתחרמן עם מישהו". "בקורס המגדר שלי אני מדברת על 'הפטריאכליות הארורה', אבל מה הפואנטה של בילוי אם את לא מקבלת תשומת לב מבחורים?", היא שואלת, ומוסיפה כי המטרה היא "להיות זנותית בדיוק במידה הנכונה, שבה את לא חסודה אבל גם לא זונה… האיזון הזה הוא חלומה של כל סטודנטית".

מסיבה (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
"בקורס המגדר שלי אני מדברת על 'הפטריאכליות הארורה', אבל מה הפואנטה של בילוי אם את לא מקבלת תשומת לב | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

לא נראה שהקורסים במגדר עוזרים במיוחד.

אורנשטיין: "אני מקבלת כל הזמן מכתבים מנערות שנאבקות בכל הסתירות. אז הן למדו קורס במגדר בקולג', אבל לפני כן היו להן 18 שנה של חשיפה לתרבות השלטת. אני שומעת מבנות כל הזמן על כך שהן הרגישו שמשהו לא בסדר בתרבות הזו, אבל כולם התנהגו כאילו זו הדרך שבה זה צריך להיות, אז הן הבינו שמשהו לא בסדר איתן: זו בטח אשמתי שאני מפתחת רגשות או לא חווה אורגזמה עם איזה בחור שיכור שיש לי איתו קטע במסיבה ואני אמורה להרגיש מועצמת, אבל אני לא תמיד מרגישה כך".

אורנשטיין אומרת שלא ציפתה לסיפורים ששמעה – למשל, על זו שסירבה לסקס עם מישהו, מצאה את עצמה נוסעת איתו למסיבה במכונית של חבר שלו, הסכימה לשתות חלק ניכר מבקבוק ברנדי עם שאר היושבים ברכב מתוך מחשבה שתשתף פעולה ותברח מהאוטו בהזדמנות הראשונה – וגילתה למחרת שהיה סקס בכל זאת, ולעיני כולם. "בחלק מהקמפוסים שבהם הסתובבתי, הצוות ראיין אותי כדי לבדוק את ההיבט האתי של הראיונות. שאלו אותי מה אעשה אם בנות יספרו לי על תקיפה מינית, ועניתי שזה לא הנושא שלי. הייתי נאיבית. אבל מה אם הן בכל זאת יספרו? אמרתי שאני לא יודעת. אחרי ששמעתי את הסיפורים חזרתי למלון שלי, נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה. הייתי המומה. זה היה כל כך מדאיג".

ועדיין, היא אומרת, "הייתי רוצה שנערות יהיו מסוגלות לחקור, לגלות, לחשוב על סקס כמקור ליצירתיות ותקשורת – אפילו אם יש סיכונים. שיקבלו תחושה של מה שהן רוצות ומגיע להן, ויפתחו ציפייה ליחס שווה. אם את בעניין של סטוצים – בבקשה, אבל אם יש לך סטוץ שיכור תדעי שזה אולי מרגש, אבל קרוב לוודאי שלא יהיה סקס מעולה או מערכת יחסים משמעותית. הן מתפשרות".

לא לסתום את האוזניים

נראה כי מאחורי הקריירה העיתונאית והספרותית של אורנשטיין עומד, במידה רבה, רצונה לעזור לבתה היחידה להתבגר באופן מיטבי. כשהבת היתה קטנה ואחוזה באובססיית הנסיכות, אורנשטיין, שהרגישה לא בנוח עם התרבות הוורודה, כתבה על זה ספר בשם Cinderella Ate My Daughter ("סינדרלה אכלה את הבת שלי"). הספר החדש נולד כי הילדה הגיעה לגיל 11 ואורנשטיין התחילה לשמוע סיפורי אימה על סקסטינג, שתייה, תרבות הסטוצים ועוד. "האינסטינקט הראשוני שלי היה לסתום את האוזניים, אבל זו לא אסטרטגיה מומלצת במיוחד", היא אומרת, "הרגשתי שהשיחה הציבורית שמתנהלת על סקס בארצות הברית מתחילה ונגמרת בהסכמה – וחשבתי שחשוב לדבר על מה קורה אחר כך".

היא השתמשה בעבודה על הספר כדי ליזום שיחות עם הבת שלה. "בהתחלה אמרתי לה שאני כותבת ספר על נערות וסקס. זה רעיון טוב, היא אמרה. באמת? שאלתי, את יודעת שיש המון בנות שלא יודעות איפה הדגדגן שלהן ואיך לאונן? ואז היא ביקשה שנפסיק לדבר על זה. אבל אחר כך היא באה להרצאות שלי, וזה אפשר לנו לנהל עוד שיחות על הנושאים האלה".

עם כל הכבוד לפרספקטיבה של אורנשטיין, המרואיינות עצמן פעמים רבות חולקות עליה. למשל, בעוד היא רואה את תרבות הסטוצים כפועלת לרעתן, הן רואות את היכולת שלהן לעשות מה שהן רוצות עם מי שהן רוצות כמעצימה דווקא. ובעוד היא טוענת שידועניות כמו ניקי מינאז' מזיקות לנערות בכך שהן מבססות את הקריירה  שלהן על החפצה עצמית, הן דווקא רואות את מינאז' כאמנית חזקה ששולטת בדימוי שלה. "אורנשטיין באה מדור אחר, וקוראות צעירות עלולות להתקומם על האופן שבו היא רואה אותן כקורבנות", נטען בביקורת (מפרגנת בסך הכל) ב"ניו יורק טיימס".

"במונחי פורנו ותרבות, בהחלט יש קונפליקט דורי, ונתתי למרואיינות לאוורר את זה מבלי להגיד שזו תודעה כוזבת", היא אומרת בתגובה, "אני מבינה שהן חיות בכזו תרבות ויזואלית של מדיה חברתית ופורנו, ושהן מנסות להבין איך להיות אישה בתוך כל זה: האם זה אומר שאת נכנעת או מורדת? הן מתמודדות עם שאלות ממש קשות של הצגה עצמית. כשאני מדברת על זה עם הבת שלי אני אומרת, אני לא יכולה לתת לך תשובות, אבל יכולה לעזור לך לשאול את השאלות. מה גורם לך להרגיש לא בנוח? מי מחליט את ההחלטות?

"היא בת 13, בגיל הזה הן קונות את הרעיון שהן איך שהן נראות. הלחץ להגדיר את עצמן דרך הופעה חיצונית גדל באופן אקספוננציאלי מאז שאנחנו היינו בגילן, בתרבות של פורנו ושל סלפי, שאמורים להיות מעצימים. זה לא הוגן לרדת על הדור הזה – אנחנו צריכות לעזור להן לזהות את הדפוסים, את האופן שבו תעשיית הבידור מלמדת אותן מהן בנות ומה הן אמורות לעשות". אחת הנערות שראיינה סיפרה לה כמה הבגדים הזעירים שהיא לובשת למסיבות גורמים לה להרגיש חזקה, ובאותה נשימה – איך בשנה שעברה, כשהיתה שמנה יותר, היא לא העזה ללבוש אותם, פן יצחקו עליה. "מי קובע את החוקים? כמה זה מעצים וכמה זה משפיל?", שואלת אורנשטיין.

כיום אורנשטיין מראיינת בנים לספר הבא שלה – הגרסה הגברית של ספר הבנות. אני מספרת לה שבסוף השבוע, עת נסענו בכבישי פנסילבניה, נסעה לידנו מכונית שיושביה צפרו כדי שנסתכל עליהם: וכשהסתכלנו ראינו חבורת נערים בגיל קולג', אחד מהם חובש כתר נייר של בורגר קינג, מצמידים לשמשה הצדדית פיסת נייר ועליה נכתב Suck my dick ("תמצצו לי את הזין"). "אמא, מה זה suck?" שאלה בתי בת ה־5.

"על זה בדיוק אני מדברת", מגיבה אורנשטיין, "הם איכשהו חושבים שזה מגניב ומרדני, בעוד שזה רק מאשש תבניות של גברים כתוקפים ונשים כאובייקט. הם רק אוכפים פטריארכליות, זה מגעיל, אבל בראש שלהם, זה מצחיק. חבל שאני לא יכולה לראיין את הבחורים האלה במכונית, לנסות ולהבין למה הם חושבים ככה".

"בזמן שעם בנות אנחנו בקושי מדברים על אתיקה מינית, עם בנים מדברים אפילו פחות", היא מוסיפה, "מאיפה הם מקבלים את המידע לגבי האופן שבו הם אמורים להבין מיניות, לפני שאנחנו דוחפים אותם החוצה לעולם? אז כן, יש הרבה בנים נפלאים: אבל זה כמו שאחרי שההקלטה של טראמפ יצאה (הקלטה בת 11 שנה שבה הנשיא הנבחר מתרברב שהוא יכול לתקוף מינית כל אישה, מאחר שהוא מפורסם, נ"ד) פתאום עלה שטף של סיפורים של נשים על הטרדות מיניות. מה שאני אומרת הוא, שברור שלא כל הבנים מטרידים מינית, אבל כל בת חוותה את זה בחייה".

בחודשים האחרונים, בזכות מערכת בחירות מטורללת לגמרי, זכתה אורנשטיין לראות את הסוגיות שבהן היא עוסקת מככבות במהדורות החדשות. "אני מרגישה כמי שצופה בדינמיקה של העבודה שלי על הבמה הציבורית", אומרת אורנשטיין, "כאילו הספרים שלי קמים לחיים. טראמפ פוצץ את היבלת, והביא סוגיות של מגדר למרכז הדיון הציבורי. הדיונים על הטרדה מינית מרגשים מאוד, וקרוב לוודאי שלא היינו מנהלים אותם לפני חמש שנים. אבל מה שקורה בדרך כלל הוא, שהופכים את התוקף למפלצת: בין אם זה ברוק טרנר (סטודנט באוניברסיטת סטנפורד שמשפט האונס שלו – וגזר הדין הקל שקיבל – עוררו זעם המוני, נ"ד), או ביל קוסבי, במקום לראות שהם בסך הכל דוגמאות קיצוניות לאופן שבו אנשים צעירים לומדים על מיניות: כאילו שהבנים הם היוזמים והבנות המתנגדות, ומידה מסוימת של כפייה היא טבעית לתהליך".

אורנשטיין מציינת, למשל, את הדימוי השכיח בארצות הברית לסקס – הלא הוא משחק הבייסבול: להתקדם מ"בסיס ראשון" (נשיקות) ל"בסיס שלישי" (נגיעות מתחת למותניים) ול־Home run (יחסי מין מלאים). כפי שתלמיד אחד שאל בשיעור על מיניות שאורנשטיין נכחה בו, "בבייסבול יש מנצחים ומפסידים: אז אמור להיות 'המפסיד' בסקס?". אורנשטיין אומרת כי היא מעדיפה את "מטאפורת הפיצה". להזמין פיצה זו החלטה משותפת של כל הנוכחים: בדרך כלל מתנהל דיון על התוספות שיוזמנו, ואף אחד לא מכריח מישהו אחר לאכול פיצה שהוא לא רוצה, או לאכול פפרוני אם היא צמחונית.

"פורנו הורג את הכל"

להורים שמודאגים מהספר שלה היא ממליצה לעבור להולנד: המחקרים מראים כי בעוד אמהות אמריקאיות נוטות למקד את השיחה על סקס באזהרות מפני הסכנות הטמונות בו, ההורים ההולנדים מדברים גם על אחריות, וגם על הנאה. ובהתאם, הצעירים ההולנדיים נוטים לספר להורים שלהם יותר על החוויות המיניות הראשונות שלהם. כתוצאה מכך, בהולנד שיעור ההריונות בגיל העשרה ומחלות המין נמוך יותר.

ולאלה שלא יכולים לעבור להולנד? הפתרון היחיד הוא כנראה לשמור את קווי התקשורת ההוריים פתוחים. בטור שכתבה ל"ניו יורק טיימס" תיארה אורנשטיין איך בעקבות העבודה על הספר, היא הבינה שמי שלרוב מחנך את הנערות בנושא מיניות אינו ההורים או המורים שלהן – אלא פורנו. לכן, ההמלצה שלה היא לדבר, פשוט לדבר. מחקרים הראו כי ככל שהורים מדברים יותר עם הילדים שלהם על סקס, כך הילדים נוטים להתחיל לקיים יחסי מין מאוחר יותר, ולהתנהג באופן אחראי יותר לאחר שהתחילו (למשל, להשתמש באמצעי מניעה), וגם מדווחים על פחות מקרים שבהם קיימו יחסי מין בגלל לחץ מבן/בת זוג.

וברוח זו, אורנשטיין סיפרה בטור ל"ניו יורק טיימס" על נסיעה ברכב עם בתה, קצת אחרי פרסום הספר, שבמהלכה עברו השתיים ליד שלט חוצות שנכתב עליו "פורנו הורג אהבה". "שאלתי אותה אם היא יודעת מה זה פורנוגרפיה, והיא גלגלה עיניים ואמרה בקול העייף הזה שהורים וטינאייג'רים מכירים היטב, 'כן אמא, אבל אף פעם לא צפיתי בזה'.

"יכולתי להשאיר את זה ככה, להרגיש הקלה על כך שיכול להיות שהיא תצליח להגיע לנשיקה הראשונה שלה בלי שיכבידו עליה הדימויים האלה. זה היה יכול להיות הרבה יותר קל. אבל במקום זאת לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי את השיחה: 'אני יודעת, מותק, אבל את עוד תראי, ויש כמה דברים שאת צריכה לדעת'".

* הכתבה פורסמה ב- The Marker