כל מי שעוסקת בספורט יודעת שאין פריט חשוב כמו חזיית ספורט טובה ונוחה - עם כמעט כל פריט לבוש מציק אחר נוכל להסתדר, אבל חזייה שלא תומכת בחזה שלנו כמו שצריך, לא מאווררת כמו שצריך או מגרת? עזבו, פשוט נחזור הביתה למרתון של "חם, לוהט, רותח" בנטפליקס.
לשמחתינו, המצב היום הוא כזה שבשוק קיים מגוון רחב מספיק של חזיות ספורט כדי לענות על הצרכים של כל סוגי המתאמנות, כל סוגי האימונים וכל סוגי השדיים. אבל מי שמספיק מבוגרות בכדי לזכור מה היה פה גם לפני 40 ו-50 שנים אולי זוכרת את התקופה החשוכה ההיא בה מי שרצתה לצאת אפילו לג'וגינג הייתה צריכה ללבוש חזייה רגילה. הו האימה.
אלא שבסוף שנות ה-70 נפל דבר בעולם. שלוש חברות מניו ג'רסי: ליסה לינדל, הינדה מילר ופולי סמית', הבינו שחוסר נוחות בזמן אימון אינו גזירה משמיים והחלטו למצוא לזה פתרון.
"שנות ה-70 היו שנים של שינוי בתנועה הפמיניסטית. כנשים צעירות צברנו עוד ועוד חופש, השיער שלנו התארך, החצאיות שלנו התקצרו ועוד ועוד נשים נחשפו לספורט דרך אמצעי התקשורת ורצו להתחיל להתאמן בעצמן - זו הייתה תחילתה של מהפיכת הכושר", סיפרה לינדל בראיון להיכל התהילה של הממציאים האמריקאים, "גם אני התחלתי לעשות ג'וגינג והתאהבתי. אבל ככל שעוד ועוד נשים החלו לרוץ ולעסוק בספורט, גילינו שנשים ונערות מרגישות לא בנח בזמן הפעילות הגופנית. זה היה כואב ולא נח לעשות ספורט עם לבוש לא מתאים".
באותן שנים בדיוק יצא לאור "ספר הריצה השלם" שהכניס את ארה"ב לשגעון של ריצה וג'וגינג. אלא שלא היה בנמצא פתרון שימנע משדיים של נשים לקפוץ במהלך הריצה. "אני זוכרת שהתקשרתי לאחותי ואמרתי לה 'תגידי, יש לך איזשהו טריק למנוע מהשדיים לקפוץ או מהחזייה ליפול במהלך הריצה? זה לא נח'" נזכרת לינדל.
"ליסה העלתה את הרעיון, היא ידעה שיש לי את יכולות התפירה ובמשך תקופה ארוכה חתכתי ותפרתי זו לזו חזיות בניסיון למצוא פיתרון למצב הלא נח" סיפרה סמית'. עד שערב אחד, בזמן שישבו ביחד בסלון ביתה של לינדל, הפתרון נגלה לנגד עיניהן כמעט במקרה, "בעלה של ליסה שמע אותנו מדברות על הנושא ובתור בדיחה לקח את מגן הביצים של ולבש אותו על החזה כמו חזייה עם קאפ אחד. בהתחלה צחקנו אבל אז אמנו לעצמינו רגע! יש פה רעיון. אז קנינו שני מגני ביצים, כי היינו זקוקות לשני קאפים - אחד לכל שד, והכנו אב-טיפוס ראשון לחזייה".
עם אבטיפוס מוצלח ביד הקימו השלוש חברה תחת השם "Jogbra" והתחילו לנסות לשווק את המוצר לחנויות ספורט. "באותה תקופה אי אפשר היה למצוא חזיות בחנויות ספורט, רק בחנויות ייעודיות להלבשה תחתונה. אבל זה היה ציוד ספורט לכל דבר ועניין. כל מה שנשים היו צריכות זה נעליים, חזייה נכונה ולצאת לרוץ. רצינו למכור בחנויות ספורט, אבל כל החנויות נוהלו על ידי גברים - אז הקמנו עסק משלנו. למעשה, היינו אחד העסקים הראשונים בבעלות וניהול של נשים בתעשיית הספורט" מספרת לינדל. "זה היה עסק מאוד פמיניסטי, אנחנו היינו המנהלות, היצרניות, המוכרות ואפילו הדוגמניות" מוסיפה מילר, "במודעות הראשונות רואים את ליסה ואותי רצות ביחד".
ההצלחה הייתה מסחררת ו-12 שנים מאוחר יותר העסק נמכר לחברת פלייטקס ובהמשך לחברת צ'מפיון והשליש נכנסו להיכל התהילה האמריקאי של הממציאות והממציאים. "לא ידענו שאנחנו הולכות להקים עסק ולעצב מוצר, כל מה שידענו זה שלכל אישה, בלי קשר למידה או לצורה שלה, יש את הזכות להתאמן בנוחות ולהיות בכושר" אמרה מילר, "לא היה לנו מושג שהחזייה תשפיע ככה על תרבות הספורט. היום כשאני רואה נשים בחדר הכושר לובשות חזיית ספורט או ספורטאיות מקצועיות אני מרגישה גאווה גדולה שהייתי חלק מזה".