ועדת השחרורים קיבלה היום (שני) את בקשתו של עבריין המין אלון קסטיאל לשחרור מוקדם מהכלא לאחר שריצה עונש על פגיעות מיניות בכ-4 נשים. מה שוועדת השחרורים לא לקחה בחשבון הוא שבמרוצת השנים קסטיאל פעל כחיית טרף מופרעת עם אינסטינקט פסיכוטי ופגע לא רק באותן נשים אלא במספר גבוה בהרבה.

לפני כעשור הבלוק היה המקום הכי חם בתל אביב והייתי מגיעה לשם מדי פעם. קסטיאל היה אז שותף וכמובן אורח רצוי מאוד במועדון. לילה אחד, או יותר נכון לפנות בוקר, ממנו אני זוכרת רק שלבשתי ג'ינס וגופיה כחולה, קסטיאל עמד מולי עם עוד גבר, לבוש מעיל עור שחור. קסטיאל, שניסה לפתות אותי חודשים קודם בהודעות בפייסבוק ובהצעות מוזרות לבילויים אליהן לא נעתרתי בשום שלב משום האישיות המעוותת, המניפולטיבית והבלתי מושכת בעליל שלו, שלח את חבר שלו להזמין אותי לדרינק. בטיפשותי הסכמתי. ואחר כך? הכל נעלם.

קמתי כעבור כמה שעות ברכב בטיילת יפו עם אדם שאין לי מושג מי הוא וגם לא אזהה אותו אם אראה אותו היום. אני מתעוררת ומרגישה מפורקת פיזית ונפשית. נוכחת נפקדת לחלוטין, בתוך הזיה. האיש שואל אותי כמה פעמים אם אני בסדר ואני, מתוך רצון להחזיק את הסיטואציה ולהתמודד איתה באומץ מעושה, אומרת שכן. הוא שואל איפה אני גרה, אני מגמגמת תשובה, הוא מוריד אותי בבית ונוסע עם הטנדר הלבן שלו הלאה.

בקושי הצלחתי לעלות הביתה כי הגוף שלי היה מפוצץ מכאבים. בקושי הצלחתי להתקלח וקראתי לחבר שיבוא להיות איתי. לא הצלחתי אפילו לספר לו מה קרה כי לא היה לי מושג, אבל הגוף שלי היה פגוע ובקושי הייתי מסוגלת להחזיק את הראש והגוף יציב, כל שכן לדבר. גמורה, כמו גופה. שק אבנים.

חשוב להבהיר: זה לא "האנג אובר" סטנדרטי. זו תחושה חזקה מאוד שקרה משהו מעוות ואני אפילו לא יודעת להגיד מה הוא, והכל כואב, סימנים כחולים על הרגליים. משהו רע מאוד קרה לי באותו לילה, אבל לא ידעתי להגיד מה.

שלוש שנים לא הבנתי מה קרה לי, עד שפרשת קסטיאל התפוצצה. כשהתחילו לצאת העדויות לא נשאר מקום לספק. הבנתי שזה מה שהיה בלילה המסויט ההוא. בדיעבד אני מבינה שהמוטיבציה של קסטיאל לא היתה סקס. הוא יכל להשיג כמעט כל בחורה שחיפשה כסף וכאלה כידוע יש לא מעט. אבל הוא חיפש לפגוע במזיד, עם שותפים, באופן כה מניפולטיבי שבאמצעותו הוא ידע שלא יאונה לו כל רע.

"מאז לא עשיתי סקס, אני לא נפגשת עם גברים. אני בבדידות מזהרת שנובעת מתוך פחד. גם אם יישב מולי אדם עם פרקינסון מתקדם אני אפחד שהוא יטריד אותי מינית"

שלוש שנים בכלא על אונס של עשרות נשים זה בקטנה. ועכשיו הוא יחזור הביתה להורים הטחונים שלו, לאשתו ובתו ויחיה כביכול חיים נורמליים. יחזור בדיוק לאותה נקודה בה הוא היה לפני שלוש שנים. ואני?

מאז לא עשיתי סקס, אני לא נפגשת עם גברים. אני בבדידות מזהרת שנובעת מתוך פחד. גם אם יישב מולי אדם עם פרקינסון מתקדם אני אפחד שהוא יטריד אותי מינית. לא הצלחתי להשתחרר מהטראומה למרות טיפול רציני. החרדה תמיד שם, שאולי איכשהו בטעות משהו יקרה. למדתי לשמור על עצמי, אני לא אקח משקה יותר מאף אחד, לא משנה אם הוא מוצא חן בעיניי.

לא דיברתי על זה כמעט עם אף אחד כי זו בושה איומה. החברה מצפה ממני לשמור על עצמי ולא להגיע למצבים כאלו לעולם והנה - כשלתי. לקחתי דרינק מלא סם אונס מאדם שאני לא מכירה. איך אפשר לסמוך עליי ככה? איך אני יכולה לסמוך על עצמי? ובכן, אני לא. אני מקבלת קצבת נכות ולא מצליחה להיכנס לזוגיות כבר שנים. אלה התוצאות של הלילה ההוא.

שרי גולן, אחת מארבע הנפגעות שהצליחו להעיד במשפט, אמרה לוועדת השחרורים היום שיש הרבה מאוד נשים שיש להן ממה לפחד. "השחרור המוקדם של קסטיאל כואב עוד יותר גם בגלל שהוגשו נגדו כ-17 תלונות, אבל בשל התיישנות, שריפת ערכת אונס ועניינים טכניים נוספים הוא הורשע בארבע עבירות בלבד, וגם הן כאמור הופחתו כולן בדרגה בשל הסדר הטיעון שבמסגרתו הודה והורשע".

נכון, מערכת המשפט הישראלית מגוננת לאחרונה באופן קבוע על עברייני מין. קודם איבגי, אח"כ רונן ביטי והיום קסטיאל, וזו בושה וכלימה. עם זאת - אני אישית לא מפחדת מאלון קסטיאל. יכול להיות שאפילו להיפך. אם חלילה ניפגש ברחוב, אני מאמינה שהוא יהיה הראשון לברוח. אבל את מה שקרה בלילה הזה לגוף ולנשמה שלי אני לא אשכח, לצערי, לעולם.