בליל שלישי האחרון, לקראת השעה חצות, התקבל במוקד כיבוי האש דיווח על שריפה ברחוב טוביה מילר ברחובות. כשל באחד ממכשירי החשמל שבביתה של בלה מונק, 54, שחייתה בדירתה עם מטפל סיעודי, גרם לדליקה בדירה והאש והעשן העירו את מונק שפרצה בצעקות. בהמשך הלילה תיאר המטפל שלה כיצד התעורר בבהלה מהצעקות וגילה את חדרה של בלה בוער; הוא סיפר לחוקרי המשטרה כיצד ניסה מספר פעמים להיכנס ללהבות ולחלץ אותה, אבל לבסוף נאלץ לוותר ונמלט החוצה בגפו. הכבאים הצליחו לכבות את השריפה במאמץ רב, ומונק חולצה מהדירה כשהיא ללא רוח חיים. צוות מד"א שהגיע למקום קבע את מותה.
מונק נקברה בעירה ביום חמישי. היא הותירה אחריה שני בנים - גיא בן 26 ואור בן 20. את בנה השלישי, אייל, איבדה כשהיה בן 15. מאות מכרים ובני משפחה ליוו בדרכה האחרונה את האישה שידעה אובדן בחייה ומתה בנסיבות טראגיות. "לפני כשש וחצי שנים החיים של אימא שלי השתנו מהקצה לקצה", ספד לה בנה אור, "עם הזמן דברים מסוימים השתפרו ודברים אחרים החמירו. בתוך כל הכאב והטרגדיה הזו הנחמה היא בידיעה שנחסך ממנה כאב רב".
צחוק מתגלגל
מונק גדלה בפתח תקווה. "את בלה הכרתי כשהיינו בנות 12. היא עברה לגור בבניין לידי, שובצנו באותה הכיתה ומאז הפכנו לבלתי נפרדות", סיפרה גלי אורן-וסרמן, חברתה הקרובה מזה עשרות שנים, "היא גדלה רק עם אמה ועם אב חורג, ומשפחתי הפכה למשפחה המאמצת שלה. ביתי הפך למבצרה. היינו משוחחות ומבלות יחד שעות".
אורן-וסרמן מספרת על אישה מיוחדת. "בלה הייתה תלמידה מצטיינת, מאוד חריפה ועם חוש הומור קסום. כל מי שהכיר אותה התאהב בה. היא הייתה מגיעה לשיעורים עם מעיל דובון צבאי גדול, ובשרוול שלו הייתה מחביאה רדיו קטן כדי להקשיב בשיעורים למערכונים של הגשש החיוור. מדי פעם בזמן השיעור נשמע פתאם צחוק מתגלגל, וכל הכיתה ידעה בדיוק מה מקור הצחוק".
שתי הנערות היו אוהדות שרופות של הפועל פתח תקווה, ואורן-וסרמן מספרת שכל שחקני הקבוצה הכירו אותן. לקראת הגיוס התגלה אצל מונק רשרוש בלב והיא לא גויסה, לצערה, לצבא. היא למדה סיעוד באוניברסיטת בן גוריון, המשיכה ללימודי פסיכותרפיה, ועם השנים הפכה למטפלת עצמאית ופתחה קליניקה פרטית בה ליוותה זוגות והורים. היא נישאה ונולדו לה שלושה ילדים: גיא, אייל ואורי. "היא אהבה את ילדיה אהבה עצומה והשקיעה בהם המון. היינו מבלות יחד הרבה, גם שתינו וגם עם המשפחות", סיפרה אורן-וסרמן, "היינו מגיעים אליהם לרחובות, מעבירים יום שלם ביחד בהכנת ארוחות, צפייה בסרטים ושיחות עומק. בלה הייתה כמו אחותי".
"היא התקשתה להתאושש ממותו של אייל"
הבן האמצעי, אייל, סבל ממחלת ניוון שרירים, ולפני כשמונה שנים הוא נפטר לאחר שמצבו הלך והתדרדר עם השנים. "זו טרגדיה נוראית. אייל היה כל עולמה של בלה", סיפרה אלה, חברה נוספת של מונק. "הוא היה מרותק לכיסא גלגלים והיא הסיעה אותו לכל מקום, לבית הספר, לחוגים. היא נלחמה עליו והפכה עולמות בשבילו".
אחרי מאבק ממושך הצליחה מונק להביא את עיריית רחובות להתקין מעלית נגישה לנכים בספריה העירונית – פרויקט בעלות של 800 אלף שקל. "בלה הייתה לוחמת צדק אמיתית", סיפר ארז שווינטר, כתב האתר רחובות ניוז שליווה את מונק במאבקה להתקנת המעלית בספריה, "היא נלחמה למען הבן שלה כדי שיוכל להיכנס לספריה. היא לא וויתרה ובסוף ניצחה במאבק הצודק שלה".
איריס בן דוד, שהייתה המחנכת של אייל בבית הספר היסודי "השיטה" רחובות, סיפרה שבלה הייתה אישה אהובה מאוד על סביבתה, אם מסורה לבניה וחברה טובה. "הקמתי את התיכון כהמשך ישיר ליסודי הפתוח בעבור אייל, אבל לצערי הוא נפטר ביום קבלת התעודות ולא זכה לעלות לתיכון. קראתי לתיכון על שמו: התיכון הסביבתי על שם אייל מונק".
"המוות שלו הכה בה קשות. היא התקשתה להתאושש ממותו של אייל", סיפרה אלה, ואורן-וסרמן הוסיפה: "הם גידלו אותו עם המון אהבה, למרות הידיעה שהימים קצובים".
כשנה לאחר האובדן הנורא עברה מונק אירוע מוחי קשה, שהותיר אותה משותקת בחצי מגופה. "היא נותרה מרותקת לכיסא גלגלים, בקושי דיברה ונזקקה לטיפול צמוד. האירוע הזה שינה את חיי", סיפרה אורן-וסרמן.
"בשנים האחרונות לחייה בלה הייתה מוגבלת, אך זה לא מנע ממנה להמשיך באופטימיות רבה", סיפרה בן דוד, "למרות כל האסונות שפקדו אותה היא המשיכה לחייך לעולם, לטפח את עצמה ולתרום מזמנה לקהילה".
בהמשך גם נפרדה מבעלה. "המשכנו לשמור על קשר ובלה שמרה על אופטימיות", מספרת אורן-וסרמן, "היא הצליחה לעמוד, לשמור על החיוך שלה ותמיד הצחוק המתגלגל שלה הדהד באוזני כולנו. עבורי זו טרגדיה אישית, אני מרגישה שאיבדתי יותר מאחות והגעגועים אליה לא מרפים".
לפני כשנה פרסמה מונק פוסט מרגש בדף הפייסבוק שלה, שנראה היום כמעין נבואה לבאות. "כשהייתי בת שלוש ותשעה חודשים, איבדתי את אבא שכל כך אהב אותי, בגיל 16 מת הבן שלי אייל מונק ועכשיו אני".