עבור לילך שם טוב, שלושת ילדיה – עומר, רוני ואור - לנצח יישארו ילדים. לפני עשר שנים הם נרצחו על ידי הגרוש שלה, אבל במקום ליפול אחרי טרגדיה כזאת, היא עשתה זאת צעד אחר צעד ובחרה לחיות. היום היא אם לילדה בת ארבע וחצי, שי לי, פעילה בנושא אלימות במשפחה ומוציאה ספר שני – "ניצחון הרוח – מ-א' ועד ת'". אתמול (שישי), כשלילך התראיינה לגלית ואילנית, השתיים לא יכלו לעצור את הדמעות אל מול הסיפור שלה:
"יש מאורעות, שכשהם קורים, כמו הרצח של הילדים שלך, הרבה מאוד אנשים זוכרים איפה הם היו כשהם ראו את הפנים הזועקות שלך", אמרה גלית גוטמן חנוקה מדמעות. "הסיפור שלך הוא סיפור מטורף. כמה זה הולך איתך עד היום, עשר שנים אחרי?".
"זה הולך איתי מאז כל רגע, כל דקה", סיפרה לילך, "בערך חצי שנה אחרי הטרגדיה קיבלתי לידיים שלי ספר מתורגם שקוראים לו 'הטרדה נפשית', ולראשונה בחיי הבנתי שהייתי אישה מוכה. לא הייתי אישה מוכה פיזית, אבל הבנתי שסבלתי מאלימות כלכלית, חברתית, פסיכולוגית ורגשית. אחרי שכבר החלטתי להמשיך בדרך ולדבוק בחיים, בחרתי להציל נשים אחרות".
"אני מקבלת הודעות כל הזמן", המשיכה לילך. "מבלי להישמע יהירה, אני חושבת שהצלתי עשרות ואולי אפילו מאות נשים בזמן הזה. אני עוברת ממקום למקום, מרצה ומציפה את הנקודות האדומות לזיהוי מצבים מסוכנים. אני כל הזמן זועקת את הזעקה שאלימות לא חייבת להיות אלימות פיזית, כי אלימות פרוורטית, אלימות סמויה, היא אלימות הכי קשה שיש ומסוכנת".
במשך 14 שנים היא חיה עם אותו הגבר שהתעלל בה, אבל רק אחרי הטרגדיה היא הבינה שהיא הייתה בתוך מערכת יחסים כזאת. "האלימות הזאת, שהיא אלימות סמויה, היא אלימות מאוד מתעתעת כי היא עוקפת את השכל, היא מתעתעת ברגש", הסבירה לילך. "פעם יורדים עלייך ומשפילים אותך ופעם את הדבר הכי מדהים בעולם. המשחק הפסיכולוגי הזה בין להיות הגבר שעוטף וזה שמביא את האוכל הביתה ודואג לפרנסה ולילדים, לבין זה שאת הולכת ונעלמת בתוך עצמך, זה כמו ללכת על חבל דק, ואת לא לוליין. את לא תמיד יודעת לשים את האצבע על הנקודה ולהגיד 'כאן אני סובלת'".
אפשר להגיד שהכתובת הייתה על הקיר, נלחמת לפני הטרגדיה ולא היה מענה. איך לא היה מענה?
"לצערי הרב הייתי נשואה לבן אדם מאוד מניפולטיבי שידע לעבוד יפה מאוד על כל האנשים מסביב, לא רק עליי. וכל פעם שזעקתי יותר חזק אמרו לי 'תקשיבי, את חייבת לתת לו את הילדים כי זה מה שמציל אותו'. וזעקתי עוד יותר חזק ועשו ממני הלא בסדר. ובשלב מסוים כשכולם מסביבך אומרים לך שאת לא בסדר, אחרי שאת חיה 14 שנה תחת טרור, אני בטוחה שאני באמת לא בסדר, שאני ממציאה דברים. ואישה אף פעם לא ממציאה דברים. כשהיא יודעת, אנחנו הנשים, כשאנחנו יודעות, אנחנו יודעות. ולצערי הרב לא שמעו אותי, לא הקשיבו לי".
מה קורה כשאת רואה עוד אישה נרצחת, עוד אישה שכמעט נרצחת בערב ראש השנה?
"אני מתמוטטת. זה לוקח אותי ישר לשם ואני אומרת 'רגע, מתי המדינה הזאת תתעורר?'. אי אפשר למגר לגמרי את התופעה, אבל אפשר לצמצם את הממדים שלה. אבל ברגע שעולה הצעת חוק על אלימות כלכלית למשל וחברי כנסת מורידים את זה מסדר היום, זאת בעיה חברתית".
עשר שנים אחרי, השבוע היה צריך להיות יום הולדת 20 לבן שלך. מה קורה ביום שכזה?
"קמתי עם קושי רב לנשום, התעוררתי סביב 4:30-5:00, שי לי, הבת המהממת שלי בת הארבע וחצי, גם התעוררה יחסית מוקדם. היא הבינה שאני לא כשורה. הייתי מאוד מכונסת בעצמי, ושיתפתי אותה. אמרתי לה 'לעומר היה אמור להיות היום יום הולדת, ואמא קצת עצובה'. והיא אמרה לי: 'לא צריך להיות עצובים, צריך לעשות משהו. שאלתי אותה מה צריך לעשות, והיא אמרה לי 'לצייר לו'. אז היא ישבה וציירה את הלו קיטי. אם חשבתי שאני בעלת אינטליגנציה רגשית גבוהה, היא עושה לי בית ספר".
אחרי הטרגדיה והבחירה בחיים, לילך בחרה לעבור טיפולים כדי להביא ילדה, שתהיה רק שלה – ללא גבר או שותף. "היה לי מאוד חשוב, למרות שבשנים הראשונות הייתי בזוגיות צמודה, אבל הילדה הזאת היא רק שלי וזה משהו שסימנתי עליו וי מאוד גדול, גם להוכיח לעצמי שבסך הכל אנחנו באמת נשים כל כך חזקות ואנחנו יכולות ומסוגלות. אני בעד הורות משותפת, אבל כשזה לא מסתדר עדיף אחד חזק מאשר שניים מוחלשים".
בגלל החשש שאולי הילדה תהיה דומה לאחד הילדים, לילך בחרה בסופו של דבר בתרומת ביצית.
"איך מתמודדים עם הגעגוע הזה לשלושה ילדים?", שאלה אילנית בדמעות. "לומדים לחיות איתו", ענתה לילך. "בעיניים שלי הם בני חמש, שמונה ותשע. אני מנסה לדמיין את עומר בן עשרים ואני לא באמת מצליחה. אני רק אומרת שהיה אמור להיות לי מתבגר אחד בבית עם שני חיילים היום, ובמקום לכבס מדים ישבתי עם שי לי וראיתי 'הדרדסים'".
אחרי שהוציאה את ספרה הראשון, "לעוף בניגוד לחוקי הטבע", כעת לילך מוציאה את ספרה השני – "ניצחון הרוח – מ-א' ועד ת'". "הספר מחולק ל-22 שערים, כמו אותיות ה-א'-ב', מ-א' ועד ת'", סיפרה לילך. "הוא מתחיל באהבה ומסתיים בתקווה. לקראת הסוף כתבתי גם מכתבים לילדים ולשי לי, כשהדגש של הספר זה תהליך הלידה, והאות ל'. וכן, האם מותר לי להיות מאושרת? אני אם שכולה שאיבדה שלושה ילדים, בעצם איבדתי הכל. מה זה אושר? האם אני חייבת לחיות כל הזמן בגיהינום או שיש גם קצת גן עדן מסביב להכל?".
יש תשובה לזה או שזה תלוי באיך קמים בבוקר?
"לא, זה תלוי בהחלטה, ולקחת את היום, כל יום כמו שהוא. לא לחשוב הרבה על העבר, הוא נוכח, אבל תלוי מה עושים איתו. כשלמדתי לתרגם את הכאב לעשייה זה מאוד עזר ומאוד הקל. שואלים אותי היום אם אני מסוגלת להיות מאושרת, חרף כל מה שקרה, אני הרבה יותר מאושרת ממה שהייתי פעם כי אף אחד לא יורד עליי, ואף אחד לא משפיל אותי, ואני לא חייבת לתת דין וחשבון על הכסף שלי או על מה שאני עושה, ואני שולטת על עצמי".