משפטו של אדולף אייכמן, היה אירוע מכונן בתולדות החברה הישראלית - יש הטוענים שמדובר באירוע שהביא את תודעת השואה לציבור הישראלי. המשפט נפתח ב-11 באפריל 1961, בבית המשפט המחוזי בירושלים, וב-15 בדצמבר 1961 נמצא אייכמן אשם ונידון למוות. בלילה שבין 31 במאי ל-1 ביוני, הוצא אייכמן להורג בתלייה. זו הייתה הפעם היחידה בתולדות מדינת ישראל שבית המשפט גזר דין מוות על נאשם במשפט פלילי, בהליך תקין.

"מבחינה פורמלית לא היה צורך בעדויות כדי להרשיע את אייכמן מבחינה משפטית" מסבירה ד"ר שרון גבע, היסטוריונית, "לעדויות היה תפקיד מרכזי בכינונו של משפט אייכמן כמאורע בעל חשיבות פוליטית, חינוכית ותרבותית". 

ד"ר גבע היא היסטוריונית, מרצה בסמינת הקיבוצים ואוניברסיטת תל אביב, מחברת הספר "אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). היא פרסמה לאחרונה מאמר חדש, בקובץ המחקרים של המכון הבין לאומי לחקר השואה, יד ושם", הבוחן לעומק את עדויותיהן של הנשים במשפט אייכמן.

"כבר שנים שאני עוסקת בחקר גיבורות השואה בחברה הישראלית ובמאמר הזה ביקשתי לענות על שאלה יותר ספציפית לגבי מקומן של הנשים במשפט אייכמן. כשאנחנו בוחנות אירוע היסטורי בסדר גודל כמו משפט אייכמן אנחנו בוחנות איפה הנשים נמצאות בו גם במובן הישיר – כמה נשים וכמה גברים, אבל גם ברזולוציות אחרות: בכמה מהעדויות הופיעו סיפורים של נשים, לא רק כמה נשים העידו".

"צריך להבין שבמשפט אייכמן היה ניסיון להציג תמונה רחבה, לפרסם את הסיפור של השואה מתמונה רחבה. היום, ממרחק הזמן אנחנו יכולות לשאול שאלות כמו 'למה יש רק 22 נשים עדות מתוך יותר מ-100 עדים' – ברור שלא מדובר בייצוג שהוא ביחס לאוכלוסייה הכללית ולא ביחס לניצולי שואה. אנחנו לא יודעים בדיוק כמה נשים התדפקו על דלתות לשכת התובע בכדי לספר את סיפורן, אך המקורות מלמדים שהיו נשים רבות שרצו להעיד ואף נגבו מהן הודעות - אך הן לא הובאו להעיד במשפט עצמו". 

רחל אוירבך מעידה במשפטו של אדולף אייכמן בבית המשפט המחוזי בירושלים (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)
רחל אוירבך מעידה במשפטו של אדולף אייכמן בבית המשפט המחוזי בירושלים. | צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

זה היה מכוון?

"זו לא כוונת מכוון או קנוניה, פשוט עניין של חוסר מודעות. מסוג הדברים שאנחנו צריכות לשאול מה היו המשקפיים של אותה תקופה, של 1960-1961, כשהכינו את המשפט והוא התרחש. גם המקום של הגברים היה דומה – כל עד ועדה במשפט אייכמן היה להם תפקיד וצורך שהם ענו עליו מבחינת הסיפור הכללי שהתביעה הביאה".

במאמר עצמו בוחנת ד"ר גבע ארבע מתוך 22 העדויות שהשמיעו נשים במשפט אייכמן: עדותה של צביה לובטקין – מלוחמות מרד גטו ורשה, עדותה של רבקה יוסלבסקה – אם שאיבדה את ילדה במהלך השואה, עדותה של רחל אוירבך – ראש המחלקה לגביית עדויות ביד ושם, שסיפרה על הפעילות החינוכית והתרבותית בגטו ורשה, ועדותה של ורה אלכסנדר - שהייתה אסירה ממונה באושוויץ-בירקנאו (קאפו). 

"הממצא העיקרי של המחקר שלי הוא שעדויות הנשים איששו עמדות שנוגעות לשואה מבחינת הציבור הישראלי" אומרת ד"ר גבע, "הן לא קראו תיגר על חלוקת התפקידים בין נשים וגברים – הסיפורים והעדויות של הנשים במשפט אייכמן עלו בקנה אד עם הלכי רוח והשקפות עולם בכל הנוגע לניצולי שואה והשואה בכלל".

מה הכוונה?

"השקפות עולם ביחס למקום של נשים, מעמד האישה – אבני יסוד של התפיסות החברתיות בישראל של תחילת שנות השישים. כך, לדוגמה, העדויות של צביה לובטקין או של ורה אלכסנדר התאפשרו רק בגלל שנקודות המוצא הבסיסיות ביחד לנשים וגברים לא התערערו – חלוקת התפקידים המקובלת לא נפגעה".

ורה אלכסנדר מעידה במשפט אייכמן בבית המשפט המחוזי בירושלים (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)
ורה אלכסנדר מעידה במשפט אייכמן בבית המשפט המחוזי בירושלים | צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

דווקא על פניו נראה שכן – אישה לוחמת או אישה שהיא קאפו זה לא ממש תפקיד מסורתי

"אפשר היה לאמץ את העדות שלה כשיודעים שהיום, ב-1961, היא אכן אישה. גם אם בתקופת השואה היא חצתה את גבולות המגדר, לחמה, סיפרה על נשק ורימונים ודם גרמני שזורם ברוחות, אחרי זה היא חזרה למקום המסורתי שלה. או היכולת לשמוע את עדות של אישה שהייתה קאפו באושוויץ התאפשרה כי היא גם דיברה על חמלה ורחמנות והציגה צדדים של פגיעות. אישה שלוקחת מקום של גבר זה משהו שאנחנו יכולים לקבל בתקופה נוראית של מלחמה, השמדה ומרד, אבל עכשיו זהו, כל אחת חוזרת למקום המסורתי שלה לחלוקת התפקידים המסורתית, שהיא אבן יסוד בחברה הישראלית".

מכאן הכותרת של המאמר - "ועכשיו את נשואה ויש לך שני הילדים"?

"הביטוי מהכותרת הוא חשוב במיוחד במקרה של רבקה יוסלבסקה, כי בשואה היא עצמה הייתה אמא – כך שהזהות שלה כאישה ואמא הייתה ברורה לא רק בזמן המשפט, אלא גם בסיפור שלה. הדרמטיות של ההיבט הזה בסיפור שלה רק מועצמת כשבמהלך המשפט היא מספרת איך הובלה, ביחד עם משפחתה וביתה הקטנה, לבורות ההריגה בראש חודש אלול 1942 ומיד אחרי העדות הזו התובע מבצע דילוג כרונולוגי אדיר לסוף המלחמה ולימינו אנו ואומר לה 'ועכשיו את נשואה ויש לך שני ילדים' – הישר לתוך אותה חלוקת תפקידים מסורתית. יש פה נחמה גם ברמה הציונית – יש פה אמא, שביתה אמנם נרצחה מול עיניה, אבל היום יש לנה שני בנים צברים. היא כבר לא אישה פרטית בזמן העדות. זה העם היהודי שעלה מבור המתים והביא חיים חדשים ומה יותר חזק מסיפור של אישה כדי לספר את זה?"

רבקה יוסלבסקה, עדה במשפט אייכמן בבית המשפט המחוזי בירושלים (צילום: מוזיאון בית לוחמי הגטאות ; ארכיון הצילומים, לשכת העיתונות הממשלתית)
רבקה יוסלבסקה, עדה במשפט אייכמן בבית המשפט המחוזי בירושלים | צילום: מוזיאון בית לוחמי הגטאות ; ארכיון הצילומים, לשכת העיתונות הממשלתית

למה היה כל כך חשוב שהעדויות ישעתקו את ההנחות של חלוקת התפקידים המסורתית?

"נקודת המוצא של השאלה שלך היא שהייתה הנחה מודעת, שכדי להשמיע סיפור ושהאפקט יתקבל זה מה שצריך להיות. אבל זה משהו שרואות מפרספקטיבה היסטורית, במבט לאחור. באירועים כאלה בדרך כלל אין יד מכוונת. יש פה דינאמיקה שצריך לבחון אותה ולהתייחס אליה בהקשר של התקופה, במקרה הזה תחילת שנות ה-60. בסופו של דבר יש משמעות גם למועד בו מסופר סיפור. כמו ההבדל בין עדויות שנלקחו מניצולים מיד אחרי המלחמה, 20 שנים אחרי ואז שוב 20 שנה אחרי זה. אז גם כשאנחנו באות לבחון את משפט אייכמן במשקפיים של לימודי נשים צריך לבחון את היחס לנשים, תודעה השואה והיחס לנשים בישראל באותן נשים - ההיסטוריה הכי מעניינת זה לא מה קרה, אלא מה אנשים חושבים שקרה ומה הם מספרים לעצמם".