אז אנחנו שוב נפגשים הערב עם החברים שלנו, לכנס טלוויזיה וממתקים על הספה. טוב, טכנית הם החברים של בעלי. הוא צבר אותם בהתמדה במקומות עבודה ואתרי בילוי ושרשורי "חבר מביא חבר לנסות את האקסבוקס"; הוא עבר איתם עליות ומורדות ועיצב אט אט את האופי הייחודי של כל קשר וקשר. אבל מרגע שהוא שבר את הכוס בחופה, כל החברים עברו חוקית לבעלות משותפת. עכשיו הם "שלנו". וכך, אחרי שנים של השתמטות סדרתית מחברויות, גיליתי סוף סוף את הלופ-הול במוסד התובעני הזה: להיות חברת רפאים במעגל של מישהו אחר.
חברוּת בשבילי זו עבודה. להקשיב, לחלוק, לתחזק. להרים טלפון, לקבוע לבית קפה, למצוא נושאים לשיחה. לארח, לפתוח שקית קרקרים, לוודא שיש מים קרים. לחייך, להתפלא, להחמיא, להביע צער, לעודד, לתת עצה, לשתוק. לחכות שהם יגיעו. לחכות שהם יילכו. זה פול טיים ג'וב לכל החושים שלי, מאה אחוז ריכוז. זה פרויקט שאין לי בעיה להרים פה ושם, כבר עשיתי דברים קשים יותר בחיי, אבל הבעיה עם מוסד החברוּת זה שאי אפשר להשקיע בו "פה ושם": הוא דורש תחזוק קבוע. אי אפשר להתעורר פעם בחצי שנה ולשאול את חברה שלך מה נשמע (סבתא שלה מתה בינואר, תודה ששאלת). אם את לא שם כל יום עם מזלף, עציץ החברות הזה ינבול.
אז במשך שנים אכן תחזקתי, כי הבנאדם צריך חברותא, אחרת וואלה מיתותא. זה היה קשה, ולפעמים הייתי מוותרת ומזניחה, והחברה הייתה מתמוססת לה. ואני שקעתי בחזרה באבטלה חברתית, עם קורטוב של הקלה: הצלחתי להשתמט מעוד ג'וב מתיש.
ואז נכנס אהובי אל חיי והביא איתו כמה רהיטים, עשרות ספרי קומיקס וסט איכותי של חברים. ישבתי על הכיסאות, קראתי את ספרי הקומיקס ודיברתי עם החברים. והיה כיף עם החברים. ובום, נחת התפוח על הראש: הרי זה הפשע המושלם! בעלי מתחזק את החברים בעצמו, כי טכנית הם שלו. אבל אני נהנית מהפירות, מפיגה את הבדידות במינונים סבירים ומחליפה רעיונות ושומעת סיפורים ומקבלת עצות. סיימתי, הלכתי. הם לא באחריותי, אני רק אשתו של החבר, אני רק מביאה את המיץ. האמת, הם יכולים להביא את המיץ הזה בעצמם, אני עסוקה כרגע. אפס השקעה, מאה אחוז תוצר.
רחלי, הרוח הידידותית
בסדר, אני יודעת שזה לא הדבר עצמו. אבל לא כל אחד זקוק לדבר עצמו. בעלי הוא כבר הבי-אף-אף שלי, משיחות נפש עד שליחת גיפים מצחיקים במסנג'ר. זה מספיק לי, אני לא צריכה לצחקק עם חברות על דילדואים כמו בסקס והעיר הגדולה, מכסת ידידי הנפש מלאה מבחינתי. מה שאני צריכה זה חבר'ה, ללכת איתם להופעה או לסרט, לשמוע על הדייטים שלהם, לספר סיפור מצחיק. החברים שלו מושלמים בשביל זה, ואני יכולה לחתוך מהם מתי שאני רוצה. אם אין לי מה להגיד, אני יכולה לשתוק ערב שלם ולאף אחד לא יהיה אכפת, אני לא אחראית על הבידור כאן, באתי עם הריהוט. ובשנייה שמיציתי אני קמה בפיהוק, "טוב חבר'ה, אני הולכת לישון, תישארו כמה שאתם רוצים", וזורקת אותם בנונשלנטיות על בעלי. אם אלה היו החברות שלי, הייתי צריכה לרקוח תירוצים מפותלים לסיום הערב, להכין את הקרקע לקראת הגירוש עם כל מיני כחכוחים ואנחות ופזילות לשעון, ולעמוד איתן שעה ליד הדלת לשיחת פרידה אינסופית. אבל זין על זה, אני לא באמת חברה רשמית מן המניין, אני חברת רפאים שמופיעה ונעלמת כרצונה. אני רחלי הרוח הידידותית. טוב, האנטיפתית.
יש גם חריקות בסידור המפוקפק הזה, בעיקר מכיוון הבעל ששם לב שאני מנשנשת לו מהחיי חברה. "את לא יכולה לבקש ממנו את הטובה הזאת, את לא באמת חברה שלו", הוא מוחה מדי פעם, או - "למה אמרת לו את זה, אחר כך הוא יאשים אותי". בנוסף, מאחר ואני מחזיקה בזכויות לחבורה כולה, אין לי אישור לפרק אותה לרווחים קטנים – להיפגש אחד על אחד עם אחד החברים שלו, למשל, ייראה מוזר, תמיד צריכים להיות שם כל התשע עשרה. אבל זה עדיין שווה את השחרור הזה, להיות נטולת חברים, קלילה וחופשיה כניצת סביון, עפה לי לסלון לסשן "יו אתם לא מאמינים מה קרה לי" קצרצר ובחזרה למיטה עם ספר. ברור לי שאם חס וחלילה יקרה משהו לזוגיות שלנו, אצטרך להזדכות על החבילה הזאת, כי דבר ממנה לא שייך לי. אבל זה בסדר, אני פשוט אתחיל מההתחלה, כמו שתמיד עשיתי, וארים טלפון לחברה ההיא שלא דיברתי איתה תשע שנים לשאול מה נשמע. סבתא שלך מתה? אופס. ארומה עוד חצי שעה?