לפני חודשיים קיבלנו הנחיה לשטוף ידיים בעקביות, בחודש שעבר התבקשנו להיזהר ולעמוד במרחק של שני מטר אחד מהשני ולפני שבועות אחדים נאסר עלינו לצאת מהבתים לחלוטין. בשבוע האחרון נראה כי נוספה "תקנה" חדשה לאוסף המדובר - אבל הפעם היא אינה פורמלית, אינה מעוגנת בחוק, ואם אחשוב עליה רגע לעומק, אני יכולה להגיד בפה מלא (תרתי משמע!) שהיא קצת מזעזעת.

"מומחים מתריעים – מגפת השמנה לפניך!". אם לא די בכך שבחודש האחרון נשמרנו ונלחמנו בכל כוחנו על הבריאות שלנו ועשינו כמיטב ההנחיות, עכשיו מתברר שעל פי מומחים, רופאים ויועצים רבים – המגפה האמיתית והסכנה הגדולה תגיע בכלל בימים שאחרי הקורונה, ביום בו כולנו נאלץ להישיר מבט אמיץ לעבר המשקל ולגלות את גודל האסון. כן, "האסון", העובדה שיכול להיות שעלינו כמה גרמים, או אפילו קילוגרמים (אוי אלוהים) עקב המגפה. אז קבלו את האזהרה הבאה של "המומחים": מהיום, כדאי שתפסיקו לפתוח מקררים.

בשנים האחרונות אני חשה אופטימיות זהירה (מושג שאני מחבבת מאוד לאחרונה) בכל הנוגע להשלמה עם העובדה שלכל אדם מבנה גוף שונה והאפשרות שמותר גם להיות מלאים ואפילו, איך לומר? שמנים. בשלטי חוצות ובפרסומות מככבות "נשים אמתיות" בכל הגדלים והמידות, מותג ההלבשה התחתונה "ויקטוריה סיקרט" התחיל לשלב נשים במידה שמעל 36 בקטלוגים שלהם ואפילו זוכת "האח הגדול", תקווה גדעון, שכינתה את עצמה "טהוניה של אחרי החגים", הצליחה לנצח את דוגמניות העל שהתחרו בריאליטי ולזכות בתהילה המתבקשת. אז למה דווקא בתקופה בה כולנו נצורים בבתים ואפילו לחוף הים לא יכולים להגיע, למה דווקא עכשיו השמנופוביה חוגגת ותופעת הבודי-שיימינג חוזרת לכותרות?

איזה פחד, ככה ניראה אחרי הסגר

הצרה הגדולה שהביא עימו השעמום וחוסר המעש השורר היא ההתעסקות הכמעט אובססיביות בחיצוניות. האפליקציה הכי מצליחה בתקופה האחרונה היא TIK-TOK, שכולה נשענת על טהרת המראה החיצוני. סיור קצר ברחבי האפליקציה מוכיח לי את הדבר ממנו הכי חששתי: שנאת השמנים. נחשפתי לסרטון שפרסמה נערה שמנה בת 20. על הסרטון יש כמעט אלף תגובות. חלקן נובעות מ"דאגה" בנוסח: "כדאי לך להרזות, זה חשוב לבריאות שלך", חלקן מזלזלות ומשפילות ויש גם תגובות שמותאמות באופן אבסולוטי למצב הנוכחי: "איזה פחד, ככה ניראה אחרי הסגר!".

אוקיי, תקופת הקורונה משמינה. הבנתי, וזה אפילו הגיוני. שגרת החיים השתנתה, רובנו סגורים בבית, לא הולכים לעבודה, מכוני הכושר סגורים וקבוצות ההרזיה נעולות. מול כל אלה המקרר, אהוב ליבינו הנצחי, תמיד נשאר פתוח. אז אוכלים. האוכל מנחם, מרגיע ואפילו מעביר יופי את השעמום בו רובנו נתונים בימים אלה. אבל רגע, יכול להיות שפרס הניחומים המושלם שאנו מסתפקים בו בימים אלה יהפוך למלחמה הכי גדולה שלנו בעתיד?

"אנשים שמנים נתפסים כאנשים חולים", אמרה לי חברה שמנה כשהעליתי מולה את הנושא, "זו לא מחלה מדבקת, אבל היחס של אנשים בחברה אלינו מאז ומעולם היה כאילו שאנחנו חולים". ואני שואלת את עצמי, נניח שאחלה ב"מחלת" ההשמנה, מה יקרה לי? האם אצטרך להמשיך וללכת עם מסכה ברחוב גם ביום שאחרי? האם עדיין אצטרך לשמור על מרחק של שני מטרים מחבריי, או שאולי עדיף שאמשיך את הסגר ואנעל בבית כדי לא ליצור שום מגע אנושי עם אף אדם בריא, כלומר, רזה?

אז רבותיי: קבלו תיקון. תופעת ההשמנה היא הבעיה הכי קטנה שלנו. הסכנה היותר גדולה שטמונה בסגר הזה היא השמנופוביה עצמה, שיכולה לגרום לנזק נפשי ולשנאה עצמית, ובואו כולנו נסכים שבריאות הנפש לא פחות חשובה מבריאות הגוף. ומעבר לזה, בואו נכנס לפרופורציות, כמה קילוגרמים כבר אפשר לעלות בחודש אחד?  

שיהיה ברור, אני בעד שמירה על אורח חיים בריא. אכילה נכונה, ספורט ופעילות גופנית הם חלק משגרת החיים שלי בשנים האחרונות ובחודשיים האחרונים בכלל. גם אני נשקלת מדי יום וחושבת לא מעט על ענייניי סביב המשקל, וגם אני מבינה שלאור המצב אני עלולה אפילו להשמין. תכל'ס, מה עוד נשאר לנו בימים אלה חוץ מקצת פחמימות ושוקולדים לנשמה? יאללה, הלכתי להחלים. נפשית, כמובן!