"אני מסתובבת עם שתי שקיות. הן הבית שלי. לשקית אחת אני קוראת 'חדר השינה', והשנייה זו 'המרפסת'. בחדר השינה יש גז מדמיע, בקבוק מים, מעיל וקפוצ'ון, כדי שלא יהיה לי קר בלילה וגם בשביל לשמור את הסמים שלי בכיסים. אבל הדברים הכי חשובים נמצאים במרפסת. שם אני מחזיקה את הקופסה של הסמים, ושם יש לי מפתח שמצאתי פעם על הרצפה. אל תצחקי עליי, אבל הוא נותן לי אשליה כאילו שיש לי בית. יש לי גם קרם לשיער, וזלין, דאודורנט, שמפו, מסרק ומגבונים, כדי שלא יהיה לי ריח מסריח חס וחלילה. אני גרה ברחוב, אבל חשוב לי להיות תמיד עם ריח טוב ושיער מסודר. לפעמים אני מגיעה לקומה הרביעית של התחנה המרכזית כדי לשטוף את עצמי ולעשות משהו שמזכיר מקלחת. את מבינה? אני עדיין אישה. אני מאוד שומרת על היגיינה והמראה החיצוני חשוב לי. לפי הנראות של הבנאדם אפשר לנחש מה יש לו בפנים, אבל אצלי זה לא ככה. אני מטשטשת את הכל כדי שלא יראו שבנפש שלי אני רקובה. ממש רקובה".

יאמנגסט דסה בת ה-37 מוציאה מהשקיות שלה את הפריטים בזה אחר זה. על קופסת הסמים היא מתעכבת, מסבירה מה וכמה ומתי ולמה. "תמיד יש עליי קריסטל כי כל שעה אני צריכה לקחת מנה, זה כאילו מחליף לי ערוץ במוח. אם נגיד אני נזכרת בילדים שלי או שקשה לי להירדם בגלל מחשבות טורדניות, הקריסטל מנתק אותי. יש לי פה גם "פאנטה" (פנטניל, משכך כאבים שנחשב לחזק פי 100 ממורפין – ל.ש) כי רק עם זה אני נרדמת בלילה. בעצם אין לי לילה, ברחוב אין הבדל בין לילה ליום. אין תחושת זמן, הכל אותו דבר".

יאמנגסט דסה
"קשה לי להירדם בגלל מחשבות טורדניות, הקריסטל מנתק אותי". דסה | צילום: עופר חן

שבע שנים מסתובבת דסה בין שלושה רחובות בתל אביב. הרכבת, העלייה והגליל, לבה של שכונת נווה שאנן שכבר 25 שנה מזוהה עם האוכלוסיות החלשות והמוחלשות ביותר בעיר - פליטים נטולי מעמד, עובדות מין, מכורים, עניים מרודים. ודווקא האזור הזה, עם כל הסכנות שהוא מייצג עבורן, נהפך בשנים האחרונות לביתן של הנשים חסרות הבית.

לא רחוק מתחנת המשטרה שברחוב הגליל פועלים עשרות בתי בושת, מוארים בנורות צבעוניות ומקושטים בגווני ארגמן. דלתות החדרים פתוחות ואפשר להציץ ולראות את העובדות יושבות על כורסאות וממתינות ללקוחות. בחוץ, על המדרכות, מוטלים מזרקים ריקים וקונדומים משומשים.  "בריבוע הזה של התחנה המרכזית הישנה יש לנשים האלה את כל מה שהן 'צריכות': סוחרי סמים, סרסורים, בתי בושת וקליינטים שכבר יודעים ששם כולן נמצאות", אומרת ענת ברנר, מנכ"לית עמותת "חיים בשפע" שדואגת לרווחתן של נשים במצבה של יאמנגסט דסה. "האזור שואב את דרות הרחוב כמו מלכודת שאי אפשר לצאת ממנה, זה מגיע למצב שהשכונה הזו היא המקום היחיד שהן מכירות. אין להן לאן ללכת, כל המעגל החברתי שלהן נמצא שם. אם רוצים לראות בזה צד חיובי, אז לפחות יש להן כאן אחת את השנייה. הן כל הזמן מצילות זו את זו".

הזרים הם הקליינטים הכי טובים

בצומת הרחובות הגליל והשרון אני פוגשת את סמדר אמזלג, ישובה על המדרכה עם חתך גדול ועמוק ביד שמאל. "את יכולה לעזור לי? תקפו אותי לפני כמה ימים ואני מפחדת שהפצע שלי מזדהם. איזה נרקומן שאני לא מכירה ביקש ממני 50 שקל וכשלא הסכמתי הוא תפס את הראש שלי, דפק אותו ברצפה וחתך אותי ביד וברגל. זה כואב לי נורא".

יאמנגסט דסה
"אני מאוד שומרת על היגיינה, אני עדיין אישה" | צילום: עופר חן

אמזלג, בת 50, מספרת על חיים נורמטיביים שנקטעו לפני 15 שנים. "עשיתי תיכון, צבא, רישיון נהיגה, חופשות בחו"ל. עבדתי כמעט שמונה שנים ב'תדיראן', התחתנתי וילדתי שני ילדים. הכל היה רגיל לגמרי עד שהתגרשתי ופשוט התפרקו לי החיים. חשבתי רק על הילדים, ויתרתי על עצמי, פוטרתי מהעבודה ונשארתי בלי כלום. באחד הלילות חברה הציעה לי להצטרף אליה לבילוי בתל אביב. היא כבר הייתה מעורבבת פה והכירה לי את האזור, וככה נשארתי ברחוב כדי לעבוד בכל מיני עבודות זמניות, זה כסף מהיר. בימים הראשונים שלי הייתי רק שותה אלכוהול ועם הזמן התחלתי עם הסמים. כשהתמכרתי התחלתי לעבוד בזנות כדי לממן לי את הסמים".

בנווה שאנן אפשר לפגוש עשרות נשים עם סיפורים דומים לזה של אמזלג. כמעט כולן מכורות לסמים, רובן עובדות מין, חלקן מקבצות נדבות והשאר מתפרנסות ממה שהן מגדירות "קומבינות", שליחויות עבור סוחרי סמים. "מי שלא יודעת איך לחיות ברחוב לא שורדת כאן", אומרת יאמנגסט דסה. "הכרתי נשים שמתו ממנת יתר, ממחלות, מתקיפות של נרקומנים".

סמדר אמזלג
"הסם זו התרופה שלי, וכדי להשיג אותה אני עובדת בתעשיית המין". סמדר אמזלג | צילום: עופר חן

דסה חיה מקומבינות, לא מתקרבת לתעשיית המין. כששתי טבעות הכסף הגדולות שהיא עונדת מושכות את המבט שלי, היא אומרת: "השגתי אותן בהחלפות. אם יש עליי סמים אני נותנת אותם ומקבלת את התכשיטים. אני אמנם חיה ברחוב ובעולם הפשע, אבל אני באמת לא חלק מהעולם הזה. נגיד, את הפלאפון שלי קניתי מאחד הנרקומנים פה ב-50 שקל. אני חושבת שהוא גנוב, אבל לא משנה לי, אני מבחינתי שילמתי עליו".

ואפשר לשרוד רק מקומבינות?
"פעם הייתי גונבת קצת אוכל מסופרים, בעיקר חטיפים ומים. זה היה כדי לשרוד".

"אני בשביל ההישרדות הולכת עם כמה סכינים, יש לי כלים שיכולים להוציא אותי מכל מצב שלא יהיה", מספרת ד', אישה זעירה עם חיוך גדול שמזמינה אותי לסיור בשכונה. "כשאת איתי את יכולה להרגיש בטוחה", היא אומרת. "אני מסודרת פה בשכונה. אני אגן עלייך".

מותר לשאול ממה את חיה?
"את הרכוש שיש לי אני משיגה מגניבות. אני לא אגנוב מעניים, רק מאלה שיש להם. אני גם לא גונבת מאנשים פרטיים, רק לוקחת דברים ממקומות ומביאה אותם לעצמי או לחברות שלי".

יאמנגסט דסה
"הידרדרתי, כמו כדור שלג כזה". דסה | צילום: עופר חן

מה למשל?
"בגדים, טלוויזיות, מחשבים, דברים כאלה. חפצים שיש במקומות ציבוריים כמו כנסים, אירועים. אני לוקחת ובורחת מהר בלי שאף אחד שם לב".

איך את עושה את זה?
"תסתכלי עליי, אני נראית כמו ילד. תמיד יש לי בתיק כיפה וציציות, אני שמה אותם ומתחפשת. ככה אני נכנסת לאירועים ובורחת. אף אחד לא חושד בילד דתי".

קשה לקרוא את ד'. היא מספרת שהגיעה לשכונה לאחר שריצתה עונש מאסר על רצח אישה, אבל אין ברשומות זכר להרשעה הזאת. חלק גדול מהשיחה שלנו מוקדש לסיפורים על מי שהיא מתארת כאקסית שלה, כוכבת טלוויזיה מוכרת, אלא שבעבר הועמדה ד' לדין על ניסיון סחיטה של אותה אישה. כאמור, קשה לקרוא אותה, אבל ניכר שבשכונה מכירים אותה ויש כאלה שנראים מפוחדים ממנה. במהלך הסיור שלנו היא מכירה לי את החברות שלה. חלק מהן מצליחות לתקשר איתי. אחרות שרועות על הרצפה ומתחננות למנה. "הנשים האלה פה בגלל העובדים הזרים", אומרת ד' על הנסיבות שהפכו את נווה שאנן למשולש ברמודה של דרות הרחוב. "הזרים הם הקליינטים הכי טובים של הנשים פה, גם מבחינת כסף וגם מבחינת סמים".

האבא היה נוגע בי כל פעם שהוא חזר מהעבודה 

כשנווה שאנן הוקמה לפני 99 שנים, ב-1921, היא הייתה שכונת פועלים. בשנותיה הראשונות התיישבו בה נגרים, סוחרים ופועלי בניין שבנו בתים וסדנאות היכן שבעבר צמחו פרדסים. בתחילת שנות ה-40 נהפכה השכונה לצומת מרכזי בעיר כשהוקמה בה התחנה המרכזית, אלא שזו ננטשה בשנת 1993 עם פתיחתה של התחנה החדשה. הרציפים שהתרוקנו כמעט בן לילה נראים בדיעבד כמו מטאפורה מושלמת למה שקרה מאז לשכונה: עם היעלמותם של האוטובוסים ונוסעיהם נעלמו גם לא מעט עסקים ותושבים ותיקים, הביקוש לדירות צלל ואיתו גם שכר הדירה. באמצע שנות ה-90 החלו להתיישב באזור עולים חדשים, פליטים ומהגרי עבודה.

סמדר אמזלג
"הרעב לא מבין את השבע והשבע לא מבין את הרעב". אמזלג | צילום: עופר חן

רחובות שהתרוקנו בבת אחת, אוכלוסייה מוחלשת ותושבים ששומרים מרחק מהרשויות - קל להבין איך נווה שאנן נעשתה אטרקטיבית מנקודת מבטם של גורמי פשיעה. בתחומה נמצא הבית ברחוב פין 1, מתחם זנות וסמים שקירותיו נאטמו בשנת 2015 כדי לעצור את הפעילות בו; גשר ההגנה, שהיה בעבר מקום מפגש מוכר של נרקומנים וסוחרי סמים; גינת לוינסקי, שם נרדף הן למאבק על זכויותיהם של הפליטים בדרום תל אביב והן למאבק בעצם הימצאותם שם; והתחנה המרכזית החדשה ש"ממכרת יותר מכל סם".

ביום בהיר אפשר כבר לראות את הסוף. נווה שאנן היא כיום יעד נדל"ני אטרקטיבי והשכונה עוברת תהליך בנייה מואץ, על הג'נטריפיקציה הנלווית. כמו רציפי התחנה הישנה בשנות ה-90, כך הידיעה שלהקת המחול "בת שבע" עומדת להקים כאן את משכנה החדש נראית כמו מטאפורה למצב כיום. אבל אלו בשורות משמחות רק לרחובות, למבנים. לא לאנשים שכבר איבדו בית ובקרוב ימצאו את עצמם חסרי רחוב, נודדים ליעד הבא שמצבו עדיין עלוב מספיק כדי להכיל אותם.

"חושבים שכולנו כאן אותו דבר, כולם אלימים ונרקומנים, אבל זה לא נכון", אומרת יאמנגסט דסה על תושבי השכונה. "לכל אחד מאיתנו יש סיפור אחר. למשל, החלום שלי הוא לחזור הביתה לילדים שלי. אני כל כך רוצה את זה".

יאמנגסט דסה
"אני אמשיך לנסות להיגמל עד שיהיה לי בית אמיתי". דסה | צילום: עופר חן

דסה נולדה באתיופיה, בת למשפחה מבוססת. כשהייתה בת תשע נרצח אביה והיא עלתה לישראל עם אמה. כעבור שנה מתה האם בתאונת דרכים, ודסה הועברה למשפחת אומנה בירושלים. "אז התחיל הבלגן", היא אומרת בחיוך שלא מגיע עד לעיניים. "ממשפחת האומנה יש לי רק טראומות. אונס, הטרדות מיניות, מה לא. הייתי שם שנתיים ועל פניו זאת הייתה משפחה נורמטיבית, האבא היה אפילו שוטר. אבל בכל פעם שהוא היה חוזר מהעבודה הוא היה נוגע לי בציצי, מבקש מסאז', מלטף אותי בכל מיני מקומות. בגיל 12 ברחתי ועברתי לפנימייה. חייתי שם עד גיל 18, סיימתי תיכון, הוצאתי בגרות מלאה, התחלתי לימודי סיעוד ועבדתי כסייעת רפואית בבית חולים. בגיל 22 כבר התחתנתי, אחר כך הבאנו שלושה ילדים והכל היה מסודר. היה לנו כסף, עבודה ובית".

איך מהמצב הזה הגעת לרחוב?
"הידרדרתי, כמו כדור שלג כזה. בהתחלה בעלי ואני התגרשנו והילדים נשארו בחזקתי, אז נאלצתי לעזוב את העבודה כדי לגדל אותם. ברגע שראיתי שאני לבד מול העולם הייתי אבודה, נכנסתי יותר ויותר לדיכאון והתחלתי עם אלכוהול. אבל אלכוהול עושה אותי אלימה ואני בן אדם ששונא אלימות, אז התחלתי עם הסמים. כשהרגשתי שאני לא מסוגלת לתפקד בתור אמא ביקשתי מהגרוש שלי לקחת אליו את הילדים. ככה נשארתי לבד והגעתי לתל אביב, לרחוב. פה הכי קל לעשות חטאים, סמים, קומבינות, עניינים".

ענת ברנר, מנהלת השטיח האדום
"אני רוצה שהן ירגישו אהובות וידעו שהגוף שלהן מכובד". ענת ברנר | צילום: עופר חן

למה בעצם עזבת את הילדים?
"פחדתי שהם יגדלו בתחושות שאני גדלתי, עזבתי כי לא רציתי שהם חס וחלילה ייפגעו ממני. אני כל כך כועסת על עצמי".

אני מעדיפה למכור את הגוף שלי מאשר לפגוע בבן אדם אחר

בניגוד לדסה, לסמדר אמזלג יש מקום לישון בו. כבר 15 שנה שאמא שלה מוכנה לארח אותה בבית המשפחה באשדוד. "אני חיה שני לילות בשבוע אצלה וחמישה לילות ברחוב", היא אומרת. "אני יודעת שאני יכולה לישון אצל המשפחה שלי, אבל מעדיפה את הרחוב. אני יודעת שהבעיה היא אצלי, אבל זה לא אני, זאת ההתמכרות".

מה המשפחה שלך אומרת על המצב?
"זה לא משנה מה הם אומרים. יש משפט שאומר, 'הרעב לא מבין את השבע והשבע לא מבין את הרעב'. אי אפשר להבין אותי. גם אני, אחרי 15 שנה באותו מצב, לא מבינה את עצמי. אני חיה חיים שהם לא באמת חיים".

כשאת חוזרת מהבית לרחוב, מה את לוקחת איתך?
"לפעמים קצת מזומן כדי לשבור את הקריז של הלילה ולקנות קריסטל. הקריז מנהל אותי, יש לי אחד כל 12 שעות ואז אני לא מקושרת לעצמי. יש לי כאבים בכל הגוף, חוסר יכולת לדבר, הרגשה שאני חייבת עוד סמים".

איך מתגברים על הקריז?
"הסם זו התרופה שלי, וכדי להשיג אותה אני עובדת בתעשיית המין. מאוד קשה לי להגיד את זה, אבל אני מעדיפה למכור את הגוף שלי מאשר לפגוע בבן אדם אחר. אני לא יכולה לפשוע ולגנוב, המצפון שלי לא נותן לי".

כמה לקוחות יש לך ביום?
"תלוי איך אני מרגישה ונראית. לרוב זה בין שניים לחמישה".

מרכז השטיח האדום
מטבח, ספות, כלי נגינה. מרתף השטיח האדום | צילום: עופר חן

כמה את מרוויחה?
"אני לוקחת 100 שקל, תמיד מראש כדי שלא ינצלו אותי".

מה עובר לך בראש כשאת עם לקוח?
"זו רבע שעה שאני סוגרת את העיניים ולא פותחת. לא רוצה לדעת מה קורה לי ומה אני מרגישה. אלו דקות שרק בא לך למות. הם נוגעים בך איפה שהם רוצים ואת לא אומרת כלום, זה כל כך משפיל. כשהם הולכים אני מרגישה הכי רע שיכול להיות, הולכת לשים את הראש ועושה חשבון נפש על זה ששוב שמכרתי את הגוף שלי. כדי להתמודד עם המצב הזה אני לוקחת עוד סמים".

מיהם הלקוחות שלך?
"אין לי לקוחות קבועים, אני לא יודעת עליהם כלום כמו שהם לא יודעים עליי. הם רואים אותי ברחוב ושואלים אם אני פנויה".

יצא לך לחוות אלימות?
"ברור. לפעמים הלקוחות טוענים שהם מסכמים איתי על מחיר מסוים ובסוף דורשים משהו אחר, או שהם לא מרוצים. הם מסוגלים לעשות דברים שאת לא תתארי לעצמך".

את אומרת שהכל מתחיל ונגמר בסמים. ניסית להיגמל?
"אני תמיד נופלת בשלב הרביעי של הגמילה, שבו צריך לדבר על כל ההשפלות שעברתי בחיים. עם זה אני עדיין לא מסוגלת להתמודד. אני רוצה להיגמל, אבל מרגישה שהגוף שלי לא מסוגל. אני מפחדת. מה גם שהזמן עובר ואני לא נהיית צעירה יותר. בינתיים אני חיה מקריז לקריז. הלוואי שפעם אחת אני אצליח להחזיק את עצמי לשלושה שבועות שלוקחת הגמילה הפיזית ואעבור להתמודד עם הגמילה הנפשית".

הפחד ממה שקורה כאן ברחובות, זה לא מניע מספיק חזק לנסות להיגמל שוב?
"בטח שאני מפחדת, מתה מפחד מהחיים שיש לי כרגע. אני כל הזמן שואלת את עצמי מתי יהיה לזה סוף, אני לא אצליח להחזיק מעמד ככה. אני באה ממשפחה נורמטיבית ואני עושה להם בושות. אסור לי לוותר לעצמי, אני חייבת ללכת לעוד גמילה. אני עדיין חולמת להיות סמדר הרגילה, לחזור לילדים שלי, למשפחה שלי, לעבודה שהייתה לי. אני רוצה להיות אני של פעם, בעולם הטוב".

יאמנגסט דסה
צילום: עופר חן

גם דסה, שעברה 13 ניסיונות גמילה, עדיין מאמינה שתחזור לעצמה של פעם. "אני כל כך רוצה להיגמל", היא אומרת. "פעם כבר הייתי גמולה שנתיים ואני נופלת כל פעם מחדש, אבל אני אמשיך לנסות עד שיהיה לי בית אמיתי עם המשפחה שלי. אני בטוחה שזה עוד יקרה. ויש לי עוד חלום, תרשמי: אני רוצה להוציא אנשים מהרחוב ולהביא אותם לגמילה, ללכת איתם עד שהם יהיו נקיים".

הכל התחיל ממניקור-פדיקור

הסיור שלי עם ד' מסתיים בבניין מוזנח. "תני לי יד אם את מפחדת", היא אומרת, "למרות שזה המקום הכי לא מפחיד בשכונה".

במרתף הבניין הזה פועל "השטיח האדום", סלון גדול ומאובזר שמשרת עשרות נשים. יש כאן מטבח עשיר, מספרה מאולתרת, ספות, ארון בגדים, שירותים, מקלחת, כלי נגינה ואפילו עמדת מניקור. "שם זה התחיל בעצם", מספרת ענת ברנר סיפור שזורק אותי בחזרה למוצרי הטיפוח של יאמנגסט דסה. "את עמותת 'חיים בשפע' הקמנו כבר לפני 15 שנה, אבל בהתחלה לא היה המרתף הזה. כל שבוע היינו מגיעות, קבוצה של נשים, ופשוט מסתובבות באזור התחנה המרכזית. מדברות עם הנשים, דואגות להן לאוכל ולבגדים. באחד הביקורים ראיתי את אחת מהן זרוקה על הרצפה חצי מעולפת, היו לה דלקות בציפורניים והיא צעקה מכאב. ככה נכנס לי החזון לעשות לנשים האלה טיפולים בציפורניים ולדאוג לטיפוח שלהן בכלל. אחרי חודש כבר פתחנו את 'השטיח האדום'. זה התחיל ממניקור-פדיקור והתפתח לעוד ועוד תחנות שעוסקות בטיפוח. כבר שבע שנים אנחנו מנהלות את המרתף והנשים מגיעות לפה פעמיים בשבוע. הן אוכלות, שותות ומתנקות"._OBJ

למה "השטיח האדום"?
"כי מבחינתי מגיע להן ללכת על השטיח האדום. הן נשים יקרות וחשובות שעברו הרבה, ואני רוצה שהן ירגישו אהובות וידעו שהגוף שלהן מכובד".

את חושבת שהנשים שבטיפולכן מסוגלות לצאת מחיי הרחוב?
"בטח, אחרת לא הייתי כאן. יש לי אמונה בכל אחת מהן. לא מעט נשים עברו את המכשול הזה והצליחו לצאת, אני בקשר עם חלקן וזה סיפוק ענק מבחינתי. אבל גם כל אחת שמחייכת, שיש לה שמחה באותו יום והיא מרגישה טוב עם עצמה – יש לי תקווה עבורה".

בחודש הבא יעבור "השטיח האדום" לבניין ברחוב הגליל, סמוך למיקום הנוכחי שלו. הכניסה תהיה פחות מוזנחת והסלון יהיה גדול יותר, אבל ברנר לא מרגישה חגיגית. "אנחנו מתרחבים, גדלים ועושים הכל כדי שיהיה לבנות יותר נוח. העניין הוא שהן לא מפסיקות להגיע למתחם, לא רק הבנות הקבועות שלנו אלא גם נשים חדשות שמצטרפות. אם חושבים שהבעיה של דרות הרחוב נפתרת -  זה לא נכון. הבעיה קיימת וצריך לראות איך פותרים אותה. לא איך מזיזים אותה ומטאטים אותה למקום אחר".