אני זאת שלא הייתם מאמינים עליה. שלא רואים עליה. שאפילו החברים שלה, שמכירים אותה לא מעט שנים, לא יודעים עליה. אני זאת שפעם, ברגע של משבר, ענתה למודעה בעיתון והפכה לזונה. יצאתי מהעולם הזה אחרי חצי שנה שהייתי שמחה לשכוח, להדחיק, אבל אני פשוט לא יכולה.
השנה היתה 2006. הייתי אז סטודנטית בת 22 וגרתי עם שותפים במרכז הארץ. כמה שנים לפני כן, בתיכון, היו לי ציונים נהדרים, הייתי פעילה בצופים ולא נתקלתי בשום סוג של בריונות. גם בילדות המוקדמת יותר לא עברתי טראומות: גרתי בשכונה אמידה ובבית אף פעם לא היה חסר כלום. החיים שלי היו בעיקר משעממים.
לא הגעתי לעולם הזנות מתוך השעמום הזה, או מתוך איזה רצון למרוד. גם לא הייתי סטודנטית שרק רוצה לעשות קצת כסף מהיר, או חולת מין – שתי פנטזיות נפוצות של אנשים שהולכים לזונות. אז למה עבדתי במקום ההוא, שקרא לעצמו דירה דיסקרטית? עד היום אני לא יודעת.
כל מה שאני יודעת הוא שהייתי אחרי אונס משפיל, ושהלכתי לאיבוד הכי אבוד שהייתי בו. במשך שנים אפילו לא קראתי לזה "אונס": הכרתי את האנס עוד קודם, אפילו יצאנו תקופה, וכן, גם שכבנו. יום אחד, אחרי שכבר נפרדנו, הוא ביקש שניפגש באיזשהו תירוץ. שם, בפינה חשוכה ולמרות שבכיתי וביקשתי שלא, הוא המשיך והמשיך. כשסיים הוא הרים מכנסיים וברח.
אולי ניסיתי להחזיר לעצמי את השליטה על הגוף שלי. אולי ניסיתי לנקום בו על שנולד חדיר, ועל כך שבזמן שקרה מה שקרה יכולתי רק להשתנק מבכי במקום להילחם. הייתי צריכה להבין למה הוא עשה לי את זה, אם אני זו שגרמה לסיטואציה הזאת, אם יש בי משהו לא בסדר.
את האנס שלי המשכתי לראות בשכונה, והוא לא נראה אשם לרגע. הוא התעלם ממני במופגן מאותו היום, למרות שהסתובבנו באותם חוגים חברתיים ולמרות שביקשתי ממנו להסביר לי מה קרה שם. רק שנים לאחר מכן הוא יצר איתי קשר וביקש סליחה. כשהוא דיבר איתי לא אמרתי לו מה עשה לי הלילה ההוא. איך הוא יצר בתוכי שילוב של בושה, הרס עצמי, וקהות רגשית כלפי הגוף שלי, שבגד בי.
הראיון: שאלות על הלימודים ודחיפת אצבעות
כמה חודשים עברו מאז ועד שהתקשרתי למספר מהמודעה בעיתון. רוב הזמן הסתגרתי בבית. כשכן יצאתי נתקלתי בבחור ההוא ובחברים שלו, שנהגו לשלוח לכיווני ידיים. לפעמים היו מתקשרים אליי בלילה, מציעים לי אורגיות או סתם לשכב. מהרגע שהבחור שאנס אותי סיפר להם על מעלליו המיניים, והדביק לי את מוניטין השרמוטה, לא היתה דרך חזרה. כולם דיברו, כולם ניסו, כולם צחקו. הנחתי שאם כולם חושבים משהו, הוא כנראה נכון.
קל מאוד להפוך לזונה. באותה תקופה עדיין היה אפשר למצוא בעיתונים מודעות שחיפשו עובדות ל"דירות דיסקרטיות", והבטיחו הרבה כסף. בחרתי את המודעה שנראתה לי הכי פחות בוטה ואגרסיבית, ודיברתי בטלפון עם ד', אדם עם קול נעים ומבטא קל, אירופאי.
תהליך הקבלה היה קצר להפליא. זה היה ראיון העבודה המהיר ביותר שנקבע לי אי פעם, פחות מיממה אחרי שהתקשרתי. תעשיית הזנות שונה מכל תעשייה אחרת גם במובן הזה: הביקוש לדם חדש תמיד גובר על ההיצע. אחרי שכבר התחלתי לעבוד, יצא לי להחליף מדי פעם את פקידת הקבלה ולענות לטלפונים מלקוחות. למדתי שהם דורשים להחליף את הבנות אחת לכמה זמן. כשאין בנות חדשות הם מרגישים שהריגוש דועך, ואז אין תמריץ לחזור.
הגעתי לראיון בצהריים. הכתובת שנמסרה לי התגלתה כחנות אביזרי מין בתל אביב, שהיתה ריקה באותו הזמן. ישב שם רק המוכר, שהתגלה כד'. במציאות הוא היה אדם מטופח ומרשים, בשנות הארבעים המוקדמות לחייו. היה לו שיער מלא, הוא לבש בגדים מוקפדים ואפילו מחויטים ממש, ונדף ממנו ריח בושם עדין, לא זול. הוא שידר כסף וטוב טעם, ונראה מעט מצחיק על רקע החנות מלאת הוויברטורים שבבעלותו. היה הגיוני יותר לדמיין אותו מסתובב באולם תצוגה של מכוניות יוקרה, כולל משקפי השמש הכהים שהרכיב כמעט תמיד.
ד', שהציג את עצמו רק בשמו הפרטי, נעל את החנות ולקח אותי במעלה המדרגות. הוא שאל אותי כמה שאלות סטנדרטיות: איך הגעתי אליו, מה אני עושה בחיים ואיפה אני גרה, אבל גם מה אני אוהבת בסקס ואיפה עוברים הקווים האדומים שלי. הוא התלהב לשמוע שאני לומדת באוניברסיטה ונראה סובלני כששמע את הגבולות שלי, מה שהערכתי מאוד. על עצמו הוא סיפר פחות, רק נקב בתשלום שבית העסק ואני נחלוק תמורת כל אחד מהשירותים: 150 שקל למסאז' בעירום, 300 שקל למציצה, 600 למין מלא ו-700 לסשן סאדו או מאזו.
ואז, לקראת סיום הראיון, הוא פתאום לקח כיוון אחר. ד' הדף אותי לכיסא, והתחיל לדחוף לתוכי אצבעות. הרגשתי בחילה אבל לא הזזתי שריר. פתאום הבנתי את יחסי הכוחות: אני נעולה בקומת הגלריה בחנות של זר מוחלט, שמבוגר ממני בעשרים ומשהו שנה, והוא עומד מולי, דוחף אצבעות ומחייך. הרגשתי הקלה כשהתברר שהוא לא מתכוון לעשות יותר מזה: הוא רק בחן את התגובה ההמומה שלי, ניסה להבין איך המוצר החדש שלו מרגיש ואם אני שווה את ההשקעה.
המבחן הסתיים בהצלחה. ד' הניח לי להתארגן ואמר לי להגיע לכתובת מסוימת יומיים לאחר מכן. זה היה מפחיד ומרתיע, אבל לא מספיק בכדי שאחליט לסגת.
הדירה: הכל כדי לטשטש את הריחות
הכתובת שקיבלתי התגלתה כקומת מרתף של בניין מגורים רגיל ברחוב בלב תל אביב. במשך חצי השנה שאחרי הראיון אכנס ואצא ממנו במהירות שגובלת בריצה, מחשש שמישהו מהדיירים יסתכל עלי במבט שאומר "אני יודע מה את עושה שם למטה".
בית הזונות התגלה כדירה נקייה ומסודרת. הלובי היה מרוהט בשטיח, ספות עור, דלפק קבלה וטלוויזיה. בלי וילונות קטיפה אדומים, תאורה זולה, פסלים פאליים, או כל רמז אחר למה שבאמת מתרחש שם. המקום לא ניסה רק להיראות ניטרלי ככל האפשר, אלא גם להריח ככה: מישהו פיזר בקבלה ובעוד נקודות אסטרטגיות מפזר ריחות דובדבני ומתוק להחליא. הוא טשטש את ריח הלקוחות הקודמים, הבושם שלהם, הזיעה, הזרע. הוא נועד לגרום לכל אחד מהמבקרים להרגיש מיוחד, ולשכוח שהבחורה שהוא לוקח לחדר עברה כמה אנשים לפניו באותו היום.
אזור ההמתנה הוביל לארבעה חדרים נפרדים, שאפשרו עבודה של ארבע בנות במקביל. בכל אחד מהחדרים היו ג'קוזי, טלוויזיה, תאורה צבעונית, פרחי פלסטיק, מיטה ומגבות. ארונות מלאים במגבות. הן עברו כביסה רותחת באופן יומיומי, אבל תמיד נגעתי בהן בקצה האצבעות ונרתעתי מלאחוז אותן, כי ידעתי מה עבר עליהן. בכל פעם שעשיתי את זה תהיתי אם הלקוחות מרגישים כלפיי את מה שאני מרגישה כלפי המגבות.
י', שניהל את המקום בפועל, היה אדם משונה וסגור. הוא היה גבר גרום וחולני בן כשישים, וכשלא חבש כובע חשף תספורת פטריה מכוערת להפליא. הוא תמיד חייך חיוך דודי וחביב, גם כשנכנס לחדרים ו"בדק" את הבנות אחת לכמה זמן. הסתירה בין המראה החלוש והידידותי שלו לעיסוק שהוא בחר בו הבהילה אותי, וגרמה לי לתהות מה עוד הוא מסתיר. מצד שני, גם אני לא נראיתי כמו זונה.
ד' היה אחראי על שיווק הדירה, והוא היה טוב בזה. לקוחות מעולם לא חסרו, והוא הכיר את כולם אישית. בחלק מהמקרים הוא הביא לקוחות חדשים לחדר ממש פיזית, ותמיד נראה מיודד איתם. כולם אהבו אותו, כולל הבנות. לפעמים הוא היה לוקח אותנו לאכול בחוץ, ודיבר על נושאים שלא הייתם מצפים ממנהל בית זונות לדבר עליהם: הטיולים שלו בחו"ל, בנות זוגו לשעבר, אהבתו לשפה הצרפתית ולמוזיקה קלאסית. ניסיתי לחבב אותו כמו האחרות, אבל לא יכולתי לשכוח את מבחן הקבלה שלי לעבודה.
לאט לאט גם אני התחלתי להכיר את הלקוחות הקבועים: עורכי הדין, הרופא, היהלומן, השחקן שהיה מבקש בחורה שתוכל לרכוב עליו כמו על סוס. היו שם נשואים, רווקים ואלמנים, חילוניים ודתיים. היו לקוחות צעירים וביישנים שלא רצו לדבר, חיפשו אקט זריז והסתלקו מיד. לעומתם היו לקוחות שרצו להרגיש שהם במפגש מיני אמיתי, אינטימי, עם בת זוג. והיה גם את הלקוח שהתוודה יום אחד על אהבתו כלפיי. הוא הביא לי שרשרת עם אבן חן, שהוא תיאר כיהלום והתגלתה כזרקון זול. זרקתי אותה לפח בהזדמנות הראשונה.
הבנות: אף אחת לא מדברת על הפחד
עבדתי עם עוד חמש בנות. כולן ישראליות, כך התגאו בטלפון. לא רוסיות, צבריות לגמרי. כל אחת מהן קיבלה מספר לקוחות שונה, לפי היכולת הנפשית והפיזית שלה: בין שלושה לשישה ליום עבודה. את שמות ארבע מהבנות שכחתי בכוח. גם ככה השמות היו מומצאים, ובכל פעם שהסתכלתי עליהן דמיינתי מה הן עשו בחדר רגע קודם. נרתעתי מהן, מהמגע ומהנחמדות שלהן, וניסיתי להתבודד.
הייתי שומעת מהצד שיחות ביניהן, שבאותה מידה היו יכולות להתקיים בתחנת האוטובוס או בתור לרופא: הן דיברו על בני הזוג (שכנראה לא ידעו כלום), על סרטים, על בישולים. חלק מהן היו סטודנטיות, כמוני. אף אחת מהן לא דיברה על הפחד שיגלו שהיא זונה, או שהמשטרה תפשוט על המקום. אף אחת מהן לא שידרה מצוקה, או אמרה איך היא הגיעה לדירה. הקפדתי לנהוג כמוהן, ולא סיפרתי להן מה באמת עבר ועובר עלי. בעצם, סיפרתי לאחת.
קראו לה ליטל. לעומת כל האחרות, היא מעולם לא טרחה להמציא לעצמה שם במה, מה שהיה בעיני צעד אמיץ. היא היתה חיוורת, רזה מאוד, ממושקפת ומתולתלת. היא לא לבשה בגדים צמודים וסקסיים אלא צבעוניים וגדולים ממידתה, כאילו החליטה למרוד במקצוע ולהיות טום בוי בעולם של פאם פטאליות.
היא היתה חכמה, מצחיקה ומעניינת מאוד, ועשה רושם שהיא חשבה דברים דומים עליי. עם הזמן מצאתי את עצמי מתקרבת אליה יותר ויותר. הלכתי איתה לארוחות, נפגשתי עם החברים שלה (לא סיפרנו להם, כמובן, מאיפה אנחנו מכירות) ונסעתי לבית שלה בסופי השבוע. היא היתה חברה בלהקה ניסיונית ומוזרה, וידעה המון על מוזיקה אזוטרית במיוחד. אף אחד לא ידע מה היא עושה בשעות היום.
יום אחד, במפתיע, החברות הזאת נגמרה. אחד הלקוחות ביקש לשכב עם שתי נשים בו זמנית: ליטל ואני. הייתי רגילה להיות לבד עם הלקוחות, להתנתק ממה שקורה לי, לחשוב על דברים אחרים. הקפדתי בכל מחיר לא להסתכל על עצמי במראה ואפילו להתרחק מחפצים שהחזירו את ההשתקפות שלי. אבל לא יכולתי שלא לראות את ליטל. מהרגע שבו הלקוח עזב לא יכולתי להחליף איתה מילה מבלי לדמיין אותה כורעת עירומה על ארבע, והזיכרון הזה העביר בי בחילה של ממש. בהדרגה התחלתי לסרב להצעות להיפגש, למצוא תירוצים ולהמציא עיסוקים, עד שהתרחקנו כמעט לגמרי.
העזיבה: מכות, היעלמות וחיים חדשים
כמה שבועות אחרי המקרה הזה הגיע היום שגרם לי לעזוב את הדירה ולא לחזור לעולם. הלקוח האחרון שלי היה אדם שהזמין סשן סאדו. אהבתי סשנים כאלה, ולא בגלל התשלום המוגדל: לרוב הם דרשו ממני בעיקר לקבל מכות ולא לגעת בלקוחות. העדפתי לספוג את המכות האלה מאשר להיות חשופה למגע רך ולכאורה אינטימי.
אלא שהפעם הזאת היתה שונה. הלקוח הגיע עם תיק ספורט שהכיל אביזרי עינוי שונים, והתגאה שכולם תוצרת בית. היו שם שוט שרצועותיו חוברו למסמרים, אלה מצופה בנעצים, אזיקים ומצית. את סימני המכות שקיבלתי באותו היום יכולתי לראות גם שבוע ויותר לאחר מכן, ועדיין לא חשבתי לרגע לבקש שיפסיק. בכל זאת, נכנסתי איתו לחדר מרצוני. גם אם לא ידעתי מה בדיוק יקרה, אני זונה. נקניתי לארבעים דקות בדיוק, ועליי לסיים אותן כמו גדולה.
במשך אותן ארבעים דקות לא הסרתי עיניים מהשעון שהיה תלוי מולי. כששמעתי את הזמזם שמסמן ללקוח שנשארו לו עוד עשר דקות, נשמתי לרווחה מבעד לדמעות שכיסו את פניי. כשזה נגמר יצאתי מהדירה בלי להביט לצדדים והלכתי מהר הביתה. ברחוב אף אחד לא הסתכל עלי מוזר, אף אחד לא ראה כמה אני מלוכלכת ומגעילה.
לא הודעתי כלום, אפילו לא לקחתי את החלק האחרון בתשלום שלי, אלא פשוט נעלמתי. הפסקתי לענות לטלפונים ולא חזרתי למקום ההוא יותר. בכל פעם שהטלפון משם צלצל הלב שלי האיץ, אבל אחרי חודש הם הפסיקו להתקשר ויכולתי לנסות להמשיך הלאה. זה לא היה קל: ראיתי את ד' וי' ברחובות תל אביב עשרות פעמים. לפעמים הייתי לבד, לפעמים עם חברים. תמיד מצאתי סיבה לעבור צד ותמיד פחדתי שיזהו אותי ויפנו אליי. לשמחתי זה לא קרה.
כמה שנים אחר כך ישבתי אצל חברה, והשיחה התגלגלה לאבא שלה. היא הראתה לי תמונות שלו, ובאחת מהן הוא הצטלם עם חבר, שלקח לי רגע לזהות: י'. רציתי לספר לה הכל, אבל לא יכולתי. רק אמרתי לה ששמעתי שהוא איש מוזר, שחברה של חברה אמרה שהוא מנהל בית זונות. היא היתה המומה. אני מקווה שלא אצטרך לפגוש את אבא שלה אף פעם, ושהוא לא מנהל חיים כפולים בעצמו.
ההווה: עבודה בהייטק ובן זוג שלא יודע
לפני כמה שנים שאל אותי בן זוג עם כמה גברים שכבתי. הוא רצה מספר מדויק, והשאלה התפתחה לריב. את התשובה האמיתית, "אני לא יודעת", לא הייתי מספרת לו גם במחיר פרידה. אילו הוא היה יודע שבעיר שגרנו בה הסתובבו שני אנשים שהיו הסרסורים שלי במשך חצי שנה, הוא כנראה לא היה מסתכל לי שוב בעיניים.
היום החיים שלי הם, יחסית, בסדר. אני עובדת בהייטק כבר לא מעט שנים, יוצאת עם בחור מקסים שלא יודע מה עברתי ומה עבר עליי, ואני אפילו מרגישה טוב רוב הזמן. אבל מדי פעם, כשאני יוצאת לארוחת ערב במסעדה או מתנשקת עם הבחור, אני נזכרת בפרק הנסתר בחיים שלי ומדמיינת איך הוא היה מגיב אילו הייתי מספרת לו. זה לא יקרה. יש דברים שעדיף לא לומר.
אז למה אני בכל זאת כותבת את הטקסט הזה? כי השנים שעברו מאז שינו לא רק אותי, אלא גם את העולם. פעם, לא כל כך מזמן, לא היה נהוג לדבר בפתיחות על אונס, על ההשלכות האפשריות שלו, על מה מותר ומה אסור, על המחקרים שמראים את הקשר בין זנות לתקיפה מינית. הגבולות היו מטושטשים מדי, והמון טואטא מתחת לשטיח.
בשנים האחרונות, תודות לנשים אמיצות וחדורות מטרה, הבושה נעלמה. אני עדיין לא מוכנה לחשוף את השם שלי, אבל הרבה שמות של מותקפות הופכים לגלויים, מרכזי סיוע נפתחים, והאנסים נתקלים בהוקעה ציבורית רחבה יותר. לפעמים הנשים שעומדות מאחורי היוזמות החשובות הללו מאבדות אופטימיות, מפחדות שאין להן השפעה. אבל בזכותן, אילו הייתי עוברת היום את מה שעברתי אז, אני לא חושבת שהייתי הופכת לזונה. התקופה בחיי שלא תרפה ממני לעולם היתה נחסכת, ואני רוצה להאמין שהיא באמת נחסכת מנשים אחרות. אני מקווה שהמחשבה הזאת תעודד אותן, ותמריץ אותן להמשיך לפעול.