המצרכים:
הדבר הראשון שהפתיע אותי זה כמות השמן. כשאני חושבת על עוגה אני חושבת על שמנת מתוקה, חמאה טובה ככה, אבל כוס שמן? מה זה, סביח? הדבר השני שהפתיע אותי זה כמה מעט מושג יש לי בהלכות פיזור הסוכריות הצבעוניות. זה אמור להיות שטיח צפוף? טפטוף סמלי? וזו לא עוד טרוניה של שורפת החביתות, רוצחת העציצים, בחורה לא מתחילה טיפול פסיכולוגי כדי להמשיך להציג כישלון כהישג. אני באמת חשבתי שזה יהיה קל. כמו פירה, כמו דג בתנור. ובכל זאת מרגע שהגגנת הזכירה את עניין עוגת יום ההולדת לגן, הסתובבתי בבית כאילו בלעתי זבוב חי. יהרוג אותי זה לא, אבל גם לא ייצא לי מהמחשבות בקרוב.
זו עוגת השוקולד הראשונה שאני מכינה אי פעם. יותר מזה, זו עוגת השוקולד הראשונה שנאפית במקום שלו אני קוראת בית. אצל עולים (ישנים, חדשים) אין דבר כזה עוגה כושית ליום ההולדת ("אם יש שוקולד טוב - צריך לאכול אותו כמו שהוא", אמא שלי פסקה). הסטנדרט הרוסי, כפי שאני מכירה אותו לפחות, זו עוגת ויני פוך (שכבות, שמנת, דבש) שמכינים במשך יומיים וחולקים אך רק עם בני המשפחה. הכי קרוב לעוגה המסורתית זה "נקניק שוקולד" (חלב מרוכז, פתי-בר, קקאו), שהוא מאוד טעים אבל עונה על צורך רגשי אחר לגמרי. זה לא עניין של טעם כמו זמינות חומרי הגלם. שוקולד היה קשה למצוא, שמנת חמוצה יותר קל - והנה קיבלתם טעם של עם. השורה התחתונה היא שלא צרובה לי בנוסטלגיה קובייה חומה ומנחמת שדי בזיכרון שלה כדי להפיח חיים במתכון בסיסי של קרין גורן. אבן הבניין הזאת חסרה בזהותי הישראלית.
לעוגה:
במקור תכננתי לבקש מיפתח, בן זוגי, שישתתף איתי בהכנות אבל העבודה לקחה אותו לחו"ל. רטט הסטרס שלי לא עבר בוואטסאפ כשהתכתבנו, יפתח בניו יורק זה כמוני לפני יומיים, כולה עוגה מסריחה מה קרה. בשנה שעברה הצלחתי להאציל את המשימה על חברתי הטבעונית. סיכמנו שאני אקנה את החומרים, והיא תלמד אותי לאפות עוגה טעימה ובריאה שלא מנצלת את החי או מביאה אותו לקצה. בפועל היא כמובן את עשתה הכל לבד, עם קמח כוסמין ורסק תפוחים אורגני שהיו לה בארון, בזמן שאני לגמתי מכוס יין וריכלתי איתה על סייעת שלפי השמועות מעשנת ליד הילדים. זו הייתה עוגה מהממת עם טרקטורים קטנים שמשנעים פירורי עוגיות אוראו ונשיקות, אבל השנה כבר לא היה לי נעים. קינן בן שלוש, הוא עשוי לזכור שאמא חגגה לו באאוטסורסינג וחוצמזה מספיק ויטה, זו משוכה שצריך לעבור.
שש בערב. הוא בלגו, אני מול קערה, קוראת שוב ושוב את סדר הפעולות. כוס שוקו, כוס סוכר. כל שלב בהכנה מקפיא לי את הגידים כאילו אני לא מערבבת עם הקמח סודה לשתייה אלא סודה קאוסטית. התבנית שקניתי התגלתה כקטנה בכמה סנטימטרים מהמומלץ, האם כאן טמון המפתח לכישלון? שש וחצי. הוא מול האייפד, אני מול חלון התנור, מנסה להבין למה היא לא תופחת. "זכרת ביצים?", שאלה חברה בשלנית. "אולי תעשי עוד אחת". תשע בערב, הוא במיטה, אני מול מדף היבשים במכולת, מעמיסה את כל המצרכים מחדש. מהמדף העליון קורצת לי תערובת מוכנה לעוגה של פילסברי. למה אני לא מסוגלת להושיט לה יד לשלום?
לציפוי:
חברה קיבוצניקית מהעבודה יעצה לי לקנות שתיים-שלוש "עוגת הבית" של אסם, לשטח בתבנית ביתית ולשפוך מעל הכל רוטב שוקולד", האק קלאסי של אמהות שוקעות. "הם ילדים קטנים, אין להם סטנדרטים לכלום", זרקה לי באותה קלות שבה היא משקרת את הילדים שלה. ישר נזכרתי בתקופה שבה הפסקתי להניק ועברתי למטרנה, ותחושות הכישלון והאשמה מיד עלו מן האוב. לא ארגנת לו מסיבה עם החברים, לא הרמת אפילו ארוחה עם המשפחה המורחבת, אז גם על עוגה אמיתית תוותרי? מה עם לצאת קצת מאזור הנוחות? יש לך בכלל לב את?
באחת-עשרה וחצי בלילה הבית כבר הריח כמו מפעל. העוגה השנייה גם לא עלתה וגם יצאה מרירה ושרופה בקצוות. הכנסתי מדיח, תליתי כביסה ונשכבתי לדבר בטלפון עם חמותי. ניסינו לפענח מה עשיתי לא בסדר, אולי הקמח ישן? אולי הבעיה היא בכלל בתנור? על רקע סערת הנפש, הבית עמד מתוקתק. האור עומעם, הטלוויזיה פעלה על מיוט ("האמריקאים", עונה 5) והרגשתי שעשיתי את זה. "את זה" הגדול. הייתי בעבודה, עשיתי קניות, טיפלתי בילד ואפיתי שתי עוגות מסקרנות. כולם בריאים והכל ממש בסדר. המאמץ שימח אותי. הידיעה ששבע נשים לפחות היו מעורבות במסע המופרך לעבר מטרה ושמה עוגה כושית גרמה לי להרגיש נורמלית. מחר אצעד כמו כל אם בישראל עם תבנית מכוסה נייר כסף, וכל מי שייראה אותי ידע שהיום יש יום הולדת לילד שאוהבים אותו מאוד, ואמא שלו לגמרי בסטנדרט.
פירורים:
- "מאמי, איך היתה העוגה שלי?"
- "מעולה"
- "כל הילדים אכלו?
- "כן"
- "היה ילד שלא אכל?"
- "לא"
- "גם הגננות אכלו?"
- "לא"
ידעתי.
- "תעשי טובה, קחי את הפח איתך"
- "רגע, זכרת להעיף גם את העוגה של קינן?"
- "שכחתי שהיא במקרר בכלל. עשית מזה כזאת דרמה שפחדתי לטעום"