הפקיד שמפנה את הבאות והבאים לחדרים שבהם ידונו בעניינם בוודאי יושב כאן עשרות שנים. הוא נולד כאיש זקן מאוד והוא יחיה לנצח כאיש זקן מאוד. האצבע המורה שלו מקלידה את מספרי תעודות הזהות של המבקרים, פיו ממלמל את מספר הקומה והחדר, ואז הוא חוזר לבהות מולו על הבאים והבאות העומדים בכניסה, עוברים בידוק של אנשי הביטחון חובשי הכיפות.

הנשק שחוששים כאן מפניו הוא בקבוקי הבשמים שנושאות הנשים. הנה ערימה ובה מדמואזל של שאנל לצד אחד אחר שראיתי במבצע, 100 שקל. "מה הסכנה הגדולה?", אני שואלת את המאבטח.

"אפשר להשפריץ את הבושם בעיניים", הוא מסביר בכובד ראש.

גירושים (איור: ציור שמן על בד באדיבות האמן גדעון רובין Gideon Rubin​ )
כשאת סוחבת את גופתה של התקווה שהייתה שם כשהתאהבת, הכאב חזק מנשוא | איור: ציור שמן על בד באדיבות האמן גדעון רובין Gideon Rubin​

חבר שהתגרש פה אתמול סיפר על זוג שהלך מכות. לפני כמה חודשים חברה סיפרה על גבר שעד הרגע האחרון ניסה לשכנע את אשתו שלא לעזוב אותו. "מה היה חסר לך? מה לא נתתי? אני אוהב אותך, יא מכוערת", הוא דיבר אליה. איזה מחזה מתמשך ואינסופי המקום הזה.

בקומה השנייה, היכן שמצפה לנו הדיון, יש גם שירותי נשים. שני תאים בלבד, באחד מהם המים לא יורדים. חברה שהתגרשה כאן לפני שנתיים מדווחת שגם אז הם לא ירדו.

אישה צעירה נכנסת לפניי לתא ויוצאת ממנו במהירות.
"אני לא מתחברת לריח", היא מעירה.

אחת מתאפרת מול מראה שמעל כיור קטן ומטונף. מונחים עליו כלי פלסטיק לנטילת ידיים ובקבוק פלסטיק עם סבון בצבע ורוד זרחני - מישהו תלש את המתקן של הסבון מהקיר. המתאפרת מורחת מסקרה על הריסים. "כאן לא באים להתחבר, כאן באים לפרק", היא קורצת לי מבעד למראה.

אני נכנסת פנימה לתא עם הריח שבו המים לא יורדים. מודה, המצב כל כך מחורבן שלא אכפת לי.

בתא ליד מושכת מישהי באף. בוכה ואומרת לחברתה שמול המראה: "זה הביוב של החיים שלנו, ריקי, מה היא מתלוננת על הסרחה?".

הרבנות. אף אחד לא רוקד על המדרגות שלה. בזאת של תל אביב - על רחוב דוד המלך, בין איכילוב לכיכר רבין - בונים עכשיו דֶק עץ חדש שמקנה לחזית מראה יוקרתי יותר. רבנות בוטיק. אני עדיין לא רואה איך מישהו הולך לרקוד שם.

גירושים (איור: ציור שמן על בד באדיבות האמן גדעון רובין Gideon Rubin​ )
אל תנסו לרכך את הכאב. תנו לו להיות כמה זמן שהוא צריך להיות שם | איור: ציור שמן על בד באדיבות האמן גדעון רובין Gideon Rubin​

תמיד כשהייתי חולפת על פני המבנה ורואה את האנשים שעומדים לידו, הלב התכווץ מאיזו נבואה פנימית וצער. אף אחד לא רוצה להגיע לכאן, רבים כל כך מגיעים. אני חושבת שאפילו זוגות שבאים להינשא ולהירשם פה נבלעים בתוך הצער והיגון והכאב והכלום הגדול שנשאר אחרי שהאהבה מתה או שהתקווה התפגרה.

עדיף שהאהבה תמות קודם. כשאת מגיעה לכאן סוחבת אותה על גבך ובתוך הלב שלך גופתה המתפוררת של התקווה שהייתה שם כשהתאהבת, הכאב חזק מנשוא. את עלולה למצוא את עצמך בתא שירותים מסריח ולהאמין שזה המקום הנכון ביותר עבורך.

קוראים לנו. זה יום חמישי, בוקר, דיון ראשון. שני המעורבים בתאונה הקטלנית עומדים מול הדיין, לראשונה זה זמן מה, אחד ליד השנייה.

הדיין, אני חושבת שככה קוראים לזה, שואל אותנו שאלות. הוא יושב על במה מוגבהת מאחורי שולחן, מעין חיקוי דל תקציב של אולם בית משפט. מתחתיו יושב אדם נוסף, איני יודעת מה תפקידו, ורושם דברים. מולנו, על מה שנראה כדוכן עדים, מונחת כרית ורודה ומלוכלכת בצורת לב. כתוב עליה "Love". אקססוריז משונים יש כאן.

אנחנו מצהירים ששנינו מסכימים להתגרש, שאין ילדים, שאין רכוש משותף, שמסכימים על הכל. אין מניעה שלא.

"האם לא התחתנתם ברבנות כי לא יכולתם או מתוך אידיאולוגיה?", הוא שואל.
"אידיאולוגיה", אני עונה.

"שניכם ילידי הארץ?", שואל הדיין.
"הוא כן, אני לא", אני עונה.
"היכן נולדה הגברת?".
"ברית המועצות לשעבר".
"עשית בירור יהדות?".
"לא".
"מדוע לא עשית?".
"לא היה לי צורך או רצון".
"אז בגלל זה לא התחתנתם ברבנות", הוא מרים את עיניו מהנייר, מביט בקולגה שלו שיושב שם ורושם דברים. הם מהנהנים זה לעבר זה.  
"לא, לא בגלל זה. בגלל שלא רצינו".

גירושים (איור: גדעון רובין Gideon Rubin)
קחי את הלב שלך ושימי אותו על שולחנה של פקידה שתגבה ממך 270 שקל על תעודת גירושים | איור: גדעון רובין Gideon Rubin

אני רוצה לומר שבדיוק בגלל זה - בגלל השאלות האלה, החקירות האלה - לא התחתנו אצלם. כל מה שיוצא לי מהפה זה: "אבל אני יהודייה".

"בסדר, בסדר, גברת", עונה הדיין וקובע לנו מועד לטקס גירושים בעוד שלושה ימים.

זה לא דרמטי מדי, זה לא קיצוני, אבל לתחושת האבל על קץ הזוגיות עם האיש האהוב נוסף עכשיו דבר שלא אמור להיות שם. התמודדות קטנה אך מרה. אני מנסה להבין מה עוד אני מרגישה ומזהה תחושת השפלה זעירה.

הרי יש איזו תקווה של לידה מחדש. של קימה לתחיה אחרי פרידה כואבת, כזאת שמותירה אותנו מדממים, בוכים בין קירות הבית, מתקשים להירדם בלילות. הגוף זקוק לאדם שהיה כאיבר מגופנו, שנחתך מאיתנו באכזריות, ללא הרדמה, ללא משככי כאבים, ללא תפרים, ללא קביים אפילו. יש איזו תקווה לצאת מזה בראש מורם, עם שיר בלב. הנה אני אישה חזקה ששרדה את קץ האהבה וקמה מן האפר, הנה אני ואני על-אדם.

יש תקווה כזאת, אבל תשכחו ממנה. אל תאמינו לה אם היא באה בימים הראשונים לאסון. אל תנסו לרכך את הכאב הגדול הזה; תנו לו להיות כמה זמן שהוא צריך להיות שם.

יום אחרי הדיון אני מוצאת את עצמי במועדון "הבלוק". זאת הייתה תכנית שנהגת מראש, כשחשבתי שביום אחד יהיה גם הדיון וגם הטקס. אסמן פרק חדש בחיי במה שלא עשיתי שנים: לרקוד. הרגשתי חובה כלפי עצמי לעשות בדיוק את זה כמו טקס קדוש משלי. בתוכי ידעתי שעדיף לי להישאר בבית, לצעוד עשרה קילומטר, ללכת לישון, אבל לא הייתה בזה תחושת ניצחון. כל הפעולות האלה, הבריאות והשפויות, היו פחות רומנטיות, פחות דרמטיות. כך הפכתי את עצמי לקלישאה, לשורה משיר של אניה בוקשטיין. טעות.

באתי לכאן קשוחה, לבושה שחורים, רוקדת לבד לצלילי טכנו. אני אישה חזקה, אמרתי לעצמי, וגם יפה, אמרתי לעצמי. אבל הגוף שלי נע בתוך הבגדים באי נוחות, מנסה למצוא את הקצב הנכון ולא מצליח, כי העיניים שלי מרצדות, מחפשות את האיש שלידו עמדתי יום קודם מול הדיין ששאל אותנו שאלות. אני חשה אימה מאפשרות המפגש עם האיש האהוב. אימה לראות אותו לראשונה כאדם זר, לא שלי עוד.

העיניים שלי תרות אחר ראשו היפה בין עשרות הגברים שחלקם מתחילים לגשת, לחפש מבט. הם באים לרקוד על ידך, מאחורייך, לצדך, ואת נדחקת ונדחקת לצד או עוברת למקום אחר ושם אותה הרוטינה.

גירושים (איור: גדעון רובין Gideon Rubin)
גבר ניסה לשכנע את אשתו לא לעזוב: "אני אוהב אותך, יא מכוערת" | איור: גדעון רובין Gideon Rubin

בשעה חמש בבוקר אני נשענת על עמוד ומילות הבית האחרון של  דוד אבידן משירו "הרי את מותרת" באות אליי:
"...כל העניין התחיל איכשהו בשנה שעברה
כשהיה נפלא ולפתע התחיל להיות רע
אין עננים בשמיים ואין אלוהים בתקרה.
גבר חי עם אישה ועכשיו העניין נגמר
הוא מתקפל היא מתקפלת חד וקצר
אין ביניהם אלא חושך לבן והבהוב לא מוגדר
וארון ושטיחים וקצת חומר ניקוי מיותר
גבר חי עם אישה ועכשיו העניין נשבר
ושני שופרות נחבטים בחלון כמו זוג יוני בר
מה שהיה ומה שעבר עבר".

בשמונה וחצי בבוקר אני נפלטת החוצה כמו קיא של שיכור, צועדת בין מבקשי המקלט שיוצאים ליום עבודה. אני הולכת בבגדים השחורים בתוך שמש של חודש יולי, מגיעה הביתה ונשכבת במיטה. כשאני עוצמת עיניים, עשרות גברים ממשיכים לגשת אליי מתוך החשכה. גם אותו אני רואה ביניהם. אין כאן תקומה ואין תחייה מחודשת. יש אכזבה בוהקת, מסנוורת, מדמיעה.

השבת חולפת, יום ראשון מגיע ואחריו שני. היום האחרון של מה שהיו נישואיי.

מה בכלל אני עושה ברבנות? מדוע עליי להתגרש כאן, בתוך העליבות הזאת, ההמתנה הזאת, הטקס העתיק הזה שזר לי לחלוטין, שמדבר עליי האישה כמי שהבעל הוא בעליה, שיש לו הזכות על גופה והנה היא מותרת לכל אדם? מה לי ולגברים האלה שמביטים בי במבט אדיש, שרואים כמוני עשרות ביום, מאות בשנה?

הגעתי לישראל מברית המועצות עם הוריי ביוני 1990. יהדותי תמיד הייתה ברורה לי מאוד, חד משמעית מאוד, אפילו מקור לגאווה, לייחוד, לייחוס, משהו עתיק וחכם וטוב. הוריי - שני יהודים "כשרים" – ואנחנו, שלושת ילדיהם, חווינו אנטישמיות לאורך כל חיינו שם. אבל כאן בישראל, מי שמחזיק במונופול על היהדות, כלומר החרדים, מטיל בה ספק. הרעיון שעליי להוכיח את יהדותי לאיזה איש דת שממילא אין שום דבר ביני לבינו נראה לי דבר משפיל, מיותר וחסר משמעות.

גירושים (איור: ציור שמן על בד באדיבות האמן גדעון רובין Gideon Rubin​ ​)
אף אחד לא יעז לגשת. בית קברות ובית דין רבני הם מקומות לא נכונים להתחיל בהם | איור: ציור שמן על בד באדיבות האמן גדעון רובין Gideon Rubin​ ​

בין חבריי, ילידי הארץ או מהגרים כמוני, הרוב בחרו להינשא בטקס אזרחי. כלומר, נסעו לחוץ לארץ כדי להתחתן כפי שהם רוצים. אחת החברות הטובות שלי, שעבדה במרכז דניאל ליהדות רפורמית בתל אביב, נתקלה מדי יום בזוגות מבוהלים שסורבו חתונה זמן קצר לפני המועד כי הרבנים הטילו ספק ביהדותם. "המון עולים הם יהודים לפי חוק השבות, מביאים אותם לפה ואז לא נותנים להם להתחתן", היא אמרה לי. "זה שיגע אותי. לא לכולם יש כסף לטוס לקפריסין". היא, ילידת הארץ שיהדותה אינה מוטלת בספק, בחרה עם בן זוגה להתחתן בנישואים אזרחיים בחו"ל. "זה היה המרד הקטן שלנו", הסבירה.

בקלות הייתי יכולה להוכיח את יהדותי, אבל לא רציתי. כך ערכנו טקס רפורמי ואחריו טסנו לפראג. שם, בליווי מארש החתונה של מנדלסון שבקע מטייפ קטן, התחתנו בטקס אזרחי קצר וצנוע, הרמנו כוסות קאווה זולה עם כמה נשים זרות לחלוטין מטעם העירייה, חזרנו לארץ, ניגשנו למשרד הפנים, נרשמנו כנשואים וחשבנו שקצת הראנו לרבנות מה זה.

למה התחתנו בכלל? כי זאת הייתה מחווה רומנטית, כי האמנו שנהיה יחד לנצח. גם אם לא היינו בטוחים בזה, קיווינו שכך יהיה. כשאת אוהבת בכל ליבך, כשהאדם הזה הוא המולדת שלך והאיש שעליו את רוצה להניח את ראשך - גם אם תריבו עוד מעט, גם אם יש ביניכם פערים בלתי ניתנים לגישור, גם אם הוא עלול להסב לך צער וכאב - את מקווה, את תמיד מקווה שהדברים יסתדרו. טקס הנישואים עבורי היה אמירת התקווה הזאת והבעת הרצון להיות איתו עד הסוף. לא היה שום ביטחון שאכן כך יהיה.

והרבנות חיכתה לנו מעבר לפינה. בתום המסלול, בסוף של הכל, ניצב "חוק שיפוט בתי דין רבניים משנת 1953, שקובע כי רק הם מוסמכים לדון בעניינים האלה. למרות הרצון שלי לחמוק מנבירות בדבר טוהר הגזע שלי, בעצם לא הייתה לי ברירה אלא להתמודד איתן בכל זאת.

גירושים (איור: ציור שמן על בד באדיבות האמן גדעון רובין Gideon Rubin​ ​)
האהבה אינה חופשית בישראל עבור לא מעטים. גם סופה אינו חופשי כאן | איור: ציור שמן על בד באדיבות האמן גדעון רובין Gideon Rubin​ ​

האהבה אינה חופשית בישראל עבור לא מעטים. גם סופה של האהבה אינו חופשי כאן.

יום שני בבוקר. מאבטח צנום עם פאות אוחז ברובה מחוץ לרבנות. אם ובתה, לבושות שחור, עומדות לפניי. ערימת הבשמים, הפקיד המקליד, קומה ראשונה, אולמות הגיטין. "איפה החתן?", שואל מישהו שיוצא מהחדר שבו ייערך הטקס. שתי "כלות", מישהי צעירה מאוד ואני, מרגיעות שתכף החתנים יגיעו.

תמוה כל העניין הזה שבו שני אנשים שמתגרשים נאלצים לשהות אחד ליד השנייה. זוגות זוגות של אלה שכבר אינם זוגות עומדים בחבורה אומללה אחת גדולה, מילים נזרקות ביניהם, אף אחד לא מודאג מדי שהאחרים ישמעו. יש תחושת אחווה בינינו. כאן אין טעם לשקר, לייפות. האהבה מתה והתקווה התפגרה.

זוג יוצא בסיום הטקס. הם נכנסו לשם לפני חמש דקות. "זהו?", אני שואלת את האישה.

"זהו. ברוך השם", היא משיבה ואוספת את דבריה, מסמכים בתוך שקית. אביה אחריה, הגרוש שלה עם עיניים דומעות הולך יחד איתה בדממה.

גירושים (איור: גדעון רובין Gideon Rubin)
מישהו הביא עציץ לאשתו. מתנת פרידה. היא נראית כועסת על המחווה המשונה | איור: גדעון רובין Gideon Rubin

מישהו הביא עציץ לאשתו. מתנת פרידה. היא נראית כועסת על המחווה המשונה הזאת. העציץ ננטש.

אנחנו נכנסים לאולם. הדיין נחמד מאוד, אבל שוב נחקרת יהדותי. הוא מבקש לצלצל לאמי, לוודא את שמו של אבי, שואל אותה אם היא יהודייה. מאחל לה בריאות וימים טובים. הוא מחייך אליי. אני בוכה.
הוא שואל איפה הכתובה.
אין כתובה.
אההה, נישואים אזרחיים. בגלל זה אין כתובה.
ושוב הכל מהתחלה. הפעם אני לא ממלמלת שאני יהודייה. אין כוח, תניחו לי כבר.

סופר הסת"ם, זה שכותב בדיו וכתב יפה את הגט, יוצא אלינו ומחטט באפו. הוא מחזיק את הכלים על מגש. עכשיו יש טקס שבו הכלים מוגשים במתנה למתגרש, והמתגרש מקבל אותם במתנה ומכריז שהם שלו. אז הוא מעניק אותם במתנה שוב לסופר הסת"ם, כי איזה חוק עתיק ימים קובע שרק בכלים שהיו שלו מותר לכתוב את הגט. כ-40 דקות לוקח העסק הזה ורק אחריו ייערך טקס הגירושים.

שוב יוצאים החוצה. אין מספיק מקום לצעוד בו כאן והאישה רוצה ללכת, להרגיע את עצמה, להתחבא קצת מדמותו של האהוב ההולך ונמוג מחייה. אני עושה סיבובים ומגיעה לחדר 200, הוא "חדר בירור יהדות". לדלת צמוד דף נייר ועליו שמות. מרינה, אנה, נטשה. אני מתיישבת שם לצד אישה מבוגרת שצופה בסרט בורקס על מסך הטלפון הנייד שלה. זה בלתי נסבל. אני ממשיכה להסתובב.

יש כאן תחושה של פיק-אפ בר מהסיוטים. הרי ברור שכולנו די פנויים ופנויות עכשיו, נכנסים בצעד כבד אל מועדון הגרושים והגרושות. יש מי שלבם קל עליהם או שחיים בנפרד תקופה ארוכה וכל העניין כאן הוא באמת ביורוקרטי בלבד עבורם. הנה מולך גברים או נשים פוטנציאליים. מצד שני, אף אחד לא יעז לגשת. בית קברות ובית הדין הרבני הם שני המקומות הכי לא נכונים להתחיל בהם. אבל המבטים שם. מישהי מפלרטטת עם עורך הדין שלה. מישהו לא מוריד את העיניים ממישהי שמנגבת את הדמעות על מישהו שבכלל עסוק בטלפון הנייד שלו. עורך דין אחר נועץ מבטים באישה השעונה בצער על הקיר. היא מביטה בבן זוגה שתכף לא יהיה שלה באופן רשמי. הוא בוכה.

קוראים לנו שוב. זהו. אנחנו עומדים אחד מול השנייה. אני מושיטה את ידי אליו. כפות ידיי צריכות להיות צמודות, האצבעות צריכות להיות צמודות. הוא מתחיל לחזור אחרי הדיין. אמרו לי שזה טקס מצחיק ומגוחך שיש אחריו תחושת ריקנות מרוב שהוא סתמי. אבל הוא אומר את המילים בקול חנוק ושנינו בוכים אחד מול השנייה. אל תבואו לכאן לפני שהאהבה מתה.

"הרי זהו גטך והתקבל גטך זה והרי את מגורשת בו ממני ומעכשיו והרי את מותרת לכל אדם".

כמו בחתונה אורתודוקסית שבה האישה עומדת דוממת בחופה, גם כאן עליה להיות שקטה ולא להוציא הגה במהלך הטקס שבו היא מגורשת מבעלה.

גירושים (איור: גדעון רובין Gideon Rubin)
לאבל על קץ הזוגיות נוסף דבר שלא אמור להיות שם. תחושת השפלה זעירה | איור: גדעון רובין Gideon Rubin

הגט מונח בידיי. הדיין מורה לי לשים אותו תחת בית השחי, לצעוד כמה צעדים אחורה, לחזור ולתת את הגט לדיין. הדיין מסביר למי שלפני דקה היה בעלי שהוא רשאי להתחתן מיד עם אחרת. לי הוא מסביר שעליי להמתין שלושה חודשים, שלא תהיה טעות ואני בהיריון מזה שעומד לידי וכך ייוולד לי בן ממזר. כמו כן אסור לי להינשא לכהן. ואסור לנו, שני האומללים שעומדים מולו, להימצא יחד בחדר לבד כשהוא נעול.

תם הטקס. קחי את הלב שלך ושימי אותו על שולחנה של פקידה שתגבה ממך 270 שקלים על תעודת הגירושים שלך, שם יופיעו השמות שלכם ביחד בפעם האחרונה.

קחי את הלב שלך שלא יודע מנוח ולא יידע מנוח עוד זמן רב ותניחי אותו על הבר של ה"בראסרי", מקום שהוא היפוכה של הרבנות: כאן יש פרחים טריים באגרטל בשירותים ותאורה מחמיאה לפרצוף העצוב שלך. כאן שני קשישים עשירים שיושבים לידך ינעצו בך מבטים חומדים ויחמיאו לך, כאן שני גברים צעירים יעשו איתך "לחיים" ויישבעו שלא יתחתנו בחיים, ואת תדעי שהם מתים להתחתן, אבל אף אחת עוד לא הסכימה. כאן תשתי כוסות יין לבן שיתערבבו עם כדורי ההרגעה שנטלת קודם וששמרו על ראשך יציב, גם אם רגלייך כשלו לא פעם. כאן תשבי ותגידי לעצמך בפעם האלף שאת אישה חזקה וגם יפה ושהכל יהיה בסדר.

מכאן תסעי לביתך ותירדמי במיטתך. אולי לא תחלמי דבר, אבל תדעי שמדי לילה, במשך זמן מה, הצד שלו שריק מעכשיו והלאה ישמר את צורת גופו ואת תייללי מדי פעם ותירדמי שוב עד שהכל יירגע ואת תהיי בסדר. יום אחד תתעוררי ולא תחושי כאב.