גבר שהכה את אשתו במשך שנים נעצר, נשפט ונכנס לכלא. אם לא היו לו עבירות קודמות, אולי כי אשתו מעולם לא התלוננה, בית המשפט יפסוק לו עונש קל יחסית - לא יותר משנת מאסר במקרים רבים – ובהיעדר חובת טיפול פסיכולוגי בבתי הכלא בישראל, בסופו של דבר הוא ייצא מהכלא כלעומת שבא. לא תיבדק אפילו השאלה אם הוא עדיין מהווה סכנה לאשתו.
"גבר כזה שנכנס לעשרה חודשים בכלא נחשף שם לעבריינים. הוא מפנים את כל הקודים של הישרדות באמצעות אלימות, וזה מגביר את תחושת הקורבנות שלו", אומרת ד"ר קרן גואטה, קרימינולוגית קלינית ומרצה באוניברסיטת בר אילן שעבדה ברשות לשיקום האסיר. "הגבר הזה לא יושב בתא שלו ואומר 'אוי ואבוי, אפסיק להיות אלים לבת הזוג שלי'. להפך, הוא כועס עליה עוד יותר כי בגללה הוא בכלא, וזה הופך אותו לאדם יותר מסוכן. גברים כאלה יוצאים מהמאסר כמו אריה שמשתחרר מהכלוב".
כשפדופיל או אנס מסיימים את תקופת המאסר שלהם, מחכה להם בחוץ יחידת צור. מאז שהוקמה בשנת 2006, היא מפקחת על עברייני מין המאובחנים כמסוכנים. קציני פיקוח מגיעים לביקורי פתע בבתיהם, בודקים מה נעשה במחשבים שלהם, שומרים איתם על קשר רציף ומוודאים שהם שומרים על המגבלות שקבע להם בית המשפט. כשגבר שהורשע באלימות במשפחה מסיים לרצות את עונשו, אף אחד לא מפקח עליו. אם לא עבר טיפול בכלא, הוא אינו מחויב בהמשך טיפול בחוץ. ובחוץ מחכות הקורבנות שלהם.
"אנחנו רואים המון מקרים כאלה. הנשים מחכות כבר ביציאה מהכלא, לנו אין יותר שום סמכות כלפי המשוחרר, ובזה זה נגמר", אומר תת ניצב מאיר דב ברקוביץ', ראש מחלקת נוער ומשפחה במטה הארצי של משטרת ישראל. "אם יש מודלים בחוק שיודעים לייצר המשך טיפול ופיקוח על עברייני מין, צריך לחשוב אם לא היינו צריכים לייצר הליכים דומים גם לאנשים האלה".
אבל בינתיים אין הליכים כאלה, והחודש זה נגמר בשני מקרי רצח.
רצחתי את אשתי
ב-28 באפריל, ערב יום העצמאות, נרצחה מסטאוול אלאזה בת ה-31, תושבת חולון. בן זוגה מנפרדו אלאזה, 37, רצח אותה על פי החשד בדקירות סכין מול שני ילדיה. אחד מהם, עדיין קטין, הזעיק עזרה שהגיעה מאוחר מדי.
חודש וחצי לפני הרצח שוחרר מנפרדו ממאסר שנגזר עליו לאחר שהכה את מסטאוול באגרופים בראשה ובפיה, דחף אותה לקיר והמשיך להכות בראשה עד שגרם לדימום ולנפיחות. הוא איים עליה שיהרוג אותה אם תפנה למשטרה. בתסקיר שהגיש שירות המבחן לבית המשפט נכתב כי ללא טיפול יש סיכון שיבצע עבירות דומות, וכי נשקפת לאשתו סכנה ממשית. מנפרדו הביע חרטה על מעשיו וטען שזה היה אירוע חד פעמי וכי פעל בהשפעת אלכוהול. הוא נשפט לעשרה חודשי מאסר ושוחרר. ביום העצמאות, לאחר שנמצאה גופתה של אשתו, הוא נעצר בתום מרדף לילי והודה ברציחתה.
חמישה ימים לאחר מכן, ב-3 במאי, נרצחה בבת ים טטאינה חייקין (50) על ידי בן זוגה, איגור צ'פיקוב (55). בשנת 2014 נגזרו על צ'פיקוב שישה חודשי מאסר בפועל וארבעה חודשי מאסר על תנאי לאחר שתקף את חייקין, משך אותה בעוצמה וחבט בראשה. בעקבות האירוע היא פונתה לבית החולים. השבוע התקשר צ'פיקוב למשטרה והודיע "רצחתי את אשתי". כשגופתה נמצאה והוא נעצר, צ'פיקוב טען שאינו זוכר דבר מהאירוע בגלל שכרות כבדה.
כמה גברים שישבו בכלא בגלל אלימות במשפחה שוחררו ורצחו את קורבנותיהם בסופו של דבר? המשטרה, שירות בתי הסוהר, שירותי הרווחה ואפילו ארגוני הנשים – אין גורם רלוונטי שמחזיק בנתונים רשמיים על כך, ואולי היעדר הסטטיסטיקה הקריטית הזו הוא חלק מהבעיה.
כך או כך, ברור ששני מקרי הרצח האחרונים אינם היחידים. בשנת 2013 יצא גבר בשם באשיר נג'אר למסע הרג שבו רצח את גרושתו ושתיים מבנותיו, ופצע בת שלישית. הוא רצח אדם נוסף לפני התאבד. נג'אר ריצה בעבר עונש מאסר על אלימות במשפחה. בשנת 2019 נמצאה באום אל פחם גופתה של זינב מחאמיד בת ה-83; כעבור כשבועיים נעצר בנה אל-דין מחאמיד כחשוד במעשה, ובקיץ האחרון הגישה נגדו המשטרה הצהרת תובע לקראת כתב אישום. גם הוא ישב בעבר בכלא לאחר שהורשע בעבירות של אלימות במשפחה.
"עברייני מין במשפחה יושבים ארבע עד שבע שנים בממוצע. עברייני אלימות במשפחה מקבלים שנה, וצריך לזכור שתקופת המעצר נספרת ברוב המקרים כחלק מהמאסר", אומרת אורית (שם בדוי), עובדת סוציאלית לשעבר שעבדה עם אסירים ומשפחותיהם. "אם אסיר יושב בפועל רק חצי שנה, אין לו בכלל זמן לעבור טיפול רציני בכלא. גם הקורבנות לא מספיקות לעבור שיקום. במקרה של החשוד ברצח בבת ים, הוא קיבל עשרה חודשים ומתוכם היה תשעה חודשים במעצר. זה אומר שלא דנים ולא מטפלים בו בזמן הזה. יש כל כך הרבה מקרים כאלה, את קוראת את הדברים המזעזעים שהבן אדם עשה לפני שנכנס לכלא ואז רואה 'תשעה חודשים'. שלא לדבר על זה שמקרים רבים של אלימות לא מבשילים אפילו לכתב אישום".
לך תסביר לבנאדם שהוא פצצה מתקתקת
גם אם אסיר מעוניין לעבור טיפול בבעיה שלו, הוא לא יקבל אותו מיד. "אסירים שיושבים על אלימות במשפחה הם אוכלוסיית קצה, ובדרך כלל סובלים מתחלואים נוספים כמו התמכרויות ובעיות נפשיות", אומרת זיו לוי בר, ראש תחום אלימות ואלמ"ב (אלימות במשפחה) בשב"ס. "לפני שמתחילים בטיפול ייעודי באלימות אנחנו נותנים טיפול ראשוני, כי אי אפשר לגשת לטיפול כזה כשהאדם מכור לסמים, למשל. בשב"ס יש מגוון רחב של תוכניות טיפול ושילובו של האסיר נקבע בהתאם לאבחון הצרכים שלו, חוות הדעת מהגורמים המקצועיים, המוטיבציה שלו ואורך המאסר. גם במקרה של מאסרים קצרים יש שתי מחלקות לאסירי אלמ"ב וסוגים שונים של טיפולים: פרטני, קבוצתי וטיפול ארוך טווח במחלקה ייעודית. המטרה בכל סוגי הטיפול היא להעלות את מודעתו לדפוסים האלימים שלו, לתת לו כלים מתקנים וללמד אותו תקשורת נכונה, להפחית את מסוכנותו ולגבש אצלו מודעות ואמפתיה לקורבן. חשוב להבין כי שלב המעצר ושלב המאסר הם שונים מבחינת המסוגלות של האסיר להרוויח מטיפול. בהתחלה האסיר בהכחשה ובמגננה ומנהל תיק לחפותו. אחרי שהם נשפטים ומקבלים את גזר הדין, קל יותר לגייס אותם לטיפול".
ד"ר גואטה לא מקבלת את סדר הדברים הזה. "הרציונל הטיפולי של שב"ס לא מותאם למציאות שבה רוב המורשעים נשלחים למאסרים קצרים. יש מגוון תכניות ייעודיות מעולות בשב"ס, אבל האסיר פשוט לא מגיע אליהן. בכלא חרמון, למשל, יש תכנית לטיפול באלימות במשפחה, אבל הוא נמצא בצפון ואסירים מהדרום לא רוצים לעבור לשם ולקבל את התכנית הייעודית, כי זה רחוק ולא יבואו לבקר אותם".
הדעת נותנת שניתן יהיה לחייב אסיר לעבור טיפול, אבל גואטה מסתייגת: "יש בעיה לכפות את זה, כי התפיסה היא שטיפול צריך להיות ממוטיבציה פנימית".
אז מה הפתרון?
"טיפול עם חרב של בית משפט שבו אומרים לאדם, 'אם לא תכנס לתוכנית שיקום בכלא לא יפחיתו לך שליש ממאסרך' - זה מותר ורצוי. אנחנו מכנים את זה 'וולנטריזם כפוי', התנדבות בכפייה, כי בכל זאת נותנים לו ברירה. ומניסיוני, גם מי שנכנס לטיפול ממוטיבציה חיצונית מצליח בו".
ניכוי שליש מתקופת המאסר הוא תמריץ מקובל להתנהגות נאותה בכלא ולהשתתפות בתכניות שיקום שונות, אלא ששב"ס לא נוהג לאפשר ניכוי שליש למי שנשפט מלכתחילה לתקופה קצרה. הנטייה הרווחת היא לא לקצר גם את עונשיהם של עברייני אלימות במשפחה שנכלאים לתקופות ממושכות, מה גם שקיצור כזה מותנה על פי רוב בהשתתפות בתכנית טיפול ושיקום – שמרבית העבריינים הללו ממילא אינם עוברים.
דניאל חקלאי, עורך דין פלילי, ייצג בעבר גבר שהורשע בעבירות אלימות קשות במשפחה. "הוא היה לפני ועדת שחרורים, ואני דיברתי איתו וראיתי שאין שם תחילת תובנה והבנה של מעשיו", מספר חקלאי. "לא רק שהוא לא מוכן להודות, הוא ממשיך להאשים את האישה והילדים. הוא לא קיבל שליש, אבל עשה את המאסר המלא, לא קיבל טיפול ושוחרר. מה עשינו בזה?".
מניסיונך, עד כמה לעברייני אלימות במשפחה יש הבנה של מה שהם עשו?
"מעטים מבינים, וגם אלה שמבינים צוברים תסכול בגלל שלא מאפשרים להם חופשות או ניכוי שליש. יש לקוחות שאומרים לי, 'ההוא יושב על רצח וסחר בסמים והוא מקבל חופשות, ואני - כלום'. לך תסביר לו שהרוצח וסוחר הסמים באמת עברו טיפול ושינוי, ואתה שיושב 'רק' על אלימות לא הפנמת כלום ואתה פצצת זמן מתקתקת למשפחה שלך".
יגאל דותן, עורך דין פלילי: "אנשים נכנסים לכלא, בין אם למאסר ארוך או קצר, והם צריכים להיאבק באמצעות עורכי הדין על הזכות להשתלב במחלקות שיקומיות. אם אתה לא עובר תהליך שיקומי, הסיכוי שלך לשליש לא קיים. יש לי לקוח שהורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, תקף את אשתו בצורה ברוטאלית עם אבן ושבר לה את הפנים, וקיבל על זה 12 שנה. הוא מהתחלה נאבק על שיקום, עשה את כל המסלול בהצלחה ועבר שינוי, אבל לא קיבל שליש. במצב כזה האסיר מתחיל להתייאש. הנפש שלו, המוח שלו, פחות נתונים לטיפול ושוב הוא חוזר לנקודה שהוא קורבן ושדפקו אותו".
"לא מקצרים מאסרים של עברייני אלימות במשפחה בדיוק מפני שהמערכת מפחדת לשחרר אדם שיכול לחזור אל הקורבן ולרצוח", אומרת גואטה, "אבל אז הוא אומר לעצמו שלא שווה לו גם לעבור שום תכנית טיפולית. ממילא עוד מעט הוא ישתחרר. גם עורכי הדין שלו ימליצו לו לא לעשות את זה, כי אם הוא כן ייכנס לטיפול, זה יאלץ אותו להיות במעקב אצל הרשות לשיקום האסיר אחרי השחרור. אז הוא גם לא קיבל טיפול בכלא, גם לא יקבל טיפול אחרי, והוא יוצא מהכלא מלא זעם על העולם. בקרימינולוגיה אנחנו קוראים לזה 'תוקבן', תוקפן וקורבן. מה שמזין את התוקפנות זו תחושת הקורבנות שלו. הוא לא עסוק בכלל בבת הזוג. מבחינתו הוא המסכן והוא נאחז בה, יותר רוצה לשלוט בה".
דורות של סבל
בהיעדר חוק שמחייב את הגברים האלימים לעבור טיפול גם לאחר השחרור, הם עצמם יכולים לפנות לעזרה במרכזים למניעה ולטיפול באלימות במשפחה. אלא שלפי נתוני משרד הרווחה, רק רבע מהמטופלים במרכזים הללו הם גברים ורק כ-12% מהגברים שהוגשה נגדם תלונה במשטרה ב-2018 – השנה האחרונה שנבדקה בהקשר הזה - השתלבו בפועל בטיפול.
דויד אגאייב, יו"ר עמותת "אכפת" לאוכלוסיות חלשות, ביקר בקנדה ולמד על תפיסת השיקום הנהוגה שם. "הגבר האלים מחויב לקבל טיפול אחרי השחרור, ולפעמים גם לחזור פעמיים בשבוע לכלא ולישון שם, אלא אם הוא נמצא תחת השגחה. אסור לו לשתות או להשתמש בסמים ואוכפים את זה בבדיקות. יש פיקוח, יש מגבלות שיורדות בהדרגה, ויש כאלה שדואגים לסדר אותם סוציאלית, לוחצים עליהם שילכו לעבוד, בודקים איפה מקום העבודה, מה היחסים עם הבוס".
עו"ד דותן: "לפני שדואגים לפיקוח על האסירים המשוחררים, כדאי לנצל את הזמן שהאסיר נמצא בכלא כדי לשקם את האישה. ככל שישקיעו יותר בשיקומה, הסיכוי שהיא תחזור אליו ילך ויפחת. מכיוון שאנחנו עסוקים בעיקר בענישה, אנחנו משקיעים בלהכאיב לאסיר ומשאירים את האישה בידיים הרופסות של מחלקות הרווחה בעירייה. וכשהוא ייצא, היא תחזור אליו".
תנ"צ ברקוביץ': "ברוב המקרים האלה בני הזוג יחזרו להיות יחד. יכולים להגיד על זה מה שרוצים, אבל זאת המציאות. לכן ההשקעה של החברה צריכה להיות במאמצי השיקום, הטיפול והליווי. אנחנו יודעים שאחוזי הצלחה של תהליכי שיקום כאלה הם מאוד גבוהים".
בינואר השנה הודיע משרד הרווחה על קיצוץ תקציבי הרווחה לרשויות המקומיות, מאחר שטרם אושר תקציב לשנת 2020. כל קיצוץ כזה, אפילו זמני, פוגע בסיכויי השיקום של אסירים וקורבנות. עו"ד חקלאי: "מערך הרווחה ומידלדל, יש יותר אלימות, יותר פערים חברתיים, ונוצר כאן סיר לחץ שמוביל לאלימות. שירות המבחן קורס תחת הנטל, ההוסטלים לגברים מכים הם מעטים והתקצוב שלהם דל, ובסופו של דבר גם מי שמגלה נכונות ותובנה ורוצה לעבור טיפול, נתקל בקושי. צריך להקים מסלולי טיפול, לגייס פסיכולוגים וגם לטפל בנוער בסיכון, כי מי שגדל בסביבה אלימה יגדל במקרים רבים להיות קורבן או תוקף. נערה בסיכון שהוכתה בביתה, הרבה פעמים תשחזר את הדפוס ותתחתן עם גבר מכה. זה מייצר דורות של סבל".
גואטה: "אפשר לתת מענה טיפולי לאנשים האלה. הם לא מקרה אבוד, אפשר לפתח בהם אמפתיה ולהפחית נטייה לעבירות חוזרות. יש מדינות בסקנדינביה שמפעילות תכנית של מנטורים, גברים אלימים לשעבר שתומכים בגברים אלימים אחרים וזמינים עבורם 24 שעות ביממה, כי גבר אלים שמרגיש שהוא עומד לתקוף לא יצלצל באמצע הלילה לעובדת הסוציאלית שממילא היא בצד של אשתו. הוא יצלצל למנטור שלו, וזה עובד ועוזר. זה גם הרבה יותר זול מלהחזיר גבר לא מטופל לכלא".
אל תחיו עם התחושה שראיתם ולא אמרתם
מציאות שבה אסירים לשעבר חוזרים לקורבנות שלהם או מוצאים חדשים היא בלתי נתפסת. כל הגורמים ששוחחנו מסכימים ששיש צורך בהשגחה על עברייני אלימות במשפחה על פי מודל דומה לזה של יחידת צור, אבל בינתיים נעשים רק צעדים ראשוניים בכיוון הזה. "החלטנו שאנחנו מייצרים רשימה לפי הערכת מסוכנות על רקע אלימות כלפי בנות זוג", מספר תנ"צ ברקוביץ'. "בכל תחנה יש רשימה כזאת ואחת לחודש מתקיים עם שירותי הרווחה דיון פרטני על כל אישה. השנה אמור גם להיפתח בתל אביב מרכז הגנה לאישה, ראשון מסוגו בארץ, שנביא אליו במשותף עם שירותי הרווחה את כל אנשי המקצוע הרלוונטיים - עובדים סוציאליים, חוקרי משטרה, רופאים. במקום שהאישה תיאלץ לחזור שוב אל הטראומה מול כל אחד מהם, אנחנו רוצים שהכל יהיה תחת קורת גג אחת, עם לינת חירום כנראה".
אלא שלפי ברקוביץ', השינוי תלוי לא רק בשירותים שמציעה המדינה. "הכי חשוב זה המשפחה והסביבה הקרובה. כמעט בכל האירועים שהרווחה לא הכירה והמשטרה לא הכירה, הסביבה כן ראתה סימנים אבל לא התערבה כי לא נעים. אני רוצה שיתייחסו לאלימות במשפחה כמו אל פיגוע, אף אחד לא עומד בצד. תתערבו, מקסימום עשיתם צעד לא נכון. לפחות לא תחיו עם התחושה שראיתם ולא אמרתם, ועכשיו מאוחר מדי".
קו חירום ארצי לאלימות במשפחה הפועל 24/7 בשפות עברית, ערבית, רוסית ואמהרית: צלצלו 118