בעוד כארבע שנים תשוחרר קרן מכלא נווה תרצה. יותר משנה היא יושבת כאן, את החיים מאחורי החומות היא כבר מקבלת כמצב שאין ביכולתה לשנות, אבל הקול שלה עדיין מתרסק כשהיא מדברת על היום שבו עצרו אותה. "שיחקתי עם הילד בגינת השעשועים והמשטרה באה ולקחה אותי. שם נפרדתי ממנו. אני לא אשכח את זה, ואני גם לא רוצה לשכוח. לא את זה, לא את הרגע שעורך הדין שלי העלה בפני השופטת את זה שיש לי ילד והתובעת אמרה 'יש מספיק מסגרות'. איך שהיא אמרה 'מסגרות' חשכו עיניי, אבל אני רוצה שהזיכרון ידליק לי כל יום נורה אדומה, יזכיר לי איפה אני ואיפה הייתי, כי בשניות את יכולה ליפול".
מה עושות לך המחשבות על הילד כשאת כאן?
"כאן אני אכולת געגועים. העבודה הקשה מחכה לי כשאצא החוצה".
היא בשנות ה-40 לחייה, לאחר הרשעה בעבירת מרמה. את הילד גידלה לבדה, כך שהמאסר שהוטל עליה חיסל למעשה את התא המשפחתי היחיד שהכיר.
ראית אותו מאז שאת פה?
"פעם בחודש הוא מגיע לכאן עם אמא שלי לשלוש שעות. הוריי מטפלים בו. זה מאוד קשה לי, הם אנשים חולים ומבוגרים והם נאלצים לתפקד כמו הורים ממש".
מה הילד יודע על המצב שלך?
"הוא יודע איפה אני. אמרתי לו שאמא התנהגה לא יפה ושהיא חייבת לרצות את העונש שלה. הוא מבין, תמיד שואל אותי אם אני אוכלת ומה אני אוכלת. דואג לי".
איך החיים שלך כאן?
"אני לא מצליחה להסתגל, זאת לא חברה שאני רגילה אליה. אני באה מסביבה נורמטיבית, יש לי חברה דיילת וחברה שעובדת בעיריית תל אביב. יש כאן נשים שהמשפחות שלהן נוטשות אותן והן לבד בעולם, קשה לראות את זה. לא התרגלתי ואני לא חושבת שאפשר להתרגל למקום הזה, אבל אני עוברת כאן דברים. לא מזמן יצאתי לחופשה ראשונה וכשהייתי בחוץ תפסתי פתאום את הראש, כי הבנתי שאני מפספסת דברים. אני מוצאת את עצמי גם מדברת יותר על העבירה שעשיתי. בכלל, דפוסי ההתנהגות שלי השתנו. התחילו ליפול לי כאן אסימונים לגבי עצמי, לגבי העולם. וכשזה קורה, יותר קל לך לקבל את העונש שלך".
שש שנים אנחנו בטיפולי פוריות, מגיע לי להיות אמא
אור בוהק של צהריים חודר דרך החלון עם הסורגים העבים. הוא נופל על כיור עם בקבוק סבון לתינוקות, אקווריום קטן שבו שוחים דג זכר אחד וארבע נקבות הרות, מיטת קומתיים עשויה מתכת. על שידה פשוטה עומדת טלוויזיה קטנה. מעליה, על מדף עץ, ניצבת תמונת אביה של יסמין. הוא נפטר לפני מספר שנים. היא לא הייתה בהלוויה שלו.
יסמין (שם בדוי, כמו שמותיהן של כל האסירות המוזכרות בכתבה) יושבת בנווה תרצה יותר מ-13 שנים, מרצה מאסר עולם על רצח. בעוד כחמש היא אמורה להשתחרר, אבל מקווה לקבל חנינה.
בחלק מהתאים מטפלות אסירות בחתולים שמסתובבים כאן באופן חופשי. בתא שממול לזה של יסמין, מאחורי דלת פלדה סגורה, מישהי משחקת עם התינוקת שלה. אם מתקרבים אל הדלת עם החלון הצר, אפשר לשמוע את הפעיות ואת הגרגורים. גם יסמין, כיום בשנות ה-30 לחייה, רוצה להיות אמא. זה תמיד מורכב כשמדובר באסירות, וזה מורכב במיוחד במקרה שלה.
את בעלה י' היא רואה פעם בחודש, למרות שהוא נמצא קרוב אליה: הוא אסיר שמרצה את עונשו בכלא איילון הצמוד לנווה תרצה. יסמין הכירה אותו דרך אסירה אחרת, הם דיברו שתי דקות בטלפון והתאהבו. זמן קצר לאחר מכן הגישו בקשה להתחתן, ובסיום תהליך ביורוקרטי של שישה חודשים נפגשו לראשונה ביום חתונתם, שנערכה בכלא איילון. פעם בחודש הם מתייחדים. יסמין אומרת שהם אף פעם לא רבים.
ספרי עליו קצת.
"הוא אסיר עולם כמוני, בן 38, אדם מדהים שעשה תיקון. אמרתי לו שאם מתחתנים אז אני חייבת ילד, והוא אמר לי שמגיע לי להיות אמא. כבר שש שנים אנחנו בטיפולי פוריות. זה קשה, גם כי אני כאן וגם כי צריך כסף". בחדר תלויה תמונה של י' ויסמין מצביעה עליה עכשיו. "תראי איזה חתיך", היא אומרת.
שבועיים לפני הפגישה איתה ראיתי את יסמין על הבמה. יותר מ-20 שנה פועל בנווה תרצה תיאטרון קהילתי, חלק מתכנית חינוך לא פורמלי ששב"ס מציע לאסירות. לא כל אחת יכולה לשחק ולא כל אחת רוצה, אבל יסמין רצתה ושיחקה את עצמה.
בהצגה היא יושבת על שרפרף במדי האסירה שלה, מדמה קילוף תפוחי אדמה וחולמת להיות סינדרלה. מולה מופיעה פיה טובה לבושה בלבן, על גבה כנפיים לבנות שקופות ומעל ראשה הילה מנצנצת. מי שמגלמת את הפיה הייתה מעורבת ברצח, צעירה בעלת פנים עדינות ונאות שיושבת כאן כבר שנתיים.
הפיה מציעה ליסמין ללכת אחריה למקום שבו משאלותיה יתגשמו, והיא מקבלת שם שמלה ורודה מוגזמת. עכשיו היא סינדרלה, אבל השמלה רק נתלית על צווארה, לא מכסה את מדי האסירה. במהלך ההצגה היא תגיע ליער קסום, או ליתר דיוק מקולל, שבו הפנטזיות מתגשמות באופן מעוות. היער הוא הכלא.
"בגיל 13 הייתי צריכה לעזוב את הלימודים ולהתחיל לעבוד כדי לעזור למשפחה", מספרת יסמין. "עבדתי קשה בחקלאות וחלמתי שיקרה לי נס כמו שקרה לסינדרלה, שאני אזכה לחיים אחרים. היום אני עובדת במטבח, גם כמו סינדרלה".
הייתי צריכה להתגונן מהעולם, אז הפכתי את עצמי לגבר
מוטיב סינדרלה חוזר שוב ושוב. האסירות, שמגלמות בהצגה גרסה כזו או אחרת של עצמן, רוצות כולן לעבור מטמורפוזה ולזכות בחופש. הרעיון להשתמש באגדת סינדרלה כדי להמחיש את הפנטזיה המשותפת נולד כשקבוצת התאטרון ישבה לשיחה עם במאי ההצגה, מיכאל גבריאלי, ועם קצינת החינוך של הכלא, הילה שאקי. המחזה עוד לא נכתב, אבל המשתתפות בקבוצה דיברו על חלומות ופנטזיות, והאסירה מיטל – כיום כבר משוחררת - אמרה שכילדה הושפעה מהסרט "סינדרלה". כשבגרה קנתה נעליים שקופות, דומות לנעלי הזכוכית שבאגדה.
"לאן הלכת איתן?", שאלה אחת האסירות.
"הלכתי לרקוד", השיבה מיטל.
"לרקוד על עמוד. את רקדת במועדונים", אמרה חברתה.
"זה לא נכון", ענתה מיטל.
"זה כן נכון", התעקשה האסירה השנייה.
"לא רק", נשברה מיטל.
"אז נפל לנו האסימון שזאת צריכה להיות ההצגה", נזכרת שאקי. "יש כאן נשים עם רקע קשה של זנות, סמים. המציאות שלהן היא משפחה שלא תומכת, סביבה קשוחה, דפוסי התנהגות הרסניים שלא אפשרו לחלומות שלהן להתגשם. הפנטזיה להיות סינדרלה נפגשת עם מציאות שבה את רוקדת מול גברים על עמוד".
הקהל שמגיע לצפות בהצגה מתנהל אחרת מהמצוי בתיאטרון סטנדרטי. הטלפונים נלקחים בכניסה, אז אף אחד לא מסנוור את מי שיושב מאחוריו כי נכנסה לו הודעה במסנג'ר, ואף אחד גם לא מדבר. יש כאן שופטים ושופטות, עורכי דין וסטודנטיות למשפטים, אסירות לשעבר שבאו לעודד את החברות שלהן, סוהרים וסוהרות, מפקדי הכלא. כולם קשובים לחלוטין למתרחש על הבמה.
על התכנייה שמקבלים בכניסה מופיעים רק שמותיהן הפרטיים של השחקניות. רוב הצופים לא יודעים דבר עליהן או על הפשעים שביצעו. האפקט של ההחלטה הזו דרמטי ומורכב, בדיוק כמו השפעת המקום שבו ניצבת הבמה. אפשר לחוש את הדריכות של הקהל כשהוא מאזין לדברים האיומים שקרו לנשים האלו ולדברים האיומים שהן עצמן עשו, וברקע מרחפת העובדה שבסופו של הערב ייצאו הצופים מהשער וייסעו מכאן, ואילו השחקניות יישארו ביער המשאלות המקוללות.
עד שזה יקרה, הצופים פוגשים ביער גולם שרוצה להיות פרפר (זאת קרן, שהופרדה מבנה בגינת המשחקים), אישה בעלת חזות גברית שחולמת להיות נשית (סימה, מרצה מאסר עולם על רצח) ומכשפה שמחלקת מרק ולא מספרת שבעצם יש רק מים בסיר הגדול שלה. זו רונית, עבריינית מרמה.
"מגיל 12 השתמשתי בסמים", מספרת סימה לקהל. זה קורה לאחר שההצגה מסתיימת, כשהאסירות מתיישבות על הבמה ועונות על שאלות. "שנתיים אני נקייה, אבל זאת מלחמה. זה אחד מהדברים שהבנתי כשנכנסתי לקבוצות טיפוליות, לגעת בפצעים שלי. בהצגה התמקדתי בחזות הגברית שלי כי כל חיי הייתי כמו גבר. הייתי צריכה להתגונן מהעולם, אז הפכתי את עצמי לגבר. הבת שלי בכתה כשהיא ראתה אותי בשמלה בפעם הראשונה".
אחת הצופות, בכירה במשרד המשפטים, מבקשת לדבר ומביעה תמיכה במיזם התיאטרון הקהילתי. משהו בדברים שלה או בנוכחות שלה מקפיץ את סימה, שתופסת את המיקרופון ואומרת: "טעיתי ואני משלמת על הטעות שלי. עברתי דרך. אני כבר 18 שנה כאן, לא מכירה את הנכדים שלי. תנו לי ללכת".
"אני יושבת על הונאה", אומרת רונית לקהל. "כשאמרו לי שאני צריכה לגלם את המכשפה הרמאית שנותנת מים במקום מרק, התנגדתי ואמרתי שאני כבר לא האדם הזה, שאני לא שקרנית יותר. בחזרה הגנרלית אמרה לי הילה שאקי, 'רונית, תרימי את הראש כשאת מדברת', היא מעלה ואני שוב מורידה. אמרתי לה, 'אני לא יכולה להרים את הראש כי אני מתביישת'. אז הבנתי שעברתי תהליך".
את יסמין, שמשחקת בתפקיד ראשי, היה קל יותר לשכנע לקחת חלק במופע. "החמיא לי מאוד שנבחרתי", היא אומרת לי שבועיים לאחר ההצגה, "כי זה אומר שמאמינים בי. אבל האמת היא שהסכמתי וברחתי, ורק אז הסכמתי שוב".
למה?
"הקושי הוא להתמודד עם סיפור החיים שלי, לדבר עליו. הייתי אדם אחר כשנכנסתי לכאן - ילדה ממושמעת שאומרת כן על הכל, לא מתווכחת, לא מביעה את רצונה, לא אומרת מה היא מרגישה. אחרי מה שקרה לי שבגללו אני כאן, לא ידעתי איך אני ממשיכה את סיפור החיים שלי. עדיין קשה לי מאוד, אבל יש לי גם תקווה לחיים אחרים".
בכלא עוטפים אותך, נותנים לך תיקון
"בסוף ההצגה ניגש אליי מישהו ואמר כמה הוא התרגש", מספרת לי קרן. "הוא שופט בעליון ואני עדיין רואה בהם מכשפים, אבל הפידבקים האלה ממלאים אותי. ההצגה הזאת מאפשרת להם לראות אותי ולא רק את העבירה שלי".
לפני הפגישה עם קרן ויסמין מובילים אותי דרך חצר זעירה, היחידה שעומדת לרשות האסירות בנווה תרצה. יש בה קצת דשא מלאכותי ואין בה טיפת צל, דוגמה אחת מני רבות לבעיות שעליהן דיווחה הסניגוריה הציבורית בשנת 2016: התנאים בנווה תרצה, נאמר בדו"ח של נציג הסנגוריה, "מחפירים".
ככלא הנשים היחיד בישראל, בנווה תרצה מתמודדים עם בעיות שאינן קיימות במתקני כליאה לגברים. בין 80 ל-90 אחוזים מהנשים שיושבות כאן הן נפגעות תקיפה מינית או אלימות במשפחה; הסטטיסטיקה מראה שבמקרה השכיח, כניסה של אישה לכלא מפרקת את התא המשפחתי שלה והיא ננטשת בידי בעלה (זאת לעומת גברים, שזוכים בדרך כלל לתמיכה ולביקורים של נשותיהם). הנהלת הכלא מודעת למכלול הבעיות של האסירות והן לתנאים הפיזיים, אבל העובדה היא שהמתקן הוקם בשנת 1968 ומצבו בהתאם.
בשנת 2017 הוצג בוועדת הכנסת לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי מסמך מפורט על הצפיפות בנווה תרצה, וכן על אי-ההתאמה של הכלא לצרכים של אסירות רבות - קשישות, חולות או חולות פסיכיאטריות, אימהות וילדיהן. כבר בשנת 2014 הוחלט לבנות כלא חדש לנשים באזור באר שבע, אלא שב-2016 החליט השר לביטחון הפנים דאז, גלעד ארדן, להקפיא כל התקדמות בבניית הכלא. הסיבה הרשמית: היעדר תקציב.
על הרקע הזה, כשהאסירות ממשיכות להתגורר בתאים הצפופים של המתקן העתיק, מפתיע לשמוע את הדברים שאומרת יסמין על החיים בכלא. היא הייתה כמעט נערה כשהפשע הנורא שביצעה שלח אותה למאסר עולם, אבל היום היא רואה בעונש גם ברכה. "אם לא הייתי נכנסת לכלא, לא הייתי שורדת בחוץ", היא אומרת. "דברים שקרו לי בכלא לא היו קורים ולא הייתי זוכה להזדמנות לחיים טובים יותר. כאן עוטפים אותך, נותנים לך תיקון. לא הייתי יכולה להתמודד עם העולם בחוץ בלי לאבד את שפיות דעתי".