לפני שנה וחצי הוזמנה אורי כספי לארוחת ערב אצל חברים. בין האורחים נכח גם אדם, פליט מדארפור, והשניים התיידדו מיד. "האפריקאים מאוד חמים וחברותיים", מספרת לנו כספי היום. "הפכנו לחברים טובים. יום אחד הייתי עם אדם, ובן הדוד שלו התקשר. אדם אמר לו בטלפון שהבחורה הישראלית שהוא סיפר לו עליה לידו, והעביר לי את הטלפון. דיברנו קצת, ומיד היה בינינו קליק".

עוד בערוץ הנשים:

ככה הכירה כספי, בת 32 מקריית ביאליק, את בן זוגה מוזס אברהים חמיס סולימאן (35), גם הוא פליט מדארפור. מאז החיים שלה השתנו מקצה לקצה - גם בזכות האהבה הגדולה, אבל בעיקר בגלל המציאות, שפשוט לא מאפשרת להם להיות ביחד.

אורי ומוזס דיברו בטלפון מספר שבועות לפני שהחליטו להיפגש. מוזס עבד באותה תקופה במלון הנסיכה באילת, ואורי, שתכננה נופש בעיר הדרומית, החליטה שזו הזמנות טובה להתראות סוף סוף פנים אל פנים. השניים יצאו לשתות, ואורי התאהבה מהרגע הראשון. "כמובן שלא אמרתי לו את זה", היא מספרת בחיוך.

מה גרם לך להתאהב בו?
"אני מאחלת לכל אישה גבר כזה. אולי לא אפריקאי, בגלל הקשיים שאנחנו עוברים, אבל האופי שלו, האישיות שלו, איך שהוא מכבד את כל מי שמסביבו - פשוט נדירים. הוא בן אדם מיוחד במינו".

אורי ומוזס (צילום: לובה פיין )
מאחלת לכל אישה גבר כזה. אורי כספי ומוזס סולימאן | צילום: לובה פיין

"עושים הכל כדי להתעלל בהם"

אחרי כמה ימים משותפים באילת, אורי חזרה הביתה - רק כדי להדרים שוב כעבור יומיים. אחרי תקופה בה חיו שניהם על הקו אילת-קריות, מוזס עבר צפונה והשניים החלו לחיות יחד. "היה לנו חודש מופלא ביחד, אבל אז ביקשו ממנו לבוא לחולות. ממאי הוא שם. אנחנו מתראים פעמיים בשבוע, אבל אלו לא תנאים להיפגש. הוא לא יכול לבוא אליי לכמה ימים, כי פעם ביום יש ספירה שהוא חייב להיות נוכח בה. מאז שהוא בחולות, כבר תשעה חודשים, הוא היה בבית רק פעמיים-שלוש. אפילו ביום ההולדת שלי הוא הגיע רק ליומיים, וגם זה אחרי שהפעלתי את כל העולם שייתנו לו לבוא".

בסוף השבוע האחרון, בשיא הסערה, התחילו לזרום לתקשורת דיווחים על כך שהפליטים הכלואים בחולות לא מקבלים אמצעי חימום. אורי לא שמעה על כך בחדשות, אלא ממקור ראשון. "ישראל לא מגרשת אף אחד, כי המדינה יודעת בדיוק כמה מסוכנות הארצות שמהן האנשים האלה באו. אבל גם לא משחררים אותם. מציעים להם לחתום על גירוש מרצון ואם הם לא מסכימים הם תקועים שם בלי תאריך סיום, בקושי עם אוכל. יום אחד הוא שלח לי תמונה של ארוחת הערב שהם קיבלו, וזה היה פשוט ביזיון. הם קונים אוכל מהכסף שלהם, אבל הם לא יכולים לעבוד אז זה לא ממש פתרון מוצלח.

"בסוף השבוע האחרון, כשכל המדינה הייתה עם טמפרטורות שקרובות לאפס, האנשים שם פשוט קפאו. עושים הכל כדי להתעלל בהם. לקחו להם את תנורי החימום, בטיעון שזה הכרחי מבחינה בטיחותית, אבל בקיץ לקחו להם את המאווררים - גם זה משיקולי בטיחות? זו גזענות. יש שם אנשים בלי שמיכות, או עם שמיכות דקות ועלובות שהם מקבלים משב"ס, והם פשוט חולים כל הזמן. עד שמישהו לא ימות שם מאיזו דלקת ריאות אף אחד לא יעשה כלום, פשוט נותנים להם לסבול ולאף אחד לא אכפת. הם עשרה אנשים בחדר, ולא עושים כלום כל היום, רק מחכים. הם במצב ביניים מתמשך, בלי תאריך שחרור, בלי שום תקווה".

אורי ומוזס (צילום: תומר ושחר צלמים)
ארוחת הערב שמוגשת לכלואים במתקן חולות | צילום: תומר ושחר צלמים

"באתי למשרד הפנים, לא למשרד שידוכים"

משפחתה של אורי תומכת בקשר בינה ובין מוזס, וכמוהם גם חברים של בני הזוג, אבל כאן מסתיימת האידיליה. שני מקרים שבהם נתקלה בגזענות טהורה מסרבים להרפות ממנה. "כשהגענו למשרד הפנים להגיש בקשה לאשרה בשבילו, על סמך הזוגיות איתי, הפקידה שאלה אם הוא מדבר עברית. אמרנו לה שלא, והיא ראתה בזה הזמנה לדבר איתי בעברית כדי שהוא לא יבין. פשוט לא האמנתי שאני שומעת מה שהיא אמרה. 'מה זה? למה בחרת דווקא בו? למה שחור? הוא יעשה לך חיים קשים, יאנוס אותך, יתעלל בך, חסרים בחורים לבנים?', ועוד פנינים גזעניות איומות. אמרתי לה שבאתי למשרד הפנים, לא למשרד שידוכים, אבל הפקידה לא הסכימה לפתוח לנו תיק. אנחנו ב-2015, איפה נשמע כדבר הזה? שאדם לא יכול לבחור את בן הזוג שלו, רק כי הוא בצבע הלא נכון? עד עכשיו, מבחינת משרד הפנים אנחנו לא זוג, למרות שעשינו תעודת זוגיות, שזה נישואין לכל דבר, והבאנו המון תמונות והוכחות שאנחנו חיים כזוג, אבל לא מקבלים את הבקשה שלנו. כל פעם מוצאים איזה מסמך אחר שחסר, ואין בישראל שגרירות סודנית שאפשר לפנות אליה, אז זה תקוע. ההרגשה היא שזה מכוון, ואין מוצא. כל העתיד שלי וכל העתיד שלו תלויים על כמה ניירות שחסרים, ואנחנו באמצע".

אורי ומוזס (צילום: לובה פיין )
זו הייתה אהבה ממבט ראשון | צילום: לובה פיין

במקרה אחר אורי הותקפה ממש, באופן פיזי. "אחרי שהפיצו תמונות שלי - כולל שמי המלא שלי ומקום מגוריי - בדפי פייסבוק ופורומים של להב"ה, קבוצה של אנשים זיהתה אותי ברחוב ופשוט צעקה עליי שאני זונה, ודי מהר זה הידרדר לאלימות פיזית. כשבאתי להתלונן במשטרה אמרו לישהם לא יכולים להתערב ולדאוג שפוסטים שבהם כתבו שצריך להרוג אותי יורדו מהרשת כי זאת לא עבירה פלילית, ושאני מוזמנת לפנות לעו"ד שמתעסק בהוצאת דיבה. מאחר ואין לי כסף לעו"ד, כל הפוסטים נשארו ברשת ואנשים מטרידים אותנו עד עכשיו".

"אנחנו רק רוצים לחיות בשקט, שיעזבו אותנו ויתנו לנו לנהל את החיים שלנו. לקום בבוקר ולראות אותו, ללכת לישון איתו בערב - חיים נורמלים, של זוג נורמלי שלא עשה שום דבר רע לאף אחד, חוץ מלהתאהב לא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים".

אורי ומוזס (צילום: לובה פיין )
"אין לנו ולילדים שלנו עתיד פה" | צילום: לובה פיין

חשבתם על להגר לחו"ל?
"אם לעזוב את הארץ הייתה אופציה היינו עושים את זה כבר מזמן, אבל אין לנו לאן ללכת. אני כבר לא ישראלית גאה. אני באה ממשפחה ציונית, המשפחה שלי הקימה את המדינה הזו. אם היית שואלת אותי לפני שנה אם אעזוב אי פעם את הארץ, הייתי חושבת שהשתגעת. מוזס דווקא אוהב את ישראל, הוא רוצה להתגייר ואפילו לומד עברית כדי להשתלב כאן, אבל המדינה הזו הולכת לאבדון. מנהלים אותה אנשים גזענים שמונעים משנאה, אין לו לי, לא לבן הזוג שלי ולא לילדים שלנו עתיד פה, אבל כרגע אנחנו לא רואים שום פתרון למצב האבסורדי הזה שאנחנו חיים". 

חרף כל הקשיים, אורי ומוזס לא מוותרים. "עם כל הכאב וכל מה שאנחנו עוברים, הייתי נכנסת שוב לקשר הזה בלי לחשוב פעמיים. אני מאחלת לכל אחד אהבה כזו, גם לאנשים החשוכים שמתעמרים בנו. למצוא בן אדם שאוהב אותך בלי תנאי, שמאמין בך שדוחף אותך להגשים את החלומות שלך ותומך בך - איך אפשר לוותר על דבר כזה? זהלא מובן מאליו, אהבה כזו, וזה שווה את הכל".

>> לכל כתבות המגזין