יש אהבות גדולות שלא רואות גיל, שעיוורות לכסף, שהיו מחזיקות בבריאות ובחולי ובעושר ובעוני. אני מאמינה לזה, העולם הוא גדול ופתוח, ומתאפשרים בו המון סיפורים שונים. אבל זה הרי לא הסיפור של אישה המחזיקה שוגר דדי. ומה בעצם ההחזקה פה? מי מחזיק את מי? מי זה שיכול ללכת בכל רגע ושום דבר לא ישתבש, יישמט, ייפסק בחיים שלו? אז היא אישה מוחזקת, והוא האיש המחזיק, זוהי האמת. הנה כבר, נוטה הנדנדה. הם לא "יוצאים", "מבלים", "טסים", "נהנים", זה לא נכון. בשביל זה צריך שניים שווים. הוא יוצא ולוקח אותה איתו; הוא מבלה ומשלם עליה שיהיה לו עם מי; הוא נהנה והיא צריכה לעשות את זה. בשביל השכר דירה, בשביל חיתולים, בשביל לסיים לימודים, אולי אפילו רק כדי שיהיו לה חיים יותר טובים משהיא יכולה לתת לעצמה בעצמה.
והנה עולים הקולות. אתם מכירים את הקולות, אותם אלה ששואלים למה לקח לה כל כך הרבה זמן להתלונן; ומי עולה לבית של בחור אם היא לא רוצה את זה; בחורות לא יכולות להתלבש ככה ואז להתפלא. למה הם אותם קולות? זה פשוט כך. הם יגידו ש"אל תהיי נאיבית, בכל מערכת יחסים יש תן וקח. מה הם נישואים אם לא הסכם כלכלי? גרושתי נתנה פחות מזאת, וקיבלה יותר. אל תבלבלי בביצים, כל צד מרוויח משהו. הן יודעות טוב מאוד מה הן עושות, והן בוחרות בזה לא פחות. זה שזה לא מתאים אולי לך, לא אומר שזה לא מתאים בשביל כולן. מישהו ביקש ממך בכלל לדבר בשם כל הנשים כולן?". אנחנו לא רוצים קורבנות. קורבנות מגעילים אותנו.
צעירה וגם יפה, אחרת מה הטעם
ללא קשר לחינוך הסביר שנתנו לנו ההורים שלנו, גדלנו עם סיפורים ואגדות שהתמזגו לנו לתוך הדי.אנ.איי. לא בחרנו במסרים שלהם, אבל למדנו לחבב בהם משהו; הם הבטיחו סוף טוב, סופים טובים, לכל הילדות הטובות שעושות הכל נכון, ובסוף זוכות בכל הקופה. הקופה היא נסיך, בית, נוחות. אנחנו מתנערות מסיפורים כאלו בכל פעם שאנחנו הולכות לעבודה הקשה שלנו, בכל פעם שאנחנו מגדירות את הגבול שלנו, בכל פעם שאנחנו אומרות "לא". ולא רק "לא" ליחסי מין, אלא כל "לא" מול דרישה. הסיפורים על הנסיכות לא כוללים שום "לא" שכזה. הן כולן כן, כן, כן.
מול ההסכמים שהעמידו בפני הנסיכות - כמו בל מ"היפה והחיה" אבל גם כמו ג'רושה מ"אבא ארך רגליים" - היתה הבטחה מוצפנת. ברגע שתיכנעי לגורל ולגבר שהביא לך, תתאהבי. הן כולן מתאהבות בסוף, רק כך אפשר היה לסבול את הסיפור הזה. בל היא ילדה, גם ג'רושה היא ילדה. אבל החיה הוא גבר, גם אבא ארך רגליים הוא גבר, בשם אלוהים, רק לפני רגע הוא חצה את הגבול המטריד בין אב מאמץ למאהב. ג'רושה, כמו בל, הולכת ברצון חופשי אל מערכת היחסים הזו, שחוצה מהפנטסטי אל המציאות. הרצון החופשי הזה הוא חלק חשוב בסיפור שזורם לנו בדם.
בלי הרצון החופשי אנחנו עשויים לקרוא להן קורבן. ואנחנו הרי לא רוצים קורבנות. קורבנות מגעילים אותנו, סוחטים מאיתנו רגשות אשמה, אימה וטינה. בל בוחרת להמר על החיים שלה מול הנוחות והעושר שמובטחים לה. איתם יבוא בסוף גם האושר, ככה מבטיחים, וככה מקיימים.
ולמה בעצם ההבטחה הזו? הרי כל הנסיכות האלו זוכות להיות מה שהן - נסיכות. מוחזקות, מפונקות, מטופחות. למה זה לא מספיק, למה מוכרחים לארוז לנו בתוך החבילה האטרקטיבית הזו גם התאהבות? למה שוגר בייבי בל לא יכולה להסתפק בחיים מלאי הספרים לקריאה, בשמלות יפות, במיטות רכות ומסודרות שמציע לה שוגר דדי החיה? זה מכיוון שהמחיר גדול מדי.
והאיזכור של מחיר מוכרח לגרור איתו את ההבנה שיש פה מוצר, והמוצר הזה הוא ג'רושה, הוא בל, רפונזל, שלגיה, היפהפיה הנרדמת. הן מתאהבות, כי הן נמצאות בחוב שאין איך להחזיר. נסיך הציל אותן, וזה אפילו לא משנה אם הנסיך הוא אבא ארך רגליים או ריצ'רד גיר ב"אישה יפה"; הן חייבות, באופן מילולי, את חייהן, והן יחזירו את החוב הזה אבל לא לפני שהן יספרו לעצמן ולנו, שהן עושות זאת מתוך אהבה. כי האהבה היא לא מחיר, האהבה, כמו שסיפרו להן ולנו, תכסה על הכל, תאמין בכל, תקווה לכל ותסבול את הכל. תסבול אפילו עיסקה שהפכה ללגיטימית בכורח היכולת שלנו לספר סיפורים.
איזה דבר יפה אפשר לומר על הסדר כזה? השוגר דדי המנדב פה ושם יום פינוק לשוגר בייבי הצעירה שלו (היא צעירה כמובן, וגם יפה, אחרת מה הטעם). השוגר דדי המשלים לה לשכר דירה. הקונה לה שמלה יקרה שיהיה נעים להיראות איתה. אין בזה שום יופי. היא נראית כאילו בא לה? היא לא תושאר אם לא. היא לא מפסיקה לחייך? עם פרצוף חמוץ לא קונים מטרנה לתינוק בבית. לפעמים היא יוזמת? היא יודעת כבר מה יקנה לה עוד זמן, והשעון דופק. היא לא תישאר לנצח אטרקטיבית למלהקי שוגר בייביז. זה הסכם עסקי שזולג לאישי, חוזה שבתחתיתו חתם גם המוצר על החכרת עצמו.
מה שיפה בכסף, זה שהוא נייר לקמוס מצוין, וכשממקמים כסף בהקשר של מערכת יחסים, הוא חושף ממה היא עשויה. זה נכון שכסף הוא לא הכל, אבל כשבודקים בידיים של מי הוא נמצא ולאן הוא עובר ובאיזה תנאים, קל מאוד לשרטט את הזרמים התת קרקעיים של הכוח. ויחסי הכוחות שקופים - אם הוא השוגר דדי, המבוגר, האחראי, המטיס, המביא, המרומם, (המשפיל), אז היא השוגר בייבי שלו. הקטנה, החוסה, אישה אבל תינוקת. והיא מחייכת והיא מחבקת והיא מתנשקת. ומצופה בסוכר, כדי שהטעם לא יהיה כל כך מר. מר בשבילו כשהוא חוזר הביתה ומביט במראה, ויש שם שמץ גאווה, ואז סלידה. ובשבילה כשהיא חוזרת הביתה ומביטה במראה, ויש שם שמץ סלידה, ואז גאווה. כי היא תצליח החודש לשלם את שכר הדירה.