קשה להבחין במשהו יוצא דופן בתמונות החתונה של שרה. חתן, כלה, מוזמנים רבים מהקהילה החרדית. שום דבר שמספר על ילדה בת 16 וחצי שאולצה להינשא לגבר שפגשה רק שלוש פעמים בחייה. שום זכר לכדורי ההרגעה שניתנו לה רק כדי שתצלח איכשהו את החופה. שום רמז ללילה שבו בעלה יחדור אליה כדי לקיים מצוות פרו ורבו בעודו חוסם את פיה כדי שהשכנים לא ישמעו את הצעקות.
"אמא שלי הלכה לרב בבני ברק וביקשה להתייעץ איתו לגבי עניין משפחתי, והשם שלי עלה בשיחה. הרב אמר לה, 'יש לי מישהו שמתאים בדיוק לשרה, שיאיר את חייה. תלמיד ישיבה ירא שמיים, משפחה טובה'. אני למדתי באותה תקופה בבית ספר חרדי לבנות בחו"ל, והרב עצמו התקשר אליי ואמר שיש לו שידוך בשבילי ושהוא יארגן לי טיסה לארץ. לא ידעתי שמוכרים לי חתול בשק. תבין, אני כולה ילדה בת 16 וחצי. מה אני מבינה מהחיים שלי בכלל". כך מתארת השבוע שרה (שמה שונה לצורך הגנה על פרטיות יקיריה, הפרטים המלאים שמורים במערכת), בת 37, את תחילת חלום הבלהות של נישואיה.
"כשחזרתי לארץ והבנתי במי מדובר, רציתי להקיא את הנשמה. פעם אחת ראיתי אותו חוצה כביש בבני ברק ואמרתי לעצמי שאני מוכנה להתאבד, אבל שלא יהיה לי בעל כזה. למחרת הרב זימן אותי אליו הביתה. גם הוא הגיע, ובאותו רגע היה ברור שאין שום חיבור. שום אהבה, רומנטיקה, כלום. הרגשתי גועל, כל הגוף רעד לי. לא רק שלא הייתה שום משיכה, אלא שממש סלדתי ממנו. אבל אבא שלי אמר לי: 'שרה, אהבה קונים אחרי החתונה. תבני בית, יהיו לך ילדים והאהבה תבוא'. חשבתי שעוד שנייה אני עומדת להתאבד".
הוריה, היא אומרת, חשו במצוקתה ובחרו להתמודד איתה באמצעים חומריים. "הם הציפו אותי בתכשיטים, זהב, יהלומים, שמלות חדשות, הכל כדי לרכך את המכה. פשוט קנו אותי".
והחתן? ההיכרות איתו?
"פגשתי אותו שלוש פעמים, כל פעם משהו כמו 40 דקות. הוא לא דיבר איתי על זוגיות, אהבה, כלום. הרגשתי שמבחינתו אני חפץ, מכונה להשרצת ילדים. הוא בכלל לא הסתכל עליי. העיניים שלו היו על הרצפה, הוא טען שהוא בשמירת עיניים ואסור לו להסתכל על הבחורה שאינה אשתו. דיבר על איך אני אמורה להתלבש צנוע, באיזה מוסדות לחנך את הילדים שיהיו לנו".
מה ידעת על היריון, על לידה, על יחסי מין?
"באתי מחצר סגורה שלא היה לה שום קשר לעולם החילוני המודרני. אפילו לא ידעתי מה זה מחזור. אמא שלי אמר שזה שטויות, שיורד דם וזהו. היא נתנה לי טיטול כדי לחסום את זרימת הדם, שלא אבין מה זה".
מה את זוכרת מהחתונה?
"כל פרט ופרט. הרגשתי כמו כבש שמובל לשחיטה, הרבניות פוצצו אותי בכדורי הרגעה כדי שאהיה כמו רובוטית, שלא אתנגד לכלום, שלא אבכה. אבל בתוכי בכיתי בלי סוף".
מה קרה כשהגיעה העת לממש את הנישואים?
"נשארנו לבד. הוא לא דיבר, שתק כמו דג, רק החשיך את החדר בסלוטייפ שחור כדי ששום אור לא יחדור פנימה. אני הורדתי את השמלה וסידרתי את התסרוקת. נכנסנו למיטה ולא הבנתי מה עושים, הרי אף אחד לא הדריך אותי. הוא סתם לי את הפה כדי שיוכל לקיים את המצווה בשקט, כי הרב אמר לו שאסור שהשכנים יישמעו אותי צורחת. אחרי שעשה מה שעשה הוא מיהר להפריד את המיטות בינינו ואמר לי: 'אני לא מכיר אותך עד שלא תלכי לטבול במקווה'".
"הגוף חי, אבל הנפש מתה"
המקרה של שרה אינו ייחודי. גרסאות שונות שלו עולות מהחצרות הסגורות ביותר של העולם החרדי, מהזרמים המבודדים והקיצוניים שבהם נישואים בשידוך עלולים להפוך לנישואים בכפייה. את ההשפעה על הכלות הצעירות – שבדיוק כמו שרה, מגיעות במקרים רבים לחופה וקידושין עוד לפני שמלאו להן 17 כחוק – אין לתאר אלא כטראומה. בהתאמה, ההתמודדות איתה לטווח ארוך היא פוסט-טראומטית במובהק.
אם הדברים נשמעים כפרשנות חילונית-ליברלית, הרי שבתחילת השנה ניתן בבית הדין הרבני הגדול בירושלים פסק דין שמוכיח כי גם בחברה החרדית מתחילה איזו הפנמה של הדברים.
פסק הדין סיפק הצצה נדירה למה שקורה לכלה צעירה שנישאת לגבר חרדי. בני הזוג המתגוררים ביישוב חרדי נישאו ברוב הדר ופאר, אבל כשבוע לאחר שעברו לגור ביחד עברו לבית הוריה של האישה - נקרא לה א' - בגלל מה שתואר כהידרדרות במצבה הנפשי. חודש לאחר הנישואים הגיש הבעל לבית הדין הרבני בתל אביב תביעה נגד א' ודרש לחייב אותה במתן גט. לטענתו היא הונתה אותו כשלא סיפרה לו שהיא סובלת ממחלת נפש.
בדיונים לא הייתה מחלוקת בין הצדדים על כך ש-א' הפגינה כבר בחתונה ובימים שלאחריה בלבול, אי שקט, הסתגרות, התנהגות מוזרה ובעיות קשות בתפקוד היומיומי. "בליל החתונה היא דיברה לא לעניין. לא הייתה מחוברת למציאות, ריחפה, שרה ודיברה ללא קשר דיבורים סותרים ומוזרים", תיאר הבעל. פסיכיאטרים שבדקו את א' קבעו שלקתה באירוע פסיכוטי חריף. המחלוקת הייתה בשאלה אם סבלה מבעיה נפשית קודם לחתונה, או שהחתונה הייתה הגורם – ה"טריגר" – לאירוע הפסיכוטי.
בתחילה פסקו הדיינים לטובת הבעל, חייבו את א' בגירושים ופטרו אותו מלשלם לה את סכום הכתובה ומזונות. אלא ש-א' הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול בירושלים באמצעות פרקליטיה, גבריאל מויאל וגלעד בניאל. בערעור נטען כי לא הייתה ברקע שלה כל מחלת נפש, ופסיכיאטרית מומחית שבדקה אותה העלתה את האפשרות שלא מדובר כלל במחלה אלא באירוע חד פעמי, תוצאה של המתחים שנלוו לחתונה.
דייני בית הדין הרבני הגדול בראשותו של הרב הספרדי הראשי יצחק יוסף החליטו לקבל את הערעור של א' וחייבו את הבעל לפצות אותה ב-50 אלף שקלים. "נראה שההליך המקדים להתפרצות המחלה נמשך לפחות מספר ימים. על כן נראה שהליך הבשלת המחלה החל כבר בעת הכניסה לחופה", ציינו הדיינים בהחלטתם. הם חייבו את א' בגירושים, אבל החשיבות של פסק הדין אינה בהכרעה הנקודתית לגבי נישואיה של א' אלא בהכרה בכך שחתונה בשידוך עלולה להיות אירוע טראומטי מבחינה נפשית עבור צעירה חרדית.
ד"ר טל וישנה, פסיכיאטרית המתמחה במגזר החרדי, מסבירה את המנגנון הנפשי: "יש צעירות רגישות שפשוט מתמוטטות. אנחנו מזהים אצלן רמות חרדה גבוהות, חלקן נזקקות לטיפול בכדורים ואנחנו עושים הכל כדי שלא יגיעו לאשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים. אחת הבעיות היא שלוקח זמן לגלות תופעות נפשיות. זה לא מיידי, יכולים לעבור ימים עד שמתברר שהכלה לקתה בהתקף חרדה או בהתקף פסיכוטי, עד שהסביבה מבינה שהיא צריכה סיוע נפשי. אני מציעה לנשים ללכת להתייעצות, לא להסתגר פנימה ולהחמיר את המצב. בחסידויות סגורות רבות יש הדרכות מעמיקות לפני החתונה שמסייעות לחלק מהזוגות להתגבר על הטראומה".
שרה מכירה היטב את ממדי התופעה. לצד החוויה האישית שלה, ובהשפעתה, היא פעילה בעמותת "ובחרת" המסייעת לצעירות חרדיות שנקלעו למצבים דומים לשלה או שיצאו בשאלה. לדבריה, בכל שנה סובלות מאות צעירות מתסמינים פוסט-טראומטיים לאחר החתונה, אלא שמרבית המקרים אינם מדווחים. היא מדגישה גם שהדברים אינם אמורים לגבי העולם החרדי כולו, אלא לחלק מאוד מסוים ממנו.
"מדובר בחצרות סגורות מאוד שהחיים בהן ממש פרימיטיביים, עם חוקים של אלפי שנים אחורה. חלק מהנערות המדוברות הן בנות 15, למרות שתמיד מצהירים שהן בגיל 17. הן אומללות, מרוסקות והחיים שלהן בקרשים. אין מי שיושיט להן יד לעזרה. אני יודעת על כאלו שאושפזו במחלקות פסיכיאטריות או שנזקקות לכדורים כדי לשרוד את חיי היום יום", אומרת שרה. "בנוסף למה שעבר עליהן, הבחורות האלה נחשבות פגומות. הסיכוי שלהן להינשא מחדש שואף לאפס וגורלן נחרץ להיות במעמד חברתי נמוך בחברה החרדית. גם המשפחות שלהן נפגעות מבחינה תדמיתית. מצד שני יש נשים שסוחבות את הטראומה ולא התגרשו, והן למעשה חיות-מתות. הגוף חי, אבל הנפש מתה".
"זה היה או להתאבד או להציל את החיים שלי ולהתגרש"
יפה (שם בדוי) נישאה בגיל 17 בסיוע של שדכן מהקהילה שבה התגוררה עם הוריה. "לא ידעתי מי האיש. נפגשנו פעמיים באיזה גן ציבורי, דיברנו חצי שעה. יותר נכון הוא דיבר על עצמו, סיפר על הרב שלו. לא דיברנו על אהבה, סקס, רומנטיקה. לא עניין אותו בכלל שום דבר שקשור אליי, מה אני אוהבת או רוצה. הוא אמר את מה שאמר ונפרדנו בלי שאפילו הכרתי אותו".
את יכולה לתאר מה הרגשת לפני הנישואים?
"הייתה לי תחושה שאדם זר רוצה להיכנס לחיים שלי ושאני ממש לא רוצה אותו. זו תחושה נוראית. ההורים שלי ניסו להסביר שככה זה עם תלמידי ישיבה שמעולם לא היו עם אישה, שאחרי החתונה הכל יזרום על מי מנוחות ויהיו לי חיים טובים ושהוא שידוך שכל אישה הייתה חולמת עליו".
איך חווית את החתונה?
"כשלבשתי את השמלה כבר הרגשתי שיתוק בכל הגוף, לא יכולתי לזוז. הייתי חצי מעולפת. אחת הדודות הביאה כוס מים ומגבון לח כדי שאירגע. מהחופה אני לא זוכרת כמעט כלום, הייתי שם על תקן אורחת ולא מי שכל הפוקוס עליה. הייתי גם אדישה לגמרי. כשהוא שבר את הכוס לא הבנתי את המשמעות, כשהניח לי את הטבעת על האצבע חשבתי לעצמי שהכל זו הצגה אחת גדולה ושכלום פה לא אמיתי. הייתי מנותקת לגמרי מהמציאות וכשהחתונה הסתיימה הלכתי הצידה ופרצתי בבכי".
המנהג של כניסה ל"חדר ייחוד", שבו מבלים החתן והכלה לבדם לאחר החופה והקידושין, נחרט עמוק בזיכרון של יפה. "הרגשתי שם כמו בבית קברות, כאילו שמישהו לקח ממני את החיים שלי. הוא לא אמר מילה ופשוט שתקנו ככה במשך שעה כמו שני זרים שנפגשים על ספסל ברכבת".
ואז נוסעים לאן – הביתה?
"לבית שההורים שלו שכרו לנו. והוא ממש לא ידע מה לעשות איתי שם, ישבתי על הכיסא והוא על המיטה כמו שני עב"מים. אף אחד לא הדריך אותי, רק אמרו לי שהגבר יעשה הכל ואני אשתוק ולא אתנגד. שככה זה עובד. אני זוכרת שהוא נכנס עם המכנסיים למיטה ושהייתי מאוד מבוהלת. שום כימיה לא הייתי לי איתו, פעם ראשונה שלי עם גבר בחיים. הרגשתי במיטה כמו פסל. הוא עשה את שלו ואחרי שתי דקות קם מהמיטה והלך לישון על כורסה בסלון".
איך כל זה התבטא אצלך מבחינה רגשית?
"כמה ימים אחרי החתונה כבר חטפתי התקפי חרדה. לא יכולתי לתפקד יותר. לא ישנתי במשך שבוע, היו לי סיוטים, מחשבות אובדניות. הרגשתי שרצחו לי את הנשמה. אחרי שבוע וחצי ברחתי לבית של ההורים שלי והחלטתי להתגרש. זה היה מבחינתי או להתאבד או להציל את החיים שלי. העדפתי את החיים. ההורים כעסו מאוד, נפגעו מאוד. הם לא נתנו לי גיבוי. נשארתי לבד, הבנתי שאין לי מה להישאר בקהילה הזו ועזבתי אותה. הכרתי גבר דתי לאומי, והחיים שלי השתנו לטובה מקצה לקצה".
גם במקרה של שרה, החוויה הקשה רק החריפה לאחר מימוש הנישואים. "יום למחרת החתונה יש 'שבע ברכות', שם כולם מסתכלים עלינו ואמורים לעשות סימן שאני כבר לא בתולה ושהוא קיים את המצווה. אבל אני בעצמי לא ידעתי אם אני בתולה או לא. אז הלכתי לרבנית, וכדי להסביר לי היא לקחה את הבת הקטנה שלה, הפשיטה אותה והדגימה עליה איך יודעים מי בתולה. קשה לתאר כמה שזה היה מבזה.
"כשהתברר שאני בתולה, הרב הורה לבעלי הטרי להכניס אותי שוב למיטה. גם בפעם השנייה הוא חסם לי את הפה שלא אדבר או אצרח. ואז כבר נקלטתי ונכנסתי להריון. עבורי כל התהליך הזה היה טראומה. עד היום אני סוחבת את הזיכרונות הקשים הללו. הבת שלי בת 19, חיילת, והזהרתי אותה שלא תעז להתחתן עד גיל 26. אני לא רוצה שתעבור את מה שעברתי. לי לא הביאו פסיכולוג או פסיכיאטר, נאלצתי להתמודד לבד עם הטראומה שלי, לא היה מי שיתמוך בי. אני אמכור כל מה שיש לי בעולם כדי שהבת שלי לא תעבור את מה שאמא שלה עברה".
כמה זמן היית נשואה לאותו גבר?
כמעט ארבע שנים. מיד אחרי החתונה רציתי להתגרש, אבל לא נרשמתי ברבנות בגלל שמלכתחילה התחתנתי בגיל צעיר מדי. אז הייתי צריכה להמתין, וזה הסתבך, אבל בסופו של דבר יצאתי משם".
"אשת הרב סיפרה בדמעות כמה הקרע נורא"
כתב בכיר בתקשורת החרדית, שביקש להישאר בעילום שם, אומר שטראומה מהסוג שחוו א', שרה ויפה אינה בהכרח באשמת הבעלים. "כלות שסובלות מחרדות, או שמראות תסמינים של פוסט טראומה אחרי החופה, זו תופעה מוכרת בחסידויות ובקהילות הסגורות בעולם החרדי. תחשוב על זה: עד גיל 17 מזהירים את הבת לא ליצור קשר עם גברים זרים ולהתרחק מהם. פתאום בגיל 17 היא מוצאת את עצמה עם גבר זר בחדר אחד. הסיטואציה הזו קשה מאוד לשניהם. גם לגבר לא קל וחלקם סובלים מחרדת ביצוע, אפילו חרדת חדירה, אם הצליחו או לא. שום הדרכה שבעולם לא יכולה לסייע לבחורה צעירה באותם רגעים. יש כאלה שנמצאות בהלם שנמשך כמה ימים ואחרות זקוקות לטיפול. יש אפילו חסידויות שדואגות לטיפול לכלות כדי שיתגברו על הטראומה ולא ייאלצו להתמודד עם זה כל החיים".
גם ד"ר וישנה מתארת בעיה של שני המגדרים. "לא רק נשים מתקשות בליל הכלולות, אלא גם גברים שאצלם המצב קשה לא פחות. התפקיד של הגבר הוא יותר אקטיבי בעוד שהאישה די פאסיבית. תמיד יש חששות, מה אם זה לא יצליח בפעם הראשונה. כל התהליך מתרחש בחדרים סגורים, חשוכים, שנועדו למנוע מבוכה משני הצדדים, אבל מדובר בשני אנשים זרים שבקושי הכירו קודם לכן. הם צעירים חסרי ניסיון שצריכים להיות ביחד במצב אינטימי. זה לא פשוט".
המרואיינים לכתבה זו הדגישו כי תגובה טראומטית לנישואים בשידוך מאפיינת בעיקר זרמים קיצוניים, אבל נראה שהקושי הפסיכולוגי קיים גם במיינסטרים החרדי. "לפני כמה שנים היה לי מפגש שאני זוכרת עד היום לפרטי פרטים", מספרת מיכל (שם בדוי), עיתונאית מצפון הארץ. "הגענו לביתו של רב מקובל מאוד בירושלים, איש מרכזי ומוכר בקהילה. זה היה ממש כמה ימים אחרי חתונת בתו הבכורה ואיחלתי להם מזל טוב. עדיין ניכרה בהם ההתרגשות כשסיפרו על הבת הראשונה שחיתנו. הם דיברו על המאורע, ההכנות, הגאווה שבשידוך.
"באיזשהו שלב הלכתי למטבח עם אשת הרב. שאלתי אותה אם היא מתגעגעת לבתה הבכורה, שהייתה דומיננטית מאוד בבית ובגידול אחיה הצעירים. אני זוכרת שיחות ארוכות איתה בגיל ההתבגרות, והתעניינתי איך זה להיות פתאום בלעדיה ברגע אחד.
"אשת הרב הניחה את הכלים שנשאה והביטה בי בצער. היא סיפרה לי בדמעות עד כמה הקרע נורא, ושהכי נורא בו זו הפתאומיות. היא סיפרה עד כמה הימים בודדים מבחינתה, כמה היא מתגעגעת לנוכחות שלה. הרי רק אתמול הילדה עוד ישנה בחדר עם האחיות שלה וטיפלה באחיה הצעירים. אחר כך היא התיישבה וסיפרה לי כמה קורעת לב הייתה פרידה בערב החתונה. כמה שתיהן בכו. למרות שזאת משפחה מכובדת ומקובלת בקהילה, למרות שהשידוך היה נעים וראוי, האמא התוודתה כמה הבת שלה חששה לעבור לבית החדש שלה. להיכנס לדירה שלא גרה בה אף פעם, עם בחור זר.
"יום למחרת ליל הכלולות היא צלצלה לאמא שלה בוכה מאוד. רצתה לחזור הביתה לאחיותיה ולאחיה, לדירת הוריה. האם אחזה בשפופרת בצד אחד והבת בשנייה, מרחק של בסך הכל כמה בתים, ושתיהן התייפחו. גם כשהיא סיפרה לי על זה בשולחן המטבח היא בכתה נורא. אבל באותה נשימה היא הסבירה לי גם שככה זה. גם היא זוכרת את הימים שהיא עזבה את בית הוריה.
"עד היום אני זוכרת את השיחה הזו, ולכן גם ישבתי וכתבתי אותה מיד אחרי שהתרחשה. הרי אלה לא החרדים הסגורים שאנחנו נוהגים להתבונן בהם בריחוק. זו משפחה חרדית אדוקה אבל פתוחה לקהילה, האבא מוכר ונחשב נאור. אם זה מה שעבר על הבת שלהם, שהחתונה שלה הייתה בפרופיל גבוה ועם המון אורחים ידועים מהעולם החילוני, מדאיג לחשוב מה עובר על נשים צעירות בקהילות היותר סגורות וחשוכות".