"היומיים שלפני הלידה היו זוועה. צירים בלי הפסקה ובלי התקדמות. היו שלבים שאמרתי, 'אלוהים, זה לא פייר, אני עושה מעשה טוב, למה? למה יומיים שלמים של צירים? זה לא הוגן'. אבל זה היה קסום לא פחות, האמא המיועדת הייתה ממש הדולה שלי בחדר הלידה. וכשראיתי אותה בידיים של האמא - טוב, זו הרגשה שאין לתאר במילים".
כך מספרת חן זיתון, אם פונדקאית, על החוויה הפרטית שלה בתוך נושא שנהפך בשבועות האחרונים לאחד הנפיצים והמתוחים ביותר בישראל. זה התחיל עם ריאיון שנוי במחלוקת שנתנה הזמרת דיקלה למוסף "7 לילות", בו סיפרה על הליך הפונדקאות שעברה בגיאורגיה. היא תיארה איך בחרה להישאר מנותקת מהאישה שנשאה את ביתה וניסתה בכל כוחה להימנע מלהכיר בקיומה. מספר ימים לאחר מכן עלה חוק הפונדקאות להצבעה בכנסת והצית את מחאת הקהילה הלהט"בית בעקבות העובדה שגברים יחידנים נותרו מחוץ לחוק, כך שלא מתאפשר להומואים להיכנס להליכי פונדקאות בישראל. כל אלה הציפו ויכוח ישן נושן על אחת הסוגיות הכי שנויות במחלוקת.
תומכי ותומכות הפונדקאות, שטוענים לטובתה של הזכות להורות לכל אדם, מדברים על החשיבות של ילד בעל מטען גנטי זהה לשל הוריו, מדגישים את זכותה של אישה להתפרנס מגופה, וחלקם מגדילים וטוענים שניצול ופגיעה בפונדקאיות מתקיימים רק במדינות עולם שלישי מרוחקות. המתנגדות והמתנגדים, לעומת זאת, טוענים שמדובר בניצול מעמדי, בסחר באיברים, ואפילו ההשוואה לזנות מוזכרת מדי פעם. המתנגדים מאמינים שפונדקאות כרוכה בהכרח בניצולה של אישה מוחלשה או לכל הפחות כבולה במצב דמוי עבדות, וכי המחיר הפיזי והנפשי שמשלמת הפונדקאית ומשפחתה כבדים מכל פיצוי כספי שיוצע לה.
אחרי הסיבובים האלה בזירת הוויכוח, דומה שכולנו הפכנו למומחים לזכויות נשים, פיריון, הורות ואימוץ. לכל אחד יש משנה סדורה לגבי מה נכון ולא נכון סביב פונדקאות: האם היא מוסרית? למי היא מותרת? מה ההבדל בינה לבין סחר באיברים? האם הפונדקאיות מנוצלות? ומהם באמת ההבדלים בין פונדקאות בישראל ובמדינות אחרות? אלא שיש חלק אחד במשוואה הזו שכמעט ונעדר מהשיח הציבורי: הפונדקאיות. דומה שלאורך הדרך, התומכים וגם המתנגדים דיברו בעיקר מעל ראשיהן של הנשים ולא עצרו לרגע לשאול אותן על ההחלטה שלקחו, על רגשותיהן ועל החוויה שלהן בתוך ההליך הכל כך מורכב הזה. שלוש מהן הסכימו לשנות את זה.
"תשאלי את עצמך פעמיים אם הרחם שלך שווה את הכסף"
"הכל התחיל מאיזושהי סקרנות שלי ושל בעלי. ראינו מודעה בעיתון שדרושות פונדקאיות. לא היה לי מושג שדבר כזה בכלל קיים בארץ, התחלנו לחקור ומהר מאוד הגענו לחברת התיווך שנרשמתי בה. אפילו התחלתי לעשות בדיקות, אבל ההליך דרך חברת התיווך הרגיש לי מאוד מסחרי, אז ירדתי מזה די מהר. ואז, לפני שנתיים וחצי, מישהי פרסמה בפייסבוק שהיא מחפשת פונדקאית ואמרתי, יאללה. אני הולכת על זה. כילדה מאוד רציתי לאמץ ילד, אבל הבנתי שזו משימה בלתי אפשרית עם כל הביורוקרטיה שיש סביב זה בארץ. פונדקאות זה המשהו הטוב הזה שעשיתי בשביל משפחה כלשהי ובשביל אותו ילד שנולד", מספרת סנדרה מור, אשת חינוך ופסיכולוגיה בת 31 מכרמיאל, אמא לשתי בנות (4,6) שעברה הליך פונדקאות אחד.
לפני שיצאה שוב לדרך, הפעם עד קו הגמר, מור הכירה את "המיועדת" - מושג שנדד מעולם שידוך החתנים והכלות לשידוך אימהות, הפונדקאית והביולוגית. השיחה הראשונה שלהן הייתה בסקייפ. "לא בדיוק המצב האידאלי", היא אומרת, "אבל כבר אפשר היה לראות שיש שפה משותפת. צורת דיבור, חיוך, מבט בעיניים, הסיפור האישי של המשפחה. בהמשך גם נפגשנו פנים אל פנים, היה חיבור מצוין, וככה זה אמור להיות".
כדי לקבל אישור רשמי להפוך לאם פונדקאית בישראל, מור נדרשה כמו כל מועמדת אחרת לעבוד סדרה ארוכה של אבחונים שמטרתם לבדוק שהיא אכן מתאימה, פיזית וגם נפשית, לעבור את התהליך הארוך והמורכב. "הבאתי חוות דעת של פסיכולוג שעשה לי אבחון של חמש שעות. גם בעלי עבר אבחון פסיכולוגי, היו גם פגישות עם עורכי הדין על ההסכם מול הזוג המיועד, ואחרי כל אלה את הוועדה של משרד הבריאות, ששם יש נטייה להפחיד אותך כדי לוודא שאת באה לזה מהמקום הנכון".
איך הם מפחידים?
"הם מתארים לך את כל התרחישים הכי קשים, למשל שאת עלולה לאבד את הרחם שלך במקרה של סיבוך, כך שאם את מגיעה לפונדקאות רק ממקום של כסף, תשאלי את עצמך פעמיים אם הרחם שלך שווה את זה. אבל אם את עושה את זה עם ערך מוסף, זה סיכון שאת מוכנה לקחת. בקהילה של הפונדקאיות אנחנו אומרות שוואלה, גם לחצות את הכביש זה מסוכן, אז לא נחצה את הכביש?".
"העניין הכלכלי הופך מהר לדבר מאוד לא משמעותי", מוסיפה פונדקאית שמבקשת לשמור על עילום שם. "הכסף לא מהווה תשלום על עבודה אלא על הזמן, האנרגיה, ההשקעה ועל זה שאני עוצרת את החיים שלי לטובת ההריון. מרגע שפגשתי את הזוג, המטרה הייתה נטו לעשות להם ילד. לצורך העניין, שמונה שנים אחרי הלידה הכסף עדיין בחשבון ולא נעשה בו שום שימוש. בכל השנים האלה ולא נזקקתי לכלום. תחושת המלאות הייתה מאוד גדולה".
העובר נקלט ברחמה של מור כבר בניסיון השני, אבל השמחה לא נמשכה זמן רב. אחרי שבועות ספורים בלבד היא חוותה את ההפלה הראשונה בחייה. "זה היה מאוד קשה, הייתה לי אכזבה עצמית מאוד גדולה. איך יכול להיות שבהריונות שלי הכל היה כל כך קל וסבבה ועכשיו לא? היה לי קשה להכיל את עצמי אבל קמתי והמשכתי ללכת. הגעתי לשלב שבו ידעתי שלא משנה מה, אני רוצה שלזוג הזה יהיה ילד ואני רוצה להיות חלק מהחוויה הזו. זה היה נטו בשבילם".
מתי נקלטת שוב?
"בניסיון הרביעי. בהתחלה היה לי דימום והייתי בחרדה מטורפת ששוב זה לא יצליח. פחדתי פחד מוות מהדימום הזה ואמרתי, איך אני אשא עוד אכזבה? לשמחתי זה עבר וההריון נמשך בצורה תקינה. אם הייתי עוברת עוד הפלה יכול להיות שהייתי מפסיקה את ההליך, זו לגמרי מחשבה שעברה לי בראש".
את מפתחת רגשות לעובר?
"בהריון הראשון שלי, מהשנייה שראיתי שני פסים התמלאתי התרגשות ולבבות. יש לי תינוק, אני הולכת להיות אמא ואני מאוהבת בעובר. להריון הזה באתי ממקום אחר, לא רציתי עוד ילד בשלב הזה. מאוד חיכיתי לרגע שהוא יצא וילך להורים שלו ואני אהיה שמחה בשמחתם. דאגתי לו, שמרתי עליו, הייתי שמחה בכל בדיקה שיצאה בסדר וזהו, לא היה לי חיבור רגשי. מראש נכנסתי לזה בידיעה שהוא לא שלי".
ואיך הילדות שלך קיבלו את זה?
"סיפרתי להן עוד לפני שיצאה הבטן. הסברתי להן שהבטן של המיועדת מקולקלת, שהיא לא יכולה להחזיק את התינוק בבטן אז הרופא שם אותו בבטן של אמא, וכשהוא יהיה גדול וחזק מספיק הוא יצא וילך אליהם. מעולם לא היה להן רצון שהוא יישאר. הקטנה אפילו הייתה מסתובבת בבית עם צעצוע מתחת לחולצה ואומרת 'יש לי תינוק של מישהו אחר בבטן'".
פונדקאות של ישראלים עדיין נעשית ברובה בחו"ל, במדינות שבהן מדובר בפונדקאות מסחרית, בתנאים קשים ותוך ניצול הבדלי מעמדות כלכליים בין המדינות. הפונדקאיות הישראליות מספרות סיפור אחר, שנכון רק לגביהן. אחד ההבדלים הבולטים הוא הליווי הצמוד של ההורים; מור מספרת שבמקרה שלה הוא היה נוכח במשך כל חודשי ההריון. "הם היו והם עדיין מדהימים. כל הזמן דאגו לשלומי ובאו לבדיקות, כל מה שפונדקאית יכולה לבקש מההורים המיועדים. זה היה מבחינתי הריון שלה בדיוק כמו שהיה שלי, רק שאני השמנתי".
ואז הגיעה הלידה. "מראש תיאמנו בינינו, המיועדת ואני, מה אנחנו רוצות שיהיה. היה לי ברור שהיא איתי בחדר הלידה ובעלה הרחק הרחק משם. פיזית הלידה הייתה קשה, הוא היה תינוק גדול, יותר מהבנות שלי. אבל כשראיתי אותו בפעם הראשונה בידיים שלה הרגשתי שהנה, עכשיו הכל במקומו, ככה זה צריך להיות, ככה זה אמור להיות. הרגשתי ממש כמו כשהניחו עלי את הבנות שלי. אושר כזה 'איזה כיף. זה שלה וזה פה'".
"קורה שהמיועדת רוצה לדעת מה הפונדקאית אוכלת"
"הפעם הראשונה ששמעתי על האופציה הזו הייתה ממש מזמן", מספרת ליאת פלטנר ניסן, אשת חינוך ותיאטרון בת 36, אמא לשני בנים (9 ו-6), "עוד לא הייתי אמא בעצמי, קראתי כתבה על פונדקאות וזה ממש הדליק אותי. ראיתי בזה משהו מופלא, משהו שאני יכולה לעשות שמשנה למישהי אחרת את החיים, אפשרות להגשים למישהו חלום. באותה תקופה נשים נשואות לא יכלו להיות פונדקאיות, אז כמו שזה בא, ככה זה הלך. לפני חמש שנים גיליתי בכתבה בעיתון ששינו את הכללים וישר החלטתי שאני הולכת לעשות את זה. אישי תמך בי מהרגע הראשון. היה ברור שזו בחירה והחלטה שלי אבל שהוא שותף מלא לתהליך".
פלטנר ניסן עברה עד היום שני הליכי פונדקאות לשני זוגות שונים. "אני לא מנסה לייצג אף אחת, לכל פונדקאית יש לה את החוויות שלה", הוא אומרת. "במקרה שלי זו ממש הייתה חוויה משפחתית, מסע של שתי משפחות ולא אישה וזוג. כן רואים שינוי בארץ בשנים האחרונות, יותר פונדקאיות שמגיעות לזה ממניעים אלטרואיסטיים וממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר. זה בעיניי מאזן את המפגש של ההורים עם פונדקאית".
"גם אני וגם אישי לא לגמרי ידענו למה אנחנו נכנסים", פלטנר ניסן ממשיכה. "גיגלתי 'רוצה להיות פונדקאית', הגעתי לשאלון של איזו חברת תיווך ונמצאתי מתאימה. הם יצרו איתי קשר באותו יום, הסבירו לי יותר לעומק על ההליך ונכנסנו לתוך סדרה ארוכה ומקיפה של בדיקות ואבחונים. רק ברגע שנמצא ששנינו מתאימים, גם אני וגם הוא, היה השידוך לזוג מיועד. באמת מחפשים התאמה בין פונדקאית לזוג מתוך הבנה שהדבר הכי חשוב זה הכימיה, הקשר בין הזוג לפונדקאית. על זה קמים ונופלים הליכי פונדקאות".
עושים תיאום ציפיות לגבי ההריון עצמו?
"בטח. נורא רציתי להעניק את החוויה של ההריון למישהי, אז חיפשתי זוג או אמא שתהיה שותפה מלאה. שתבוא איתי, תהיה שם, תראה את האולטרסאונד, וגם הם רצו להיות שם ולהיות חלק. היה לי חשוב שיבינו שגם הילדים שלי הם חלק מהחבילה והמסע הזה, ובאמת היו לנו הרבה מאוד מפגשים כמשפחה".
אני מניחה שלא הכל היה מושלם.
"בתור מי שנכנסה להריונות שלה מאוד מאוד בקלות הייתי בתחושה שזה יהיה פשוט - אני מגיעה, מפקידים אצלי את העובר ומתחיל הריון. בפועל האכזבות היו מאוד קשות. בהליך הפונדקאות הראשון שלי הצלחנו רק בהפקדה השלישית מתוך שש הפקדות שמותר לעשות. בפעם הראשונה שזה לא נקלט הייתי בשוק, לא ידעתי איך להגיב. הייתי צריכה לעבד את זה והמיועדת הייתה צריכה לעבד את זה והיינו גם צריכות לעבד את זה ביחד".
הרגשת שהיא כעסה עלייך?
"לא היה כעס או תסכול, אבל הייתה אכזבה מאוד גדולה אצלי ואני מניחה שגם אצלם. לקחנו לעצמנו כמה שעות מהרגע שגילינו שזה לא נקלט ועד שחזרנו לדבר על זה. מה שהקל עליי זה שהיינו כל הזמן עם העיניים קדימה: הפעם הזו נכשלה אבל יש את הפעם הבאה. ואז ישר מתחילים פרוטוקולים חדשים, בדיקות דם, אולטרסאונד וכולי. זה עולם שאני לא מכירה באופן אישי, ראיתי הרבה נשים שעוברות טיפולי פוריות ומנסות הרבה זמן להשיג הריון, היה לי קשה לפגוש את זה, ומצד שני זה מאוד העצים אצלי את ההבנה של מה שאני עושה.
"אני יכולה להעיד על התהליכים שלי, שהיו שונים האחד מהשני, ועל רוב התהליכים של חברותיי, שהתחושה העיקרית שנשארנו איתה היא תחושה של העצמה, הגשמה וסיפוק. זה הליך מורכב רגשית, פיזית והורמונלית שמשפיע על הסביבה הקרובה, על המשפחה שלנו. האיש שלי היה שותף מלא ותמך בבחירה שלי מהרגע הראשון והילדים שלי יודעים להסביר ברגישות מה זה אומר שאמא פונדקאית, הם גאים מאוד ואני רואה בכך שיעור בחסד אנושי שאני יכולה להעביר להם. עם זאת, לעתים יכולות גם לעלות תחושות קשות יותר, סוגיות שמצריכות התייחסות והתמודדות".
מה לדוגמה?
"יש לזה שני צדדים: הצד של האישה שנושאת את התינוק והאישה שלא יכולה לשאת את התינוק. אז קורה למשל שהמיועדת רוצה לדעת מה הפונדקאית עושה ומה היא אוכלת, וזה עשוי להפעיל לחץ על הפונדקאית, ומצד שני יש כמובן את ההתמודדות של האמא שלא יכולה לשאת תינוק, וצריך להיות רגישים מולה. לכן מאוד חשוב שנשים שעוברות הליך כזה יעשו אותו עם הליווי המתאים".
אין בישראל ליווי מתאים?
"אין היום שום בקרה על תחום הליווי של הפונדקאיות והמיועדות. ברגע שאת חותמת מול הוועדה, פה זה מסתיים. המדינה לא בודקת אחרי, אין שום יצירת קשר, לא טלפון ולא כלום עם אף אחד מהשותפים לדרך לאורך כל הליך. מרגע שחתמנו מול הוועדה אנחנו ברשות עצמנו, אלא אם אנחנו בליווי של גורם מתווך כלשהו, אבל גם עליהם אין בקרה".
ופה נכנסים הגופים המתווכים?
"מה שהופך את זה לעסק זה לא הפיצוי שההורים נותנים לפונדקאיות, כי זה כסף זניח, אלא המרכזים המתווכים. הם אלה שיכולים, ולפעמים עושים, קופה על ההורים והפונדקאיות. לא כולם כאלה, יש גורמים מלווים וגורמי תיווך המונעים מרצון לעזור, אבל יש גם כאלה שלא. עם זאת אני רואה חשיבות מאוד גדולה בליווי, כי כשהוא טוב זה פשוט עוזר".
מרכזי התיווך עובדים למעשה כמו מתווכי דירות. המשפחות המיועדות פונות אליהם ומבקשות שיסייעו להם למצוא פונדקאית מתאימה, ומשלמות להן תמורת השירות סכום שיכול להגיע לעשרות אלפי שקלים. לכן השאיפה של המרכזים היא כמובן לסגור כמה שיותר עסקאות במינימום זמן. לא מפתיע, אם כך, שפונדקאיות ששוחחנו איתן במשך הכנת הכתבה סיפרו לנו, בעילום שם, על לחץ גדול שהרגישו מצד מרכזי התיווך להתפשר או לסגור חוזה עם זוג מסוים למרות שלא היו בטוחות בהתאמה מלאה, או על מקרים שבהם פונדקאיות התבקשו על ידי המרכזים לשקר לזוג המיועד - למשל להצהיר שהן שומרות כשרות רק משום שלזוג המיועד זה חשוב. פלטנר ניסן הבינה שיש כאן בעיה, והקימה עם כמה שותפות את "רק פונדקאיות", קהילת פייסבוק סגורה המונה למעלה ממאה חברות שמגיעות לתמוך זו בזו, להתייעץ ולהחליף חוויות שרק פונדקאיות מבינות.
"חשוב לנו להוות בית נטול אינטרסים, מקום שבו אנחנו יכולות לשתף ולהעלות את מגוון החוויות שאנו עוברות, בפתיחות ובהכלה", מסבירה פלטנר ניסן. "לדוגמה, כשפורסמה הכתבה על התהליך של דיקלה, גם אצלנו בקהילת הפונדקאיות סערו הרוחות. היחס, או חוסר היחס האנושי שלה לפונדקאית נגע לנו בנקודות הכי רגישות. חלק מהפעילות החברתית שאנחנו עושות הוא לנסות ליזום שינויים בחוזים ובחוק כדי לעודד יותר תהליכי פונדקאות כמו שאנחנו זכינו להם, פונדקאות מבוססת קשר, פונדקאות אחראית".
"הן מבינות אותי יותר מכל אחד אחד", מוסיפה מור. "אנחנו מדברות ממש על הכל, אין וטו על שום נושא. לדוגמה, אחרי הלידה יש הורמונים שאי אפשר לשלוט בהם, שמשפיעים על מצב הרוח, וחברות הקהילה הרימו אותי. לא שיחה עם פסיכולוגית ולא חיבוק מבעלי ולא נשיקה מהבנות שלי, רק הן שאמרו לי, 'זה בסדר, תנשמי, מותר לך להרגיש מה שאת מרגישה עכשיו'".
"לי ולמיועדת הייתה ברית, היא אני ואני היא"
“לפני 20 שנה, כשהייתי נערה, ראיתי תכנית על פונדקאות בחו"ל, משהו בערוץ הטבע כזה, ואני זוכרת שאמרתי לאמא שלי שהייתי רוצה להיות חלק מהליך כזה בעצמי", מספרת חן זיתון, אשת הייטק בת 37 מפתח תקווה ואם לשניים. "אמא שלי אמרה לי שקודם אני אהיה בהריון משלי, ואז אחשוב על זה שוב. לימים עברנו מאילת למרכז הארץ, וכשהבנתי שאני לא רוצה להמשיך להרחיב את המשפחה החלטתי להפוך את החלום הישן למציאות. גדלתי במשפחה שבה ערך המשפחה הוא עליון, ההורים שלי נפטרו לפני שנים אבל האחאות שלנו טובה ויש לנו קשרים טובים עם המשפחה המורחבת. עצוב לי מאוד לראות שיש מי שלא יכולים להשיג את זה".
החלום הזה של זיתון היה בלתי מושג במשך שנים ("לנשים נשואות היה אסור לעבור את ההליך, ואני לא תכננתי להתגרש בשביל זה, למרות שגם לא לגמרי שללתי את האופציה"). בנוסף, ההריון הראשון שלה הסתיים בלידה קיסרית, מה שגרם לה לחשוש שהיא לא תוכל לעבור את תהליך הפונדקאות. "בסופו של דבר וכנגד כל הסיכויים, נמצאתי מתאימה ויצאתי לדרך. את המשפחה המיועדת הכרתי דרך חבר משותף".
איך הרגשת לשאת בתוכך תינוק שלא שלך?
"ההבדל הוא לא ברגש אלא בהיגיון. בהריון שלך חלק מההתחברות נובעת מהדמיון של מה יהיה אחרי, אבל בהריון פונדקאי אין את זה. את יותר מתחברת לתחושה של מה שאת עושה, למעשה המשמעותי שאת עושה עבור משפחה אחרת, והחיבור הוא ממקום של דאגה לעובר שבתוכך, לרווחה שלו. זה כמו שכשאני עושה בייביסיטר אני יותר חרדה כי אני לא מכירה את הילדים, יש בזה משהו קצת דומה".
ואיך זה משפיע על השגרה?
"יש הרבה שאלות שעולות כשאת נושאת עובר שהוא לא שלך. מותר לך לנסוע לחו"ל? את מסכנת או לא מסכנת אותו עם כל מני דברים שאת עושה? האם את מזינה אותו כמו שצריך? בהסכם נשיאת עוברים לדוגמה כתוב שאסור לנסוע לאילת אחרי שבוע 24, בתור אילתית במקור זה הרבה זמן לא לראות את המשפחה שלי. במקרה שלי, אבי נפטר כשהייתי בחודש שמיני והייתי חייבת לנסוע, אז עולה השאלה האם הזוג בהליך הזה מכיל ומבין או לא?".
ומה היה במקרה שלך?
"לי ולמיועדת הייתה ברית, היא אני ואני היא, היא לא הייתה מונעת ממני שום דבר שהיא לא הייתה מונעת מעצמה בדיוק כמו שאני לא הייתי מסכנת כלום בהריון שלא הייתי מסתכנת בעצמי. היחסים ההדיים האלה היו משמעותיים".
אבל לא כולן נופלות על זוגות כל כך מוצלחים.
"אין ערבויות, כמו שבוחרים את בן הזוג ויכולים אחרי כמה שנים להבין שאנחנו במקום אחר, גם פה את עושה את המיטב שאת יכולה. מה שכן, להבדיל מזוגיות, פה יש הסכם שמסדיר הרבה מהדברים מראש".
זיתון עברה שני הריונות עבור המשפחה המיועדת. הראשון הסתיים במות העובר כששתי הנשים כבר בעומקו של התהליך. "בחודש השישי התגלה מום קשה בעובר, והכאב היה הדדי. כאב לי עליה שהיא מאבדת את התינוק, ולה כאב עליי שאני נאלצת לעבור הפסקת הריון. היא הייתה בטוחה שחלום ההורות מתרחק ממנה, היה לה מאוד קשה להאמין שמישהי תסכים להיכנס שוב, אבל אני מזכירה שנכנסתי לזה לא כי רציתי לחוות הריון אלא כי רציתי לעזור למשפחה להביא ילד. יש לזה מטרה, ולמטרה יש משמעות ואני לא אדם שמתקפל באמצע".
עברת לידה קשה. איך הרגשת כשזה נגמר?
"החלמה מלידה היא הרבה יותר קלה כשאין תינוק בבית שצריך לטפל בו. את פנויה לעצמך, את יכולה לישון ולא מפריעים לך. יש לי שתי ילדות בבית, אבל הן כבר גדולות ולא מעירות אותי ואני לא צריכה לשלוף ציצי או להחליף חיתולים. לפני הלידה היו כמה שבועות קשים שבקושי ישנתי בהם, הייתי שולחת למיועדת הודעות בלילה: 'עכשיו אני לא ישנה אבל בקרוב זו תהיי את'. העברתי הלאה את האחריות. יש בזה המון הקלה. ללא כל ספק הייתי עושה זאת שוב".