בוקר אחד התפרסם פוסט פרובוקטיבי ב"סופרגירלס זה אופי", קבוצת נשים סגורה בפייסבוק. היתה בו אמירה על הקושי שבגידול ילדים – לא זוכרת איזו בדיוק, ובכל מקרה תכני הקבוצה סודיים בהחלט וחשופים רק ל-51 אלף החברות בה. מאותו רגע העולם התחלק מבחינתי לשניים: נשים שצידדו בכותבת הפוסט, כמוני, וכאלה שגידפו אותה. התחלתי לאסוף את שמות התומכות ותכננתי לפתוח קבוצה חדשה, מצומצמת ואקסקלוסיבית, רק לנשים כמונו.
בקבוצה הזאת כולנו נבין אחת את השנייה, נדבר בול באותה השפה, נסכים בכל עניין. עם הזמן נהפוך מאוסף נשים זרות לחברות הכי קרובות, שיכולות לדבר על הכל – כלומר על כל מה שאני רוצה לדבר עליו. נושאים מותרים לפוסטים: 1. זה אידיוטי לבזבז מלא כסף על בגדי תינוקות שהם לובשים בקושי חודשיים. 2. מירי רגב הזויה. 3. "האקסית המטורפת" זאת סדרה מושלמת. 4. בייקון זה טעים.
אבל רגע, חשבתי פתאום, אני לא יודעת כלום על הנשים האלה. אולי יש ביניהן שומרות כשרות, שפוסט הבייקון יוציא אותן מהכלים? אולי חלקן דווקא מחבבות את מירי רגב? אולי חלקן מתאימות לילדים חליפות עד גיל 10?
בינתיים אני מסתפקת בחמש קבוצות הנשים שאני כבר חברה בהן. ב"סופרגירלס זה אופי" הענקית, שיוצאת מנקודת הנחה שכל אישה היא גיבורת על, יש הבוקר שלושה פוסטי היכרות חדשים. זה מנהג מקובל בקהילות וירטואליות, שבו חברה חדשה מציגה את עצמה ומספרת את סיפור חייה. אצל הסופריות, כמו שהן קוראות לעצמן, הפוסטים כמעט תמיד כוללים תמונת חצי-פנים של הכותבת, ורבים מהם מתארים הטרדות מיניות או חיפוש עצמי ויציאה לדרך חדשה. בדרך כלל יש שם מאות לייקים ותגובות מחבקות.
אני בודקת את שתי הקבוצות הסודיות והקטנות יותר, שהוקמו כקונטרה לסופרגירלס ומלאות בנשים שמתגאות שהן הכי רחוקות מגיבורות על שאפשר. באחת מהן מספרות שלוש כותבות במקביל שהן חולות גמורות מתות. בשנייה מישהי מתנצלת שהיא עושה "מאמאזון", ומחפשת עצה הורית טובה. בקבוצה בשם "השוות של האזור" גולשת שואלת על כבישים שנחסמו עקב מזג האוויר, ובקבוצת "נשים ברילוקיישן" מישהי משתפת שהיא מרגישה נורא לבד. בכל אחת מהקבוצות מישהי מבקשת רעיון למתנה מקורית לבן הזוג, ובכולן מישהי מגיבה לאחד הפוסטים במשפט "אין, מאוהבת בקהילה הזו".
בלי צקצוקים, בלי ביצ'יות, רק פרגון
אנחנו בתור הזהב של קבוצות הנשים בפייסבוק. חלקן סודיות ואפשר להגיע אליהן רק אם מישהי מבפנים מזמינה אותך – לפעמים אפילו אחרי תחקיר קצר. אחרות רק סגורות, ודורשות אישור סמלי מאחת המנהלות. כולן מבטאות את אותה תובנה: זה הזמן להיפטר מהפוזה המאוסה של האישה המאגניבה שיכולה להסתדר רק עם גברים. גם אם אנחנו סטרייטיות, הכי נעים ומעניין לנו בחברת נשים אחרות.
קבוצת האימהות העצומה מאמאזון, שהגיעה ל-118 אלף חברות, היתה מבשרת הטרנד, אבל כיום היא כבר לא מקום שפשוט להסתובב בו. קצת אחרי מאמאזון פרחה שיח פמיניסטי, שלימדה אותנו לעומק על פמיניזם והביאה לחיינו את המושג מרחב בטוח – כזה שבו יאמינו לנו במקום להשפיל ולהקטין. הקבוצה הזאת מונה כיום 26 אלף חברות, והיתה אמורה להיות מקום של סולידריות נשית ללא עוררין, אבל בדרך משהו השתבש והיא הפכה למרחב קצת מאיים. אם הייתי רוצה לעבור לינץ' על כל דבר שאני אומרת, הייתי פשוט כותבת בעמוד של הצל.
עכשיו זוהי שעתן הגדולה של סופרגירלס ושל קבוצות הנגד שנפתחו בעקבותיה. כמו לקבוצות שפרחו לפניהן, גם להן יש אופי וקצב וסגנון פנימי. אם בשיח פמיניסטי טרולי רשת שבאו להציק הופצצו בתמונות של חתולים (חתולין, בסלנג המקומי), הסופריות שולחות אחת לשנייה חדי קרן. באחת הקבוצות הסודיות שאני חברה בהן אימצו את שם הקוד "פטמות סדוקות" כרמז לשאלה מאמאזונית, סחית. בכל קבוצה יש את הבנות המקובלות, שאף אחת לא יודעת איך זכו למעמד הזה. אבל לכל הקבוצות שמצליחות כיום יש מכנה משותף אחד: הפסקנו להתעסק בהמלצות על טיטולים ובקיטורים על בעלולים, ועברנו לדבר על מה שחשוב באמת. עלינו.
הקבוצות החדשות הן בעד נשים, בהגדרה, אבל בניגוד לשיח פמיניסטי הן לא לוחמניות. להפך: הן רוצות לבוא בטוב, אך ורק בטוב, ולהרים לך פשוט כי את אישה. כי וואלה, נמאס מהמצקצקות. נמאס לקבל הרמות גבה ונזיפות, ברשת ובמציאות, על כל בחירה שלנו – להניק עד גיל מאוחר, להסכים שהילד ילבש שמלה לגן, לקנות עוגת יומולדת בסופר. נמאס לנו לקנא בנשים אחרות שנראות מוצלחות ומצליחות יותר מאיתנו. אז הקמנו מקום שבו כולן יתחנפו אלינו על בסיס יומי, ויגידו לנו עד כמה אנחנו אימהות מדהימות ונשות קריירה מבריקות ודמויות גדולות מהחיים. יצאת למילואים ל-30 יום, לימדת את התינוקת להשגיח על הכלב וכשחזרת גילית שזכית בפרס ספיר לשירת ביכורים? קבלי על זה מאות לייקים. קמת בבוקר עם נזלת? גם.
אנחנו מקשיבות לעולם, שבשנים האחרונות סוף סוף מדבר נון-סטופ על כמה נשים הן שוות. יותר גיבורות עומדות במרכז עלילות בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות, ויותר נשים אמיתיות מעזות לשתף במאבקים שלהן – מאפליה בשכר עד הטרדות מיניות ואונס. במצב כזה, להיות ביץ' קרה הפך מסמל סטטוס לסתם התנהגות דוחה. פתאום גילינו שלחשוב שנשים הן שק של נחשים זה גם מיושן וגם חרוז אידיוטי, ולומר אחת לשנייה את אדירה-לא את זה הרבה יותר כיף.
"פעם העליתי לסופרגירלס סרטון שבו אני רוקדת לשיר של סטטיק ובן אל עם התינוק שלי במנשא. גרפתי 500 לייקים והרגשתי בעננים", מספרת אתי אביטל-מוגנדורף (31), יחצנית מיבנה. "סוף סוף מצאתי בית וקהילה מחבקת, עם בנות שלא באו לתקוע עיניים ולהיות רעות אחת לשנייה אלא באות ממקום של אהבה, פרגון, חיוכים". "זה כמו לשתות קפה בחברת מישהי שקורעת אותך מצחוק או מרגשת אותך בטירוף, לתת לה פידבק אמיתי ונדיב ולהמשיך בשגרת היום", מוסיפה מורן בן ארויה-אהרונוביץ, מאמנת בשיטת סאטיה ואם לארבעה מקיבוץ משמר השרון.
"כמעט מעולם לא היו לי חברות נשים, וגם במקצוע שלי כמעט כולם גברים", מספרת המלחינה אביה קופלמן, חברה נוספת בסופרגירלס. "קבוצות אמהות או בישולים אף פעם לא דיברו אליי, אבל בקבוצה יש כותבות מאוד חדות ושאפתניות, חלקן ממש מבריקות. נשים קרייריסטיות צריכות לעמוד בסטנדרטים מאוד תובעניים כל הזמן, ואני לא חושבת שהקולגות הגברים שלי מבינים מה זה לגדל לבד ילד וגם לנסות לכבוש את העולם כמוהם. בקבוצה יש נשים שכן מבינות". הסולידריות הזאת לא נשארת רק ברמת הלייקים והפרגון. "הייתי צריכה להגיש משהו דחוף באנגלית ורציתי מישהו שיעיף מבט על השפה. כמה נשים מיד התנדבו, בלי להכיר אותי. נשים עסוקות ועובדות".
"ליד הבנים נשים נוטות להצניע את עצמן, לדבר פחות ולהתבטל בפני דעות שמשמיעים הגברים", אומרת ד"ר אורית גודקאר, פסיכולוגית קלינית המתמחה בקהילות וירטואליות של אימהות. "אני לא חושבת שהצורך להתבצר בקהילות וקבוצות הוא רק נשי, אבל נשים יותר מכוונות לתקשורת ולקשר בין-אישי. הקבוצות האלה לוקחות היבט מסוים בחיים הנפשיים שלנו - הצורך להשתייך לקהילה תומכת - ומרחיבות אותו. זה לא במקום חברות במציאות או במקום זוגיות".
מעגל קטן ובטוח, שתמיד יוצא משליטה
אם היית בקבוצת נשים אחת, מיום הקמתה ועד לגסיסתה האיטית, היית בכולן. זה הולך ככה: את מקבלת הזמנה, נכנסת, קוראת קצת, שוקלת אם להתייחס לפוסט שמישהי כתבה, ומוותרת כי כולן פה מכירות אחת את השנייה ורק את אאוטסיידרית. אחרי כמה ימים את מעזה להגיב בהערה קטנה ולא מזיקה לפוסט עם מיליון תגובות, חברת פייסבוק שלך כותבת מיד "היי, גם את פה!", ואישה אחרת, זרה לגמרי, מגיבה לך ב"מעולה (: " או ב"מסכימה מאוד".
זהו, את מרגישה בבית. מה בית, זאת הממלכה שלך. את מפרסמת פוסט בבוקר ושואלת מה הקטע הכי מוזר של הבנות בקבוצה, כי נורא מתחשק לך שכולן יידעו שאת חולהההה על חומוס עם דבש, חמודה-מצחיקה-מיוחדת שכמותך. בצהריים השיחה שיצרת מתחילה לגווע, ואת מתלבטת אם שני פוסטים ביום יהפכו אותך לקרציה או לכוכבת.
ואז יש שבועות של אופוריה. את מאוהבת בכל הבנות, כל הבנות מאוהבות בך. את מחלקת לייקים עד שפייסבוק מגביל אותך, הגוף שלך שקוע כולו במסך אבל הלב מנתר בכל החדר. בן הזוג שואל אותך ממה את כל כך צוחקת/מתרגשת, ואת מספרת לו על מקום מדהים מדהים מדהים עם נשים מדהימות מדהימות מדהימות. לפעמים הוא יפגין סקרנות או עוינות כלפי המרחב שאת חומקת אליו מדי שתי דקות ושהוא ממודר ממנו, אבל רוב הסיכויים שהוא יגיב באדישות. אם יש לך כוח את מקריאה לו סיפור מטורף שמישהי סיפרה על עצמה, והוא אפילו קצת מתרשם. כמובן, את לא חושפת במי מדובר: הפרטיות שלך ושל שאר הנשים נשמרת בקנאות. האמת? זה גם לא ממש מעניין אותו.
מה שיקרה בהמשך דומה לגורלם של כוכבי לכת. הטמפרטורה הגבוהה שלהם הופכת אותם לענק אדום, אבל הבערה הפנימית מכלה אותם ולבסוף לא נותרת מהם יותר מערפילית במקרה הטוב או חור שחור במקרה הרע. לקבוצה נוספות עוד ועוד בנות, חלקן באשמתך, כי רצית שכל החברות שלך יזכו גם הן ליהנות מכל הטוב הזה. פתאום אתן כבר לא 500 נשים, וגם לא אלף, ואפילו לא עשרת אלפים. פתאום הטון קצת משתנה, נושאי השיחה כבר לא סופר-מרתקים, וכבר לא כל פוסט בול בפוני. עכשיו, במקום יחס של שלושה פוסטי היכרות מדהימים על כל פוסט ששואל על מתנה לבן הזוג, יש פוסט מדהים אחד על כל שלושה פוסטי מתנות.
ופתאום יש ריבים בקבוצה. מישהי בהיריון מספרת שהיא ביקשה מנוסעת באוטובוס לקום בשבילה והנוסעת לא הסכימה, ומיד כולן מגיבות שכמה נורא ואיזו חוצפה ולא ייאמן, עד שבאה פתאום מישהי וכותבת סליחה, נראה לי שאני במיעוט, אבל רק אני חושבת שזו חוצפה מצדך בכלל לבקש מנוסעים אחרים לקום, כי היריון זו לא מחלה? מיד קמות על אותה אחת שבע שצועקות עליה, והיא עונה להן שזו דעתה ושהיא לא ידעה שאסור לדבר בקבוצה, ומהר מאוד מתברר שזו לא רק דעתה כי יש לה כמה לייקים וגם כמה נשים שמגנות עליה, או שהן לא מגנות עליה אלא מתחננות שכולן ידברו יפה ומשתמשות הרבה במשפט "זה אמור להיות מרחב בטוח שבו כל אחת יכולה לומר את דעתה, אבל כנראה שיש דעות שאסור להגיד...".
בשלב הזה קורים שלושה דברים עצובים: 1. את בודקת שאת לא במאמאזון, כי מה זה השרשורפלצת הזה, השיחה הזאת שיצאה משליטה. 2. המנהלות מתערבות, מזכירות את חוקי הקבוצה בפאסיב אגרסיב מחויך, וחוסמות את השרשור לעוד תגובות. 3. אם המצב מחמיר, המנהלות נוזפות בבנות סוררות או מעזיבות אותן. ופתאום לא אכפת לך שיעזיבו גם אותך, ממילא זה כבר לא מה שהיה פעם.
כמו בקבוצה שחלמתי להקים, כולנו בסופו של דבר רוצות להיות בחברת נשים כמונו, ונראה שלאף אחת כבר אין כוח להתנגחויות רשת. אם את שמאלנית, לא מעניין אותך לשמוע מה הימנית חושבת. אם את טבעונית, את לא רוצה להתרועע בחברת טורפות סטייקים. אז אנחנו פשוט פותחות עוד ועוד קבוצות קטנות, שאמורות ליצור לנו מעגל קטן ובטוח. אבל הניסיון לייצר קבוצות מיוחדות והומוגניות הוא לא באמת בר קיימא, מכיוון שטבע הקבוצה הוא לגדול ולהפוך שוב למגוונת, ואז שוב מתחיל הבלאגן. ובכל זאת, איכשהו, נראה שזה עובד.
לא מלכלכות את הידיים בפוליטיקה
למה הפריחה הגדולה של קבוצות הנשים מתרחשת דווקא עכשיו? "כי העולם מבשיל. כי מדברים על נשים הרבה יותר. כי נמאס להיות מדוכאות", אומרת קופלמן. "אני חושבת שאנחנו באמת חיות בתקופה היסטורית בה מתחיל שינוי", מוסיפה מורן, "נשים מקבלות מקום חדש בחברה והן מתחילות להבין שהן צריכות להתאחד". ד"ר גודקאר חושבת שגם למרכיב הטכנולוגי יש השפעה. "יש הרבה יותר אפשרויות להתחבר, ליצור קבוצות בקלות, להגיע עם הקבוצות האלה לקהל עם תחומי עניין מאוד ספציפיים. זה קל וכמות האנשים שיודעים להשתמש בזה הולכת ומתרחבת בהתמדה".
"בסופרגירלס פגשתי כמה נשים נדירות שלא הייתי פוגשת בדרך אחרת", אומרת אביה. "בעולם הווירטואלי אנשים נוטים יותר להיחשף, וכשמעלים נושאים מאוד עמוקים אפשר לדוג כמה תגובות מיוחדות. בגינת משחקים, למשל, קשה להגיע לעומק כזה. אני מתכננת להיפגש עם כמה בנות משם, ועם אחרות אני מדברת בהודעות פרטיות".
קופלמן היא לא היחידה שסופרגירלס שינתה את החיים החברתיים שלה. "הרגשתי את זה במסיבת חגיגות השנה לקבוצה", מספרת אתי, "היו שם 500 נשים, שלא מכירות באופן אישי, אבל זה הרגיש כמו פגישת מחזור. זיהינו אחת את השנייה מהפוסטים המצחיקים, העצובים, הקשים. המצחיקים. היה מדהים לחבר בין אישה לבין תמונת הפרופיל שלה, ולא להתבייש להתחיל לדבר איתה. הקבוצה היא כמו טינדר ענק של נשים שהתקבצו סביב עניין מסוים, והאירוע היה כמו דייט ענק".
לצד האידיליה, מרחפת תמיד גם עננה סוררת: האם הקבוצה הזו היא מה שאנחנו חושבות שהיא, או שמישהי גוזר עלינו קופון? קבוצות הנשים המצומצמות הן פלח שוק מדויק ששווה הרבה כסף למפרסמים, ומי שמקימות את הקבוצות יודעות את זה. בסופרגירלס הנושא עלה כמה פעמים, וחברות הקבוצה מגלות חשדנות קבועה ותוהות אם נעשה רווח על חשבון הקהילה. לחברות בקבוצה אסור לפרסם פוסטים מסחריים, אבל המנהלות מקדמות את העסקים שהן מוצאות לנכון באמצעות שיתופי פעולה, קבוצות רכישה או סתם פוסטים מפרגנים, מה שעשוי לגרום לצופה מהצד להרים גבה.
גורם מתח נוסף בקבוצות האלה היא הפוליטיקה. קשה לעסוק בקבוצות פייסבוק נשיות בישראל מבלי לערוך את ההשוואה המתבקשת לאלה האמריקאיות, שמקבלות חלק מהקרדיט על צעדות הנשים הגדולות שנערכו החודש ברחבי ארצות הברית והעולם. האווירה בקבוצות האלה, כך נראה, שונה מזו השוררת אצלנו: הסולידריות הנשית היא הרבה יותר פוליטית, כזו שמעניקה גב לחברות הקבוצה שמרגישות שאף אחד לא עומד מאחוריהן בעולם האמיתי. רבות מתומכות הילארי קלינטון, שנדהמו מכך שאדם שנוהג להשפיל נשים ולתפוס אותן בוואגינה הפך לנשיא, מצאו בהן בית חם.
ביום שאחרי זכיית טראמפ בבחירות הקימה מרי אלן ברנרד, אישה בת 62, את הקבוצה "נאסטי וומן", על שם הכינוי השוביניסטי שהנשיא החדש הדביק לקלינטון. בתוך שלושה ימים היו בה 23 אלף חברות, והיוזמה לצעדה נשית בוושינגטון אחרי ההשבעה תפסה בה תאוצה – יוזמה שהובילה לאחד ממפגני הכוח הנשיים הגדולים בתולדות האנושות. בישראל, לעומת זאת, קבוצות הנשים לא מלכלכות את הידיים בפוליטיקה. בחלקן יש אפילו איסור להעלות לדיון נושאים פוליטיים. ופמיניזם, הרי, הוא הכי פוליטי.
ד"ר דוגקאר חושבת שהקבוצות האלה פוליטיות גם אם הן לא צועקות את זה. "בכל פעם שיש תנועה של גל לכיוון הפמיניסטי יש גל של התנגדות וחזרה אחורה, עד ההתקדמות הבאה. זה תהליך היסטורי שנמשך כבר יותר מ-150 שנה, והמצב היום דומה. הקבוצות הווירטואליות מצליחות למלא פונקציה מאוד חשובה בתהליך ההתקדמות הזה, כי הן מקצרות את טווחי הזמן שבין הגלים. הן מחברות בין נשים שדומות לנו בתחומי העניין, או בנושאים שעליהן אנחנו רוצות להיאבק".
ואולי, כמו שאומרת קופלמן, גם הפרגון הנשי עצמו הוא מעשה פמיניסטי. "'סופרגירלס זה אופי' מנסה להיות לא שיפוטית כלפי הרבה מאוד סוגי נשיות, כי החברה תמיד שופטת נשים. את רווקה? מסכנה. את עושה כל הזמן ילדים? אין לך חיים. את במקצוע גברי? מה חסר לך בחיים. את במקצוע נשי? את טיפשה. והקבוצה הזו נאבקת לומר: תהיי מה שאת, מותר לך וזה בסדר".