טיול בתל אביב: פארק הירקון (צילום: עודד קרני)
פארק הירקון. מפה זה רק הולך ומתדרדר | צילום: עודד קרני

 "אתה יודע שאני בחיים לא מתכוונת להתחתן".
"ברור, לא מבין מי צריך את הכאב ראש הזה".

השיחה הזו התנהלה ביני לבין בת הזוג של בדייט השלישי שלנו. מאז עברו מים רבים בירקון העכור והאהוב, עד שלפני כמה חודשים שבנו אליו לפיקניק מתוכנן היטב, מלווה בסושי וביין משובח. על רקע האורות המנצנצים במים הצעתי לה לבלות את שארית חיינו ביחד. לא. ממש לא שיניתי את דעתי על מוסד החתונה, והיא בטח שלא. עם זאת, מתישהו בצמוד לחתונתה של אחותי (הצעירה ממני, יש לציין), משהו בי השתנה. אולי זאת הייתה העובדה שהופתעתי מהמעמד המיוחד, המאגד קרובי משפחה וחברים באותו מקום כשכל תפקידם הוא לרקוד ולשמוח, ולא רק להעביר את העוף בארוחה המשפחתית. אולי אושרם וסיפוקם העצום של בני הזוג במהלך החתונה ואחריה. אוקיי, אולי זה הרצון לפצות על כך שכבר לאחר שעה וקצת של התרגשות מהולה באלכוהול, ביליתי את שארית החתונה בשינה (עילפון?) במושב האחורי של הרכב.

תהא הסיבה אשר תהא, מה שבטוח – משהו אצלי זז וגרם לי להשתעשע ברעיון ההזוי והבלתי מתקבל על הדעת שכל זה יקרה גם לי. אם לא די בכך, תוסיפו לזה את העובדה שבמהלך החודשים שחלפו מאז הספרה השמאלית של הגיל שלי עמדה להתחלף, והדיבורים האקראיים על ילדים כבר לא גררו אחריהם גיחוכים נבוכים. במקביל, כמעט מיותר לציין, נפתחת – לגמרי במקרה כמובן – כל שיחה עם ההורים במשפט "אוי, אל תשאל איזה יופי היה בחתונה של גילי ונועה (עומרי ודלית, תמי ונועם וכו')". בנסיבות האלה, כבוד השופטים, גם סרבני החתונות הגדולים עלולים להישבר. סליחה, להחליט באופן יזום שזה דווקא סבבה.

הגברת הראשונה מפרגנת

  "אתה צוחק עלי", שאלה-קבעה בחיוך נבוך. "אני רציני לגמרי", עניתי. "גם אני רוצה לחיות איתך את כל החיים", היה החלק הרומנטי של תשובתה. "אבל לגבי חתונה אנחנו צריכים לדבר", היא הוסיפה ספק בצחוק אין-ספק ברצינות.

לדבר או לא לדבר, ברגע שההורים קיבלו את הבשורה המרגשת – לא אלוהים, ואפילו לא מי שצריכה לדבר על זה, היו יכולים להשיב את הגלגל לאחור. כשהיא הבינה שהעניינים יצאו מכלל שליטה, קבעה זוגתי האהובה תנאי פעוט: "תבטיח לי שאתה מארגן את הכל".

כמובן שהסכמתי ללא היסוס. אני, שמלצרתי וברמנתי בעשרות חתונות ורשמתי צ'קים נאים לעשרות נוספות, אוכל לארגן את הסיפור ביום וחצי. ברם, השבועות האינטנסיביים שחלפו מאז ועד הערב הגדול, הם ממש מקור הביטוי "המציאות טפחה על פניו". לא חיפשנו את החתונה המושלמת, את ההפקה הגרנדיוזית או את האירוע "שכולם ידברו עליו". מההתחלה ידענו שאין דברים כאלה באמת. בסך הכל רצינו אירוע שמח ומהנה למשפחה ולחברים. הרי המפתח הוא אלכוהול משובח ומוסיקה מעולה, כמה מסובך זה כבר יכול להיות?

בתאבון (צילום: jupiter images)
מהחלטה לחיות ביחד, להפקה ששווה עשרות אלפי שקלים | צילום: jupiter images

 התשובה – יכול. כאב הראש המפורסם, זה ששמעתם עליו מחברים שהיו שם, אכן קיים. הוא ממתין לכם בפינת אולם החתונות או גן האירועים, יודע שאין לכם סיכוי להימלט מפניו. הוא המוזמן הראשון לחתונה עוד לפני שקבעתם תאריך. בעוד שאתם נחים על זרי הדפנה של קבלת ההחלטה הגורלית להינשא, החלטה שנדמה שתהיה מורכבת וקשה, מגיח בסיבוב שלב הביצוע או ההפקה. וזה כבר יראה לכם מורכב וקשה מהו. עשרות ניואנסים, החלטות ותתי החלטות שתאלצו לקבל בדרך לחופה. אלה הן זרועותיו האימתניות של כאב הראש.

כדי שהייאוש ייעשה יותר נוח אתם מוזמנים לקחת חלק בווידויו המתייסר של המתחתן, קרי: אני, וללוות אותו במסלולי המכשולים הרבים בדרך. בכל מקרה, אל תישברו. זכרו תמיד שאם כבר החלטתם לקפוץ לתוך המים, כנראה שהיו לכם סיבות מספיק טובות. הסיבות האלה יביסו לבסוף את כאב הראש, ואם רבים ופשוטים הצליחו לעשות זאת, כנראה שהמשימה אינה בלתי אפשרית. אם זה לא עובד, זכרו תמיד שאין כאב ראש שעומד בפני קצת אלכוהול.

 

בפעם הבאה: הטקס: רבנות? רפורמי? אזרחי? הדודה מוורשה?