בעד בופה: אין צורך להתנפל, יש מספיק לכולם
כבר יותר מעשור שלא הייתי בחתונה שהגישו בה אוכל לשולחנות. אהה, יכול להיות שזה בגלל שאני לא הולכת לחתונות של ערסים.
מי עושה דבר כזה היום? אילו סיבות יכולות להצדיק בחירה כל כך לא אופנתית? מפיק האירוע שלי אפילו לא שאל אותי איזו מהאופציות אני רוצה – זה בכלל לא היה על הפרק; בחתונה ישראלית בשנת 2010 האורחים לוקחים את האוכל בעצמם. אהה, חוץ מכמובן אורחים בחתונות של ערסים.
אני מודה שנוח יותר לשבת ולקבל סטייק ותוספות ישר לשולחן. אבל זיכרון קולקטיבי קדום או אולי סתם אופי רע גורמים לי להיות מאוד קצרת רוח במעמד כזה, בו אני נדרשת לחלוק צלחת אחת של חציל קלוי בטחינה עם עוד תשעה סועדים, כאשר אחד מהם הוא גיסי הספורטאי המגודל והרעב. בר חצילים קלויים גדול, לעומת זאת, כזה עם מלצרית בעמדת שליטה ישירה על מינון החלוקה – מרגיע אותי. ובעוד אין לי כל אינפורמציה על יחסו של הספורטאי המורעב לערכים כשיתוף או חלוקה שווה של משאבים, הרי שעל המלצרית אני סומכת שקיבלה הנחיות מפורשות כמה לתת לכל אחד, ושהיא לא תרשה לאף אורח לחרוג מההקצאה ולאכול גם את החציל הקלוי שלי.
לכן, גם לו הייתה ההגשה לשולחנות מקובלת בתקופתנו – והיא לא – הייתי מעדיפה לתת לאורחיי את הוודאות שיישאר להם אוכל, גם אם הם יצטרכו לעמוד קצת בתור בשבילו. אין מה לדאוג, יש מספיק לכולם – לא צריך להתנפל. כאן אנחנו עובדים בצורה מסודרת, זו לא איזו חתונה של ערסים. (נועה יחיאלי)
בעד הגשה לשולחנות: שאף אחד לא יסתכל לי לצלחת
כן, אני יודעת. הגשה לשולחן נשמע כל כך 1985. "מה תרצי, גברתי – רבע עוף או בורקס בעלי פילו?", אמרה המלצרית הצולעת מאולמי בון טון, והנה לכם - 25 שנים חלפו ואני, שמחשיבה את עצמי לדי מתקדמת ברוחי, שילמתי את מיטב כספי כדי שבחתונתי תהיה הגשה לשולחן.
לא הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה, עד שנכחתי בשלוש חתונות שונות לפני זאת שלי והבנתי שאין על האופציה הישנה והטובה. אחרי שהמתנתי חצי שעה בבופה, אחרי שדרכו עליי בדרך לסטייק היבש ופיזרו לי חיוך שחושף ליפסטיק על השיניים, אחרי שעקפו אותי בלי בושה כי "שמרו להם מקום" (ומה תעשי? תצווחי על אחות הכלה?), גמלה ההחלטה בליבי: אצלי זה יהיה אחרת.
סליחה, אני לא באתי לעבוד בחתונה של החברה הכי טובה שלי. בתמורה לצ'ק השמן ששמתי בכניסה ולגרביונים הלוהטים שלוחצים עליי, אני רוצה להתפנק: לשבת בסיקול רגליים נשי ולהטיל וטו על הרבע לעוף לטובת הכבדים ביין. מגיע לי, לא?
הסטטיסטיקה שערכתי בקרב חבריי טוענת כי 90 אחוז מהאורחים לא יקומו לסיבוב נוסף מהמבוכה, מהמבטים הסקרנים שמבקשים לדעת מה שמתי על צלחתי. שלא לדבר על אנשים מבוגרים שנאלצים לבקש מהצעירים שיעמיסו צלחות.
ההגשה לשולחן, לעומת זאת, התקדמה מאז המלצרית הצולעת. כיום יש אופציות שונות: החל מההגשה המוכרת והידועה (המלצר מגיע עם מגש וצלחות מוכנות), עבור להגשה אמריקאית (צלחת "בנויה" מהמטבח עם עיקרית ותוספות) וכלה בהגשה מרכזית לשולחן (כל המנות בקערות גדולות ומסתובבות כשכל אחד לוקח לצלחת מה שהוא רוצה).
בשורה התחתונה: הגשה לשולחן שולטת. ולו רק בגלל שהיא נותנת לך אתנחתא לעקבים בין פיזוז אחד למשנהו על הרחבה. מסתבר שהכריות בכתפיים בשנות השמונים אולי היו זוועתיות, אבל אם יש משהו שהאייטיז הצליחו בו זו ההגשה לשולחן. (לילי שרצקי אלמליח)
ומה אתם חושבים: עדיף בופה או הגשה? טקבקו לנו!