"כשמחליטים להתנזר מסקס במשך שנה שלמה", כותבת חפציבה אנדרסון, "זה לא בדיוק משהו שרצים לספר לחבר'ה". כמובן שבסופו של דבר היא מלהגת על זה בפתיחות מפתיעה, שחור על גבי לבן, באוטו-רומן שלה: "מטוהרת: לא עוד סקס בעיר הגדולה". למה שמישהי תרצה בכלל לוותר על סקס, אתן שואלות? חופש משעווה ברגליים, הזדמנות להשקיע בעצמך, דימוי גוף מוצלח יותר וקאמבק רציני של הרומנטיקה לחיים – הן רק חלק מהתשובות שאנדרסון מספקת.
שתקום הבחורה שלא הכריזה לפחות פעם אחת "אני עם סקס גמרתי!". עכשיו כשכולן מזדקפות בהזדהות, תראו לנו אחת שבאמת הצליחה, מתוך בחירה, להימנע מהעיסוק הממכר הזה למשך שנה שלמה, בלי חוכמות ובלי קיצורי דרך. האם בחורה באמת יכולה לצלוח בעקשנות מלכודות דבש מפתות כמו אקס מיתולוגי שבדיוק נפרד מחברה שלו, חתיכים רנדומליים במסיבת חוף, ותיירים שוודים עם קוביות בבטן? לא פשוט, תודו. אבל מה אם היו מבטיחים לכן ששנה בלי סקס תעשה לכן רק טוב? לפני שאתן נחפזות להשתתף בניסוי, הנה סיפור על אחת שהייתה שם.
לא מצליחה להפריד בין רגש לסקס לא מחייב
חפציבה אנדרסון היא עיתונאית בריטית מוערכת בתחילת שנות השלושים שלה. הקריירה שלה פרחה, גברים חשקו בה כל הזמן, ואקשן בין הסדינים הוא הדבר האחרון שהיא חסר לה בחיים. אבל אחרי קשר כושל אחד יותר מדי היא החליטה שנמאס לה ונקטה בצעד דרסטי למדי: התנזרות מסקס למשך שנה שלמה.
היא מספרת שנמאס לה מהעיסוק האובססיבי במין ומהמרדף אחריו. היא הרגישה שבחברה שבה אפילו לכפכף אצבע מייחסים משמעות מינית נסתרת, סקס הפך לסוג של ספורט מאוס שבו החוקים מבלבלים מדי וסטנדרטים תובעניים מדי, עד שקשה לא לתהות לפעמים האם זה בכלל שווה את זה.
אבל ההחלטה לצאת מהמרוץ לא נולדה רק מתוך תובנות יפות שהתגבשו במוחה המנוסה של אנדרסון. כדי להגיע לפתרון הקיצוני הזה היא נאלצה לחטוף כאפת מציאות רצינית. בספרה החדש היא מתוודה שבשלב מסוים סקס הפך להיות החלטה של נסיבות ושיקולי נוחות, יותר מאשר החלטה פנימית של מה שנכון עבורה. אחרי ליל הוללות במסיבה, היא כותבת, בידיעה שהיא רחוקה מהבית ושיכורה להפליא, קל להיכנע ללילה במיטתו של בחור שכבר שכבת איתו פעם.
בנוסף לזה, היא מספרת על שני אירועים שהפילו לה את האסימון: הראשון קרה כשראתה את החבר שלה מימי האוניברסיטה והגבר הראשון ששכבה איתו, צועד ברחוב עם חברה חדשה. המאורע השני היה קשר עם גבר מבוגר ממנה, שניהל מערכת יחסים רצינית שאותה לא התכוון לעזוב. "לזמן מה זה לא שינה לי", היא כותבת, "הסקס כאילו ביטל הכל, גם את העובדה שאני שוכבת עם גבר של בחורה אחרת. עד שיום אחד הוא בא אמר לי 'אני לא אוהב אותך'. למרות שאף אחד לא אמר לי את זה מאז החבר הראשון שלי, אף אחד גם לא אמר לי שלא. פתאום הבנתי שאני לא מצליחה להפריד בין רגש לסקס לא מחייב. האם אני היחידה שהרגישה שיש בינינו משהו עמוק יותר?".
רק כשמפסיקים לעשות סקס – קולטים שהוא בכל מקום
חודשים ספורים אחרי יום ההולדת ה-30 שלה, החליטה אנדרסון להכניס קצת אהבה מהסוג הישן והטוב חזרה לחייה. היא הבינה שהדרך היחידה לעשות את זה היא להתנזר מסקס לחלוטין למשך שנה. וכאילו זה לא אתגר בפני עצמו, קבעה לעצמה אנדרסון שהיא מתחילה את הספירה מרגע ההתחייבות לנדר – לא מהפעם האחרונה שעשתה סקס. אחרי הכל, היא מודה, כבר היו לה תקופות יובש ארוכות יותר מ-12 חודשים. ההבדל הוא שעכשיו השליטה בידיים שלה – מה שהופך את כל העסק למאתגר וטריקי יותר. האם הסטטוס החדש ימשוך אליה גברים מסוג אחר? האם הרומנטיקה תחזור להיות העיקר ביחסים? והכי חשוב, האם היא מסוגלת להחזיק מעמד במשך שנה?
הספר מגולל את חוויותיה של אנדרסון בתוך המציאות החדשה ונטולת המין שכפתה על עצמה, חודש אחר חודש. בתור התחלה, היא רוכשת לעצמה מלתחת בגדים נזירית משהו (חסל סדר חצאיות מיני ומלמלות שקופות) ותוהה האם זה ישדר מסר אחר לגברים. זמן קצר אחרי כן היא מגיעה למסקנה הראשונה שלה: רק כשמפסיקים לעשות סקס – קולטים שהוא בכל מקום. היא מחליטה להעמיד את עצמה במבחן קצת יותר רציני ויוצאת לדייט. בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן, זה נגמר בניקור על הלחי ומונית חזרה הביתה. היא משוכנעת שזה הולך להיות קל.
אחרי כמה זמן הדברים התחילו להסתבך, כשאנדרסון ארזה את עצמה ואת מלתחתה החדשה כדי לסקר כנס מחוץ לעיר. "וכולם הרי יודעים מה קורה בכנסים", היא כותבת, "סקס, זה מה שקורה". איכשהו, למרות מסכת פלרטוטים לא קטנה עם בחור על הבר, היא הצליחה להתאפק.
בוולנטיינ'ס דיי היא התמודדה עם השאלה הבלתי נמנעת: לסבול לבד בבית ולחכות שזה יעבור מהר, או לצאת למסיבה שכנראה תוביל ל... נו, אתן כבר יודעות. גם הפעם היא הצליחה להימנע מלהמשיך את הערב לתוך דירה של בחור חמוד, והתחילה להדוף שאלות מהסביבה כמו "אבל למה את עושה את זה לעצמך?", ו"לאונן, מותר לך?".
מרגישה הרבה יותר סקסית בלי
ככל שהנדר התקדם לסיומו, אנדרסון גילתה שהחיים שלה הפכו עשירים יותר. כשלא משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בסקס, היא מספרת, מוצאים פתאום זמן לכתוב רומן, ללמוד איטלקית וללכת לשיעורי פילאטיס. היא חידשה קשרים עם חברות ילדות, בלתה יותר עם המשפחה וניצלה כל הזדמנות מקצועית לטייל בעולם. היא הפסיקה להשתעבד לשעווה ברגליים, שכחה כליל מגילוח בתי השחי, ובאופן מוזר אשכרה התחילה להרגיש סקסית יותר.
באפילוג היא מסכמת את תקופת ההתנזרות בהתלהבות שכמעט עושה לנו חשק לנסות גם. מסתבר שאחרי שנה ללא סקס, היו לגברת שתי מערכות יחסים רציניות שבהן אהבה הייתה הטון המכריע ולא הסקס.
"מערכות יחסים הן כבר לא הדרמה המכרעת והמהותית ששלטה בחיי פעם" מכריזה אנדרסון. בנוסף, היא לקחה צעד קרייריסטי רציני קדימה והחליטה לעשות משהו שחלמה עליו כבר שנים, לעבור לניו יורק. היא הבינה שסקס הסיח את דעתה פחות או יותר מכל הדברים שלא הייתה מרוצה מהם בחייה, ושעכשיו כשהיא מודעת לזה, היא לא מתכוונת לתת לו להסיט אותה שוב מפוקוס. מעורר השראה? לגמרי. היינו מנסות בעצמנו? אולי, בהנחה שמקבלים פטור כל סופשבוע שני.