"איך זה לשכב עם יפני?" רונה ישירה וסקרנית כשאנחנו נכנסות לדירה שלי.
"איזו מין שאלה זו?" אני בעיקר נבוכה להפשיט את קיושי מול רונה.
"נו, באמת. לא יכול להיות שזה מרגיש לך בדיוק אותו דבר," רונה היא לא אחת שתוותר.
"זה אחר. אני לא יודעת אם זה בגלל שהוא יפני או אולי בגלל שאני ביפן, שהתרחקתי ממי שהייתי ושאני מרשה לעצמי לנסות דברים אחרים."
"נו באמת, נטע, את רוצה להגיד שהישראלים לא יודעים להזדיין?" היא מחזירה אותי לשפה שמזמן לא דיברתי בה.
"זה לא זה. עם ישראלים זה כמו לדבר בשפה מוכרת, מקסימום עברית ספרותית, אולי קצת אנגלית וכמה מילים בצרפתית, למביני דבר. זה מגע צפוי."
"ועם קיושי?" עכשיו יש בקולה סקרנות מתוחה.
"שום דבר לא צפוי. הוא מדבר עם הגוף שלי בשפה חדשה. אולי שפה שפעם ידעתי, או שרק חלמתי אותה. ככה הרגשתי כששמעתי תפילות בסנסקריט עתיקה," אני נזהרת בלשוני, שומרת בבועה מטאפורית את מה שיש בין שנינו, מדשדשת במים רדודים.
"נו באמת, נטע, תגידי משהו, שני פירורים לחברה, לא מגיע לי?" רונה עצבנית, חסרת סבלנות והערכה להתנסחויות הספרותיות שלי.
"הגוף שלו כל כך חלק ונעים. אני חושבת שלי יש יותר שערות על הגוף מאשר לקיושי. מזל שהבאת איתך את המכשיר הזה ליפן, אחרת בכלל הייתי מרגישה כמו אישה שהגיעה מיערות המזרח התיכון," אני מעזה לספר לרונה את מה שלעולם לא אגיד לקיושי.
"פירור עלוב, נטע. גוף חלק יש לכל היפנים, את זה יכולתי לדעת בלעדייך."
"כל האיפוק היפני נעלם ממנו כשאנחנו שוכבים," אני צוללת למים עמוקים, "הוא מפתיע אותי, ולפעמים מבהיל, אבל באופן טוב, מסעיר, לא ברמה שאני פוחדת ממנו. כאילו יש במגע הזה צל של אדם קדמון, חייתי, הגבר הצייד, אולי אפילו משהו אלים," אני משחררת בזהירות מילים שמחישות צמרמורת לצווארי. המוח שלי בוער ממחשבות ומדמיונות.
"מי היה מאמין על קיושי, רופא הילדים המנומס הזה," רונה מתפעלת. "תיהני מזה, מגיע לך כבר אחרי ההתנזרות הארוכה שלך."
(מתוך: תמיד בזמן, חגית פולק)
האם נשים באמת מדברות עם נשים אחרות על יחסי המין שלהן? הרשת מלאה באינספור כתבות על מיניות, על יחסי מין, מה אנחנו אוהבות ומה לא. נדמה שכולם מדברים על מיניות עם כולם. האמנם?
תמר מור סלע, בספרה "ערות – נשים מדברות על מיניות" (ידיעות ספרים), חושפת מבנה חברתי שמרחיק נשים מעצמן ומשתיק את המיניות שלהן, לצד נשים שמתעקשות לחפש את הקול הנשי, המיני, ולדבר אותו.
כביבליותרפיסטית, המטפלת בנשים באופן פרטני וקבוצתי, אני פוגשת שוב ושוב נשים המתקשות לדבר על המיניות שלהן גם באינטימיות של חדר הטיפולים. הנשים בקבוצת ביבליותרפיה פוגשות טקסטים, כותבות טקסטים ומדברות על הטקסטים שלהן עם נשים אחרות. הן כותבות ומדברות גם על מיניות, גם על תשוקה, גם על יחסי מין, כל אחת כפי יכולתה. לקול של אישה אחת שמדברת בטיפול קבוצתי יש את הכוח להניע קולות נוספים, לאפשר לנשים נוספות בקבוצה להעז ולתת ביטוי למחשבות ולתשוקות.
הלן סיקסו, מהאינטלקטואליות המובילות בצרפת, גורסת כי כתיבה נשית מאפשרת לאישה להחזיר לעצמה את נכסיה הטבעיים, את תענוגותיה, את איבריה, את גופה; ויכולה לחלץ אותה מהמערך שהוכפף לאני-העליון ושבו נשמר לה תמיד מקום הנאשמת.
בקבוצות הביבליותרפיה שאני מנחה ניתן למצוא מגוון ביטויים לכתיבה נשית כזו, המאפשרים גם לקולות מושתקים להישמע. עתליה, 41, כותבת ומקריאה לקבוצה: "אצלנו בבית לא דיברו מעולם על מין. גם עבורי ועבור בן הזוג שלי זה עניין דיסקרטי לחלוטין. אני אפילו לא מאמינה שעכשיו אני כותבת את המשפטים האלו. מבחינתי זה משהו שבאמת אין מקום לדבר עליו עם אחרים".
"הייתי רוצה לדבר עם חברות שלי על מין, אפילו אתכן אני רוצה, אבל אני מרגישה שבכלל אין לי מילים לשיח הזה", סיפרה יעל, 29, לקבוצה, לאחר שמשתתפת אחרת הקריאה טקסט על תסכול בחיי המין שלה. "איך בכלל שואלים שאלות, ואיך מתחילים לשאול, והכי מפחיד זה אם ישאלו אותי בחזרה. אני בכלל לא מסוגלת לראות את עצמי כחלק מיחסי מין, למרות שכן יש לי".
כשאנחנו לא מדברות ומדברים, אנחנו למעשה נשארים בתוך שתיקה שאין בה מרחב להתפתחות, לגילויים, לחיפוש דרך, לשאילת שאלות. אין אפשרות לדיאלוג עם העולם. לכולנו, גברים ונשים, תפקיד חשוב בתהליך שיאפשר לנו לתת ביטוי להוויה המלאה שלנו. ככזו, עליה לכלול שיח גם על נושאים שהורגלנו להשתיק.
* ד"ר חגית פולק היא ביבליותרפיסטית, מנחת קבוצות טיפול וקבוצות כתיבה. ספרה החדש "תמיד בזמן" ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים