במשך שנים רבות, פוביה ממחויבות הייתה נחלתם הבלעדית של גברים, מה שחיזק את קלישאת כל-הגברים-מניאקים שפיתחו נשים שעדיין לא נכנסו מתחת לחופה. בשעה שעל האישה נגזר להיות הקורבן הנצחי שמחכה ליד הטלפון, הגברים אימצו לעצמם מודלים של רווקים מושבעים כמו ג'יימס בונד וג'ורג' קלוני.
כל התפיסות האלה היו נכונות עד לא מזמן (אם כי גברים תמיד יישארו קצת מניאקים, עם או בלי מחקרים שיחפו על זה), אבל אז משהו השתנה.
בשנה שעברה, פוביית המחויבות של גברים קיבלה טוויסט מעניין. מדענים שוודים ממכון קרולינסקה החליטו לבחון את הקשיים של הגבר הממוצע במערכות יחסים, ולבדוק האם ישנם מרכיבים ביולוגים המשפיעים על חוסר הרצון שלו להתמסד. לשמחת המין הגברי כולו, מצאו החוקרים גן שאחראי ככל הנראה לאותה פוביה ידועה לשמצה, אשר טבוע ב-DNA לכל החיים, ושלא כמו שיער לבן או כרס בירה – אותו אי אפשר לעקוף או לנטרל.
ולנו יש הורמונים
כל זה נחמד מאוד אם אתה גבר, אבל מה זה אומר לגבי המין המתאהב והמתחייב? האם גם לנשים יש תירוץ גנטי שדופק להן את המחויבות למערכות יחסים ארוכות טווח? האם קיימת סיבה ביולוגית שתפענח את תעלומת התעלומות: למה כולן מוצאות חתן ורק אני לא?
לפי מחקר חדש של אותם מדענים שוודים יקרים, מסתמן שגם אנחנו פתורות מאשמה ושהאשם נעוץ בסיבות ביולוגיות שאין לנו שליטה עליהן. לדברי ראש המחקר, הורמון האוקסיטוצין (שמופרש אצל נשים וגברים בזמן אורגזמה וגם מקל על הפרשת החלב בזמן הנקה), נמצא כמרכיב שמשפיע על היכולת של נשים להיקשר לבן זוג. "אנו מתכננים לבחון את הקידוד הגנטי בקולטנים של ההורמון הזה, ולבדוק איך זה משפיע על התנהגות הנשים בקשר זוגי", אמר החוקר לטיימס אונליין הבריטי. במילים קצת יותר ברורות משל מדענים שלא מרימים את הראש מהמיקרוסקופ, נסביר שהחוקרים למעשה שואפים לפטור אותנו מעול השאלות שאנחנו כל כך אוהבות לקבל בערבי חג ("הבת של ראובן התחתנה, מה איתך?"), ולתת צידוק גנטי לסטטוס הסולו שלנו בפייסבוק.
כמו ווליום תוצרת בית
על הורמון האוקסיטוצין כבר נערכו לא מעט מחקרים בעבר, ומספיק שנספר לך שהוא מכונה גם "סם האהבה של הגוף" (או פשוט "הורמון האהבה"), בשביל שתרצי לשמוע עליו עוד. מתברר שהוא גם קשור להתמודדות שלנו עם פחד משינויים במערכת יחסים. ואם לדייק: האוקסיטוצין משחק תפקיד חשוב במנגנון הפיקוח על היסטריית הזוגיות הנשית (שאמנם לא הוכחה מדעית, אבל תקום אחת שלא הייתה שם): לא להיכנס לפניקה מהרעיון של להיקשר לבחור חדש, לא להתחרפן ממצבים אינטימיים עם מי שעד לפני דקה היה זר, לא להיכנס לחרדות אם הוא לא התקשר היום וכיוצא באלה רגעים נשיים חינניים.
אחד המחקרים אפילו טוען שקשר רומנטי הוא בעצם סוג של מתח נפשי, ושהאוקסיטוצין עוזר לנטרל את הלחץ ולגרום לנו להרגיש יותר בנוח עם הסיטואציה הזוגית. עכשיו מנסים החוקרים לקחת צעד אחד קדימה ולבדוק איך משפיע הקידוד הגנטי על הורמון האהבה, והאם אפשר לחולל בו שינויים שיעזרו לנו להשיג בעל כהלכתו.
לוסי, מארגנת אירועים בת 38, מודה בראיון לטיימס שהיא כבר מזמן חושדת שלתורשה יש קשר לא מקרי לחיי הרווקות שלה. "מצד אחד, כשאני מסתכלת על ארבעת האחים שלי, ששלושה מהם כבר נשואים באושר, אני חושבת שכנראה זה משהו באופי שלי שמונע ממני להתמסד. מצד שני, אמא שלי היא סוג של אליזבת טיילור במערכות יחסים, אני יודעת שירשתי ממנה את הגנים האלה, לא רק את ההתנהגות".
הבשורה עוד רחוקה
אבל כנראה שעוד מוקדם להוציא את הקונפטי ולהשליך את ספרי ה"איך תצודי גבר בעשרה שלבים" מהמדף. המדענים אומרים שהמחקר עדיין בחיתוליו, כך שעדיין אין הסבר קוהרנטי שיבהיר אחת ולתמיד איך משפיעה הגנטיקה על הפחד ממחויבות ומערכות יחסים ארוכות טווח אצל נשים. בקיצור, תחזרו אלינו כשתהיה לכם תשובה מספקת. ועד שיוכח אחרת, אם לא אכפת לכם, אנחנו לוקחות חזקה על התירוץ הגנטי. ממילא אנחנו משקרות כבר שנים לגבי המטבוליזם המהיר שלנו, אז למה שלא נישען על הביולוגיה גם הפעם?
את לא מאמינה למחקרים ומחפשת אהבה? כנסי לסדנת הקואוצ'ינג שלנו לזוגיות.
מה עוד קורה בערוץ הנשים של mako?
ובכן, במלחמה הזאת אנחנו ננצח: 7 שלבים למיגור הצלוליט, אוהבת לדבר על אנשים מאחורי הגב? מעולה! זה טוב לך לבריאות, הארון שלך מפוצץ בבגדים שאת לא לובשת? כך תארגני את מסיבת החלפת הבגדים המושלמת.