בשנות ה-70 פרסמו וויליאם מאסטרס ווירג'יניה ג'ונסון את ספרם "מין ואהבה", שהפך על פיהן את רוב התיאוריות הרווחות שעסקו במיניות עד אז. חלק נכבד מהספר הוקדש למטפלים מיניים - סרוגייטים - וצמד החוקרים הגיעו למסקנה כי טיפול מקצועי, שכולל טריאדה של מטופל, מטפל מיני ומטפל מתחום הנפש, יכול לפתור מגוון רחב של קשיים ותסמונות - הן בתחום התפקוד המיני והן בתחום מערכות היחסים הבין-אישיות האינטימיות.
מטבע הדברים, העוסקים והעוסקות במקצוע מחויבים לדיסקרטיות עילאית, ואינם מרבים להיחשף ולהתראיין. באתר alternet מצאו שני מטפלים מיניים גברים, שסיפרו על העיסוק הבלתי שגרתי. אנדרו, מזכיר ומנהל תכנית ההכשרה של סרוגייטים גברים בארה"ב, העובד בעצמו כסרוגייט פעיל, הוא אחד מהם.
"נשים חונכו לא לייחס חשיבות לאיכות של חיי המין שלהן והיחסים האינטימיים שלהן", הוא מסביר. "רק בשנים האחרונות יש התעוררות והפנמה של החשיבות שבנושא, ונשים נוטות יותר לזהות בעיות שיש להן בתפקוד המיני ובקיום קשרים אינטימיים - ופונות לעזרה".
ועד בערוץ הנשים:
- לא יאמן: נעצרה על ריקוד עם מחשוף
- תמונות קשות: אנורקסית גייסה תרומות ברשת כדי לממן טיפול למצבה הקריטי
- אני מתגעגע לשיער – ולא על הראש
נשים דואגות תמיד לצרכים של כולם מלבד עצמן
"הבום הגדול של המקצוע שלנו התחיל בשנות ה-80", מסביר דייב, סרוגייט נוסף. "אני חושב שזו תגובה למהפכה המינית של שנות ה-60, כל מיני תהליכים שהבשילו במשך השנים והתחילו גל של אנשים שפנו לעסוק בטיפול מיני כמקצוע. כשהתחילה מגפת האיידס, הרבה סרוגייטים וסרוגייטיות נבהלו וחדלו לעסוק במקצוע, למרות שאנחנו כמובן מקפידים על יחסי מין מוגנים. רק בשנים האחרונות אני מזהה עלייה מחודשת בפניות של אנשים לטיפול, וכתוצאה מכך עלייה במספר המטפלים והמטפלות שרוכשים את ההכשרה הספציפית הזו. אנחנו, המטפלים הגברים, מתמקדים בעיקר בהדרכה ולימוד של נשים איך ליהנות בעצמן מיחסי מין, ולא רק 'להסכים' לקיים יחסים כדי לרצות את הפרטנר שלהן. כדי לפתור את הבעיה באמת, כמובן שאי אפשר להתמקד רק בצד הפיזי, והטיפול צריך להיות משולב - אם משהו במערכת היחסים שלה לא עובד או לא נכון עבורה, הקושי המיני הוא רק סימפטום, ולא הבעיה עצמה".
העבודה של סרוגייט גבר עם מטופלת אישה שונה בתכלית, כמובן, מטיפול של סרוגייטית אשה במטופל גבר. "אנחנו עובדים עם הנשים בעיקר על הגדרה ושמירה על הגבולות שלהן", מסביר אנדרו. "אצל הרבה מטופלות, יש קושי להגדיר לעצמן מה הן רוצות או לא רוצות, ויותר מכך: קושי לבטא את הרצונות והצרכים שלהן מול הצד השני. זה מתחיל מרמה מאוד בסיסית: הייתה לי מטופלת שהצעתי לה חיבוק, בטיפול הראשון. התחבקנו, ורק חודשים לתוך הטיפול היא אמרה לי שהיא בכלל לא הרגישה טוב באותה סיטואציה, ופשוט לא ידעה איך להגיד לא.
"כמובן שיש גם גברים שמתקשים להביע את הרצון שלהם או את חוסר הרצון שלהם, אבל זה נפוץ הרבה יותר בנשים, שמבחינה חברתית מורגלות תמיד לדאוג לצרכים ולרצונות של כולם מלבדן הן עצמן. זה עיקר הטיפול שלנו: ללמד אותן לזהות מה הן רוצות וצריכות, לאמן אותן לבטא את הרצונות והצרכים הללו ולא לעשות שום צעד פיזי לפני שהן מרגישות בטוחות".
הגיעה השעה ל"שיחת הזיקפה"
מטבע הדברים, תחושת המבוכה לא נמצאת רק אצל המטופלות, אלא גם אצל המטפלים. אחת השאלות שמעניינות את כולם היא איך המטפל מצליח לתפקד מבחינה מינית אם הוא אינו נמשך למטופלת. "בתחילת כל טיפול, אנחנו עורכים עם המטופלת את 'שיחת הזקפה'", מסביר דייב. "אנחנו מבהירים לה באופן חד משמעי שהזקפה של המטפל לא תלויה בה או קשורה אליה, שלא מדובר באחריות שלה ושהמוקד של הטיפול הוא בה, ולא במטפל. היא לא צריכה לעשות שום דבר, רק לדאוג לגירוי של עצמה. כמובן שיש מצבים שאנחנו לא מצליחים להגיע לזקפה, כמו אצל כל גבר. אנחנו פשוט משתמשים בזה כחלק מהטיפול, מלמדים את האישה מה עושים במצבים כאלה בחיים האמיתיים ומוצאים פתרונות - כולם יוצאים מורווחים".
שני הסרוגייטים שהתראיינו לכתבה נמצאים במערכות יחסים רציניות. בנות הזוג מודעות, כמובן, למקצוע שלהם - אנדרו, למשל, סיפר לזוגתו כבר בדייט הראשון על העיסוק שבחר לעצמו. "אין לי המון טיפולים במקביל, אף פעם לא יותר משניים-שלושה", מסביר דייב. "אני עובד בעבודה משרדית רגילה בנוסף, ואני יודע שגם סרוגייטים נוספים עושים את זה בשביל הנפש, כחלק מתחושת שליחות ולא רק לצורכי פרנסה. בעיניי זה פמיניסטי לחלוטין - אנחנו עוזרים לנשים להגיע לביטוי מיני, אחרי שבמשך ההיסטוריה הצרכים שלהן הושתקו והן שימשו במקרה הטוב כלי לסיפוק של גברים".