השבוע הייתה לי הארה. לפעמים צריך איזו קריאת השכמה שתזכיר לך כמה טוב; כמה יש לך הכל, וכמה בשניות של חוסר תשומת לב אתה עלול להיפרד מזה לתמיד. רק כשאתה עומד על הצוק ומשקיף למטה, אתה מבין כמה אתה עשיר באמת. כמה תרגיש בחסרונן של המתנות אם יאבדו.
כך התחיל יום ההולדת שלי: שנה שלמה של עבודה קשה על עצמי בכל הגזרות, שנה שלמה של ניסיונות לשפר ולכבוש. בכלל לא חשבתי לחגוג בהתחלה, כי מה כבר יש לחגוג ב-35 שנות קיום די מדשדש, עם עליות ומורדות, ללא ילד באופק או קפיצה מטורפת בקריירה?
כשהבנתי מה עשיתי, כבר היה מאוחר מדי לתקן
אלא שככל שהיום התקרב, דווקא חשתי נינוחות, ואולי אפילו השלמה. יש משהו מנחם בלספור הישגים, לעשות חשבון נפש, להבין שהכל די בסדר אם לרגע רק עוצרים ומתבוננים בתמונה הכללית: בריאות – יש. שובבות נעורים וצעירות בראש (עאלק) - גם. אהבה למקצוע ולמקום – ברוך השם. אז חסר פקטור אחד, אני מסוגלת לחיות עם זה בשלום. תכננתי לפתוח בחצות בקבוק יין לכבודי, ולהרים כוס לחיי.
ואז, שבוע לפני היום הגדול, הכל התהפך. בשנייה אחת של חוסר תשומת לב, ולא מתוך זלזול חלילה, כמעט ואיבדתי את החברה הכי טובה שלי. טעיתי בשיקול הדעת, לא חשבתי על ההשלכות של המעשה שלי, פעלתי בחופזה. כשהבנתי לאן זה התגלגל, כבר היה מאוחר מדי והנזק נעשה. אמון בקשר של שנים קשה מאד לבנות, אבל קל מאד להרוס.
חשתי שעולמי חרב עליי. התייסרתי, רציתי להיעלם. הבנתי שאני יכולה לאבד הרבה מאד ממה שהקפדתי לבנות ולטפח במשך תקופה ארוכה: ניסיתי להשיב את המצב לקדמותו, ללא הצלחה. קיבינימט, למה הכל חייב לקרות דווקא שבוע לפני היומולדת?
ניסיתי לנחם את עצמי, ואפילו עצרתי בחנות פרחים כדי לרכוש לעצמי זר חגיגי. רציתי גלדיולות זוהרות, אבל נשארו למוכר רק נוריות חצי גוססות. לא נורא, ממילא לא היה לי מושג איך גלדיולה נראית. המוכר הבטיח לי שאחרי יומיים וקצת מים, הזר יעמוד כמו אחרי ויאגרה.
כבר לא פרגית - אבל עם ניצוץ בעיניים
במשך השבוע הזה, עד היומולדת, הבנתי כמה דברים, בעיקר על עצמי. למדתי שהכל הפיך, ושטעויות קורות כי אף אחד מאתנו עוד לא באמת אלוהים. הבנתי שלשחרר ולמצוא חמלה בעצמנו זה לא פחות חשוב מלהמשיך לחפור ולהתייסר. להודות שאתה אנושי זה לפעמים כל מה שצריך - לאהוב את עצמנו על אמת, עם כל החסרונות והפחדים והחולשות.
הבנתי שאמשיך לטעות, כי לצערי זה בלתי נמנע. אלה הם השיעורים שצריך לעבור, ומשם מתחזקים וצומחים. כולם טועים, מעטים מודים בזה ונוטלים אחריות. הרגשתי שאני מספיק בטוחה בעצמי כדי להעביר דף, להסתכל לעצמי בעיניים, ולדעת שבשבוע האחרון התבגרתי בשנה נוספת.
והחלטתי בכל זאת לחגוג. גם אם על פניו לא הייתה לי באמת סיבה נראית לעין למסיבה, חגגתי התבגרות, השתבחות של נפש ושל גוף. נכון, כבר לא פרגית, בטח לא בת 20, אבל עם ניצוץ וזיק בעיניים של מי שעדיין לא עברה משכנתא ושלושה ילדים. זו שעדיין לא צריכה לדפוק חשבון, אלא לחיות רק למען עצמה ולעשות מה שטוב לה באותו רגע. זו שיכולה לפרוש לשנ"צ מפנק בשישי בלי הפרעות ורעשי רקע, זו שיכולה לצאת בלי לשריין בייביסיטר שבועיים לפני או להתעופף לתאילנד לחודש. זו שתמשיך תמיד להתבונן בחצי המלא של הכוס. זו שעברה כברת דרך ותמשיך לעבור.
ובאשר לחברות האמיצה והחשובה שהייתי כה קרובה לאבד: לצערי אמשיך ליפול בקטנות. אני יכולה רק להבטיח שמאד אשתדל לסכן ולאבד כמה שפחות, ואנסה לעשות לעצמי ולאהוביי הכי טוב שאני יכולה.