צלוליט
"היום, בגיל 32, אני מבינה את זה יותר מתמיד: אחת הסיבות הדומיננטיות ביותר לצלוליט היא גנטיקה. ולא סתם גנטיקה, אלא אחת מחורבנת ממש. אחרי שעשיתי ספורט, מרחתי קרמים, הפחתתי בקפאין ועיסיתי את רגליי ועכוזי למוות – דומה שדבר לא השתנה. "אין מה לעשות, צלוליט זה גנטי, שתדעי", אמרה לי אחת הקוסמטיקאית שניסתה להציל את המצב. מיד הרהרתי בדמותה של אמי והמציאות היכתה בי: זה לא יעבור. עכשיו כל שנותר לי לקוות הוא שלא אוריש את התכונה הנפשעת הזאת לבתי".
(אלה, 30, רחובות)
שיעור יתר
"אני מאוד אוהבת את אבא שלי. מאוד. אבל יש משהו אחד שלעולם לא אסלח לו: שיעור היתר שהעביר לי בירושה בכל גופי. כילדה בהירת עור ושחורת שיער, אני זוכרת רגעים קשים של קיץ. הרבה לפני שידעתי שעווה ולייזר מהו, הסתובבתי שנים על גבי שנים עם סכין גילוח. מה שזימן קוצים נוראיים על פני עור לבן להחריד, וביטחון עצמי בקנטים. אמא שלי, לעומת זאת, היא בין הנשים החלקות שהכרתי בחיי. גורל ארור. למזלי, הוא קיבל תיקון עם המצאת הסרת השיער לצמיתות. למזלי? למזלו של אבא שלי יותר נכון".
(שירי, 22, כפר סבא)
קרסוליים
"השבוע הבנתי שהרבה מאוד אנשים לא מבינים מה הסיפור של קרסוליים עבים. גיליתי שמדובר באזור שלא מציק לאף אחד, מלבד אלה שנאלצים לחיות איתו. קרסוליים שמנים, יודעת כל בחורה עם הבעיה, גורמים לכל שמלה קצרה לאבד מהיופי שלה. הם מעבים את הרגל ומשווים לה מראה של בול עץ. וזה מבנה גוף. כלומר, גנטי. כלומר, ימות העולם ואין לך מה לעשות עם זה (מלבד אולי ניתוח להצרת הקרסול). הדבר היחידי שאת יכולה לעשות הוא להאשים את אמא".
(מעין, 24, רמת גן)
אף
"לאמא שלי יש אף יהודי פר אקסלנס. חוטם ארוך, עקום בקצהו ובעל נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה, ולא משנה כמה תתאמצו לעשות זאת. אני, נעים מאוד, ירשתי בדיוק אותו. טוב, למען האמת – זכיתי לעוקם פחות משמעותי, אך עדיין נוכח בהחלט בקדמת הפנים. בעוד שהיא החליטה לעבור ניתוח אף בגיל 20, אני החלטתי שלא. מהפחד, מההרגל או אלוהים יודע ממה. אבל זה לא מונע מבעדי להתבכיין על זה מדי פעם. במיוחד כשאני נתקלת בצדודית שלי באופן פתאומי ומפחיד במראה".
(לימור, 29, חולון)
לידה
"לאמא שלי יש סיפור לידה שהוא סוג של סיפור גבורה. בכל פעם שאני או אחותי עושות משהו מעצבן, היא צועקת לעברנו 'אני ילדתי אותך במשך 40 שעות!', ואנחנו משתתקות. אז גם בא אותו הסיפור המזוויע – שבו מסתבר שגם אני וגם אחותי סירבנו לצאת מהרחם החמים. אמא שלי מספרת בתוכחה שהיא הייתה בצירים מייגעים במשך יומיים ("ואז לא היה אפידורל!"), עד שסוף סוף יצאנו לאוויר העולם ("הייתן שמנות, היה קשה לדחוף"). מאז אני מפחדת מלידה. אומרים שהריון, צירים ולידה הם דברים שעוברים בגנים – אם כך הדבר, כנראה שנידונתי ללדת בנים (או בנות) בעצב רב ובסבל בלתי נגמר. מזל שעכשיו יש אפידורל".
(מירב, 25, תל אביב)
נקודות חן
"עד היום אני לא מבינה איך הפגם הכעור הזה על העור קיבל שם שמשתמע כחיובי. בהיותי בהירת עור, צאצאית לעשרות דורות של יבשת אירופה, דאגתי להסתיר את עצמי במשך רוב שנות חיי, החל מלבוש מלא וכלה בשיער באורך רפונזל ששימש היטב כתחליף שרוולים בקיץ. כל הערה שנאמרה בהקשר של מפגעי העור הללו, גם אם נאמרה בחיבה, התקבלה כעלבון בוטה, אות קלון. השיא היה בגיוס לצה"ל כשחיילת תמימה, ספרה את נקודות החן שלי כאמצעי זיהוי נוסף שלי, למקרה הלא בלתי סביר שאיחטף, אפול בקרב או סתם אש ידידותית חמימה כזאת. היום, אני והנקודות כבר ביחסי שלום קרירים. את רוב גופי הפכתי לשטח מפורז בעזרת הרפואה הפרטית ופולשות חדשות מקבלות אותי בגופיה, ועם טיפה יותר ביטחון עצמי".
(מיכל דנון, 34, תל אביב)
הזעת יתר
"מכירים את האנשים האלה שידם רטובה תמיד, ושרגליהם היחפות משאירות אחרים שובל של לחות על הרצפה? אז אני מאלה. כי אמא שלי כזאת. בגיל 22 עשיתי ניתוח, וזה עזר. העצוב הוא שהיום אני מגלה שבני בן השנתיים ירש את הגן המיוזע הזה. למה לעזאזל אי אפשר לגלות את זה בבדיקות הגנטיות?"
(יובל, 36, ראשון לציון)
גובה דשא
"'דברים טובים מגיעים בחבילות קטנות' היה המשפט שבני משפחתי שיננו לי לאורך כל שנות ילדותי, כדי להכין אותי לגורל שמצפה לי כבחורה נמוכה (2 ס"מ מעל קיילי מינוג). אז נכון שאומרים שבנות פטיט זה סקסי, ובנים מתים על זה – אפילו גבוהים, אך מפעם לפעם גם לי מתחשק למתוח צוואר, ולהביט אל האופק הרחוק ולא אל גבו של העומד לפני. גם אני רוצה שלא יסתירו לי בקולנוע, שלא יתעלמו ממני ליד דלפק גבוה, והכי חשוב שלא יסתכלו עלי מלמעלה"
(עדי, 33, חולון)
חום במצח
"לכל המשפחה של אבא שלי יש שתי תחלואות מקוריות ומעצבנות שגם אני וגם אחותי קיבלנו במתנה: הראשון הוא שאנחנו לא יכולות לקרוא או לעשות שום פעילות אחרת שכוללת ריכוז של העיניים בעת נסיעה, לא סמסים, ואפילו לא לחטט בתיק, זה עושה לנו בחילה נוראית. מזל שזה כנראה נחלש עם הדורות, כי אצל אבא שלי זה חזק אפילו יותר – הוא לא יכול להתנדנד בנדנדה או לשוט בסירה. הדבר ההזוי השני הוא שחם לנו במצח כשאנחנו אוכלים פירות הדר"
(נרי, 26, פתח תקווה)