אחת מטראומות הילדות שלי קשורה באמי (איך לא), בחדר המבולגן שלי ובשילוב של שניהם שמסגרתו היא מצווה עליי לסדר אותו מדי יום. כבר אז נשבעתי שילדיי לעולם לא ירגישו כמו לכלוכית, וברגע שאצא מבית הוריי אף פעם לא אסדר יותר אף חדר. זה עבר לי.
כנראה שבתור בדיחה אירונית במיוחד של אלוהים הפכתי להיות אמא שלי בריבוע. בעלי החיים שלי גדלו על ברכיו של שבי – שואב האבק. הבית של תמיד מצוחצח ונקי בואכה לאכול מהרצפה וכמובן שהילדים שלי יסדרו את החדר.
מניסיון העבר ידעתי שבן זוג וניקיון הם שני דברים שלא הולכים יחד, זה לא מנע בעדי מלשאת תפילה לאלוהי הספונג'ה ולהתחנן שאולי הפעם הוא ישלח לי בחור שמבדיל בין יעה למגב. ואז הגיע צ', בחור מסודר ונקי בסך הכל. אבל מתברר של"בית של מאמי", שפחתכם הנאמנה, יש חוקים משלו.
בית נקי זה הכי אחי
נפתח בזה שאצלי בבית כל יום הוא יום ניקיון. למה? כי זה עושה לי שמח בלב, אז אני בהחלט מבכרת לשמוח כל יום. בפעמים הראשונות שביקשתי עזרה הבנתי שכנראה אצל צ', בעיראק, לנקות זה לשים בכיור. אצלנו בפולניה זה קצת אחרת. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, כמו גם האבק. אבל צ', 182 ס"מ, מה לו ולפרטים קטנים? את נייר הטואלט מחליף גמד קטן שבא בלילה, את המאפרות מרוקנת טינקרבל ואת הכביסה מקפל פינוקיו. ממש אגדה של חיים.
אבל החלטתי שלא להתנפל עליו עם משנתי. ראשית, אין צורך להעכיר את האווירה בתחילת הדרך, ושנית למה להכביר מילים? גברים הם עם של מעשים. אז כשצ' הבין שבלגן ולכלוך גורמים ל"מאמי" להיות עצבנית, מדוכאת ובעיקר חסרת חשק לסקס, הוא הפסיק להתנגד וכך התחלנו בשיעור: בית נקי זה הכי אחי.
אני בעד שוויון זכויות. אם אני יודעת לקדוח, להחליף מנורה ולהכניס את האוטו למוסך, צ' יכול לקרצף את האמבטיה, להציע את המיטה ולשים תחתית מתחת לכוס. ולמרות שצ' החליש את ההתנגדות, אני עדיין הרגשתי שיצאתי למלחמה עקובה מדם ואקונומיקה. להוריד את הקרש ולעשות כלים זה בייסיק, אבל לכי תסבירי למה את רוצה שיסגור את הווילון באמבטיה (הלו, למנוע עובש) ויפריד בין שקיות סופר פשוטות לשקיות ניילון עבות (כאילו דה, זה תופס פחות מקום).
מחפשת את מי להאשים? נסי את אמא שלו
התחלתי בסיור מודרך בבית. הראיתי לו את ארון הקודש שבו נמצאים חומרי הניקיון. ביקרנו במרפסת השירות שם נחה לה מכונת הכביסה. לימדתי אותו את רזי השפשוף, הקרצוף, המירוק, ההברקה וההדחה. התלמיד שלי השתדל להראות עניין. הוא נשרך אחרי בין חדרי הבית, רק מימייה, כובע מצחייה וחצי פיתה עם שוקולד היו חסרים לו. בסופו של יום הלימודים הארוך ונטול ההפסקות מצאתי את צ' תשוש ומעולף בסלון. בסוף העלייה של מצדה מחכה דייוויד ברוזה, לצ' חיכו רק הכלים.
כשהטלפון צלצל במפתיע צ' זינק עליו מאושר, כאילו היה גלגל ההצלה היחיד שנשאר על הטיטאניק. "כן, בטח שאני בא איתך לסרט. ברגע שאגמור לנקות את התריסים". השקט שהגיע לאחר מכן התחלף בהסמקה, השפלה ומבט נבוך. את הצחוק המתגלגל שבקע מהצד השני של השפופרת יכולתי לשמוע ממרחקי קרצוף הפנלים.
זה עשה את העבודה. רגשות חמלה ורחמים הציפו אותי. שחררתי את צ' ממשימותיו הכובלות. בעצם זו לא אשמתו, חשבתי לעצמי בעודי הופכת לסמרטוט, דיכאו לו את גן הניקיון בינקותו והנה אני מופיעה ומנסה להשתיל לו אחד כזה. בעודי חושבת צללתי לכיור עמוס כלים, תוך כדי תכנון השיחה הנוקבת שאעשה עם אמא שלו.
מאז אותו יום אני חיה בשלום עם העובדה שעדיף בן זוג מאושר וחופשי ממטלות, מרכיכה מדוכאת חברתית. בימים הקשים טניה, העוזרת, עוזרת לי להתגבר.
מבולבלת? הנה כמה עצות למנקה המתוסכלת:
1. קבעי את החוקים מראש ותני הסברים גבריים והגיוניים לכל דבר.
2. התבדחי על המצב. הוא יבין בסוף שבכל צחוק יש אמת.
3. אפשרי לו "אי" קטן משלו בבית. חלקת אלוהים קטנה שתהיה רק שלו שבה הוא יוכל לבלגן וללכלך כאוות נפשו, או לפחות עד שתזמיני אורחים.
4. מצאי בחור "בתול מגורים זוגיים". כל גחמה יכולה לעמוד מאחורי התירוץ: "אף פעם לא גרת עם בחורה. ככה אנחנו".
5. בהנחה שבן זוגך יודע קרוא וכתוב, השאירי לו פתקים מפורטים בכל פינה בבית. המושג "שכחתי" לא יהיה רלוונטי עוד.
6. אם כל זה לא עזר תתקשרי, אני אתן לך את הטלפון של טניה.
תגובתו של צ':
אמנם לא נולדנו עם גן הניקיון, אבל בהחלט נולדנו עם גן הכייפיות, הגן הקטן שאחראי על זה שנהנה מהבית שלנו ולא נהפוך אותו לבסיס צבאי לפני ביקור מב"ס. הגן שאחראי על זה שלא נבזבז שליש מהחיים בניקיון דברים שיתלכלכו שנייה אחרי שנסיים איתם. הגן שאחראי על זה שנתעלם מהתפל (גרגיר אבק על צג הטלוויזיה) וגורם לנו להתרכז בעיקר (שידור הספורט על צג הטלוויזיה). הגן הזה שכנראה לא עובר בתורשה אצל ילידות פולין.