"איך נראה חייזר" זו שאלה שאני מפנה לעיתים קרובות לאנשים בסביבתי. אחרי שהם תוקעים בי מבט משונה, הם עונים מגוון רב של תשובות, שכולן בסופו של דבר מסתכמות באותו תיאור: לחייזרים יש עור אפור וראש גדול, שש ידיים בעלות אצבעות ארוכות עם יותר מדי מפרקים. חייזרים הם נמוכים, יש להם עיניים ענקיות וחסרות אישונים, פה קטן ואף בלתי נראה, והם טסים בחלליות מהבהבות דמויות פריסבי.
התשובה הזאת תמיד מתסכלת אותי. עשרות אלפי סרטי מדע בדיוני לאורך 100 שנות קולנוע, מספר רב אף יותר של ספרים בנושא, תשע עונות של "תיקים באפלה", שש עונות של "מפגשים מהסוג האישי" – ועדיין אף אחד לא מבין שחייזר אמיתי יכול להיראות בדיוק כמו כל בן אדם רגיל, אנושי לגמרי – אנושי כל כך עד שבני אדם אחרים לא יצליחו לעולם להבחין שהוא במקרה בא מנפטון.
בנקודה זו בדרך כלל לוקחים הנשאלים צעד אחורה, ממלמלים משהו על המרק שהשאירו על האש או הכביסה שצריך להוריד מהחבל, ובורחים כל עוד נפשם בם. אלו שטרחו להישאר צוחקים ושואלים אם זה אומר שאני בעצם חייזרית. כשאני עונה שכן הם לא מאמינים. חלקם אומרים, "אה, את מאלו?" ויש גם את גרסת ה"וואו, את לא נראית כזאת". הם מתכוונים, כמובן, "את לא נראית כמו שחייזרית אמורה להיראות בעיניי".
קהילת החייזרים על כדור הארץ, לאחר שניסתה במשך שנים רבות להפריך את הסטיגמות הפוגעות, מתייחסת אליהם נכון להיום בשעשוע ניכר. האמת ממילא מפחידה יותר את בני האדם, והאמת היא שחייזרים – ובעיקר חייזריות - נמצאות ביניהם כל הזמן. בכל רגע נתון מגלה בן אנוש שזוגתו מזה שנים היא למעשה חייזרית, ושהיא מעולם לא נמשכה אליו באמת.
טוב, מספיק עם המטפורות
מישהי מביטה אליי מעברו השני של הבר. היא חמודה, יש לה שיער חום וחיוך יפה. היא לא נראית לסבית. אבל גם אני לא. אנחנו לא במועדון של לסביות – שום לסבית שפויה לא תכיר לסביות אחרות במועדון של לסביות, אבל זה לטור אחר. אז מה עושים. היא משלנו? היא לא משלנו? אני מביטה בחזרה אליה, והיא ממשיכה להביט בי, אבל פתאום זה נראה לא מספיק. ברור שהיא לא רוצה לעשות את הצעד הראשון. שאני אלך לשבת לידה? גם אני מתביישת. אז אני מחייכת אליה, והיא מחייכת בחזרה. הדליקו
משואה בג'ופיטר! אני שוקלת ברצינות להחליף מקום עם ידידתי כדי לשבת קרוב יותר לאשת המסתורין. אבל מה כבר אני אגיד לה? סליחה, את יודעת אולי מה השעה על מאדים? אני מכירה אותך מהמסיבה של הנוסע השמיני? רוצה לבוא איתי למצעד הגאווה של הגלקסיה?
אבל ככה זה בטח לא יילך, ולכן זה הזמן להפעיל את הגיי-דאר, אותו מנגנון פנימי שיש לכל הלסביות ואומר להן מי סטרייטית ומי משלנו. הגיי-דאר מצפצף, סורק, בודק, ולבסוף כבה בקול ענות חלושה. כשאני מנסה להפעיל אותו שוב הוא מצפצף באופן מעורר רחמים ושובק חיים. יופי, זה ממש עזר. רגע, בואו נחשוב בהיגיון. אולי יש לה סיכת גאווה על התיק? לא. בכלל אין לה תיק. השיער שלה לא קצוץ; היא נראית נשית מאוד, אבל אין עקבים וגם לא איפור או תכשיטים. היא ממשיכה לחייך. מה זה המסרים הכפולים האלו? את מוכנה להגיד לי "רותם, אני רוצה אותך", ברור ולעניין? טוב, את עוד לא יודעת שקוראים לי רותם. "אני רוצה אותך" יספיק. שימי עלי יד, למען השם! או, רגע, היא מושיטה את היד – ואז היא לוקחת את התיק שלה (שהיה מתחת לשולחן כל הזמן ואין עליו אף סיכת גאווה) משלמת ויוצאת בלי להעיף בי מבט. לא לסבית. שיט.
אני ממש לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל יכול להיות שהשיטה הגרמנים הנאצים (יימח שמם טפו טפו), זאת שהכריחה הומואים ולסביות ללבוש טלאי ורוד, לא הייתה כל כך גרועה. לנו זה בטח היה מקל את העניינים.