כבר סיפרתי לא מזמן שקהילת הגאווה היא קהילה מפולגת למדי, אבל יש כמה דברים שכולם מסכימים עליהם. כמו למשל שתל אביב היא ה-מקום לחיות בו בישראל, שסן פרנסיסקו היא ה-מקום לחיות בו בעולם (טוב, לאחרונה אולי פחות), ש"קוויר אז פולק" הבריטית היתה יותר טובה, ושהממירים הם בין היצורים המחליאים ביותר שנבראו בעולמם של הסטרייטים.
הממירים אינם האנשים שמחליפים לכם את השלט של הטלויזיה, או כאלה שישכנעו אתכם שיש דת יותר טובה. הם גם לא פקידי השקעות החוץ בבנק. הם (והן, כי בהחלט יש צד נשי לעניין), האנשים שעשו להם למטרה לשכנע הומואים ולסביות שהם בעצם לא. ואמנם, נטייה מינית וזהות מינית היא לא משהו שאפשר למדוד או לבדוק, ואפילו המקור – גנטי, חברתי, תורשתי – נתון למחלוקת. אבל הכרה בזהות מינית בדרך כלל באה אחרי ידיעה ארוכה של שנים, או התחבטויות והתלבטויות לאורך שנים, או אפילו "סתם" זוגיות ומערכות יחסים של שנים. ובדרך כלל היא די קבועה, ולא משנה כמה הממירים, חמושים במחמאות קלישאתיות ומבע מעריץ בעיניהם, יתעקשו.
מלחמת האין סיכוי
ולא שאנחנו לא רגילים. להיפך. הומואים ולסביות שאיתרע מזלם שומעים רבות מבני ובנות משפחתם דברים בסגנון "אולי פשוט לא פגשת את הגבר הנכון/ האישה הנכונה". הבעיה היא עם אותם גברים ונשים שבטוחים שהם-הם הגבר הנכון או האישה הנכונה.
זו לא תופעה זניחה. לכל הומו יש ידידה שנדלקה עליו וניסתה לעזור לו למצוא את דרכו אל מיטתה ואל מקומות אחרים במיני אמתלות, כאלה שמשאירות חלק מההומואים נבוכים וסמוקים, וחלק אחר חולניים מעט. כל לסבית שאי פעם דחתה גבר בנימוס שמעה וריאציות שונות של המשפטים "ניסית פעם גברים? איך את יודעת שזה לא מתאים לך? אולי תנסי אותי? לא? יש לך חברה? אז אולי אני יכול לבוא להסתכל?".
כמו ממירים לחזרה בתשובה, גם הממירים להטרוסקסואליות הם חסרי לאות. הם תמיד יזמינו לבירה את הבחורה הכי בוצ'ה במועדון, הן תמיד יעשו עיניים לבחור בגופיית הרשת שרוקד לצלילי אבבא. גם כשהם לא מטרידים אלא רק משעשעים או מצחיקים אתכם, אי אפשר שלא לתהות מה עובר להם בראש, אם בכלל, ואיזו תשובה הם מצפים לשמוע. אתם בעיקר לא מבינים מאיפה באה כל המוטיבציה הזאת שלהם. האם לסבית כלשהי, שבטוחה בזהותה המינית, אי פעם חזרה הביתה עם גבר שנדחק בינה לבין הבחורה שניסתה להתחיל איתה ואמר "היי, חמודה, את כאן עם מישהו?".
ולמה הם באמת תמיד מתחילים עם אנשים שברור שאין להם סיכוי איתם? אולי יש משהו פסיכולוגי נסתר בהתאהבות בבלתי מושג: כשאני הייתי בתיכון, "התאהבתי" בבחור הכי שווה בשכבת הבוגרים, כזה שברור שבכלל לא מודע לקיומי. גם זו שיטה להסתיר ולהתחמק ממשהו.
חוזר מי שחוזר הביתה לבד
אבל לא, סביר להניח שרוב הממירים הם לא הומואים ולסביות בארון. אולי האתגר הוא זה שמניע את אותם להתחיל עם כל האנשים הלא נכונים, אולי זו הנטייה לשאוף גבוה מדי, כדי לוודא שהם תמיד ייפלו. אולי זה סוג של ריתוק אל השונה, אולי זו סתם בורות, אולי זה גיי-דאר סטרייטי דפוק במיוחד. רק לפני כמה שבועות יצא לי לשמוע מישהו במועדון, אומר ברצינות רבה לחברו על זוג בנות שנכנסו יד ביד – "הימנית אחי, שלי". אבל בסופו של דבר, מעבר לכעס ולתסכול, אני מעדיפה לרחם על הממירים. סטרייטים במועדון גאה הם תמיד היחידים שבטוח שהם יחזרו הביתה לבד.
יש לכם מה להגיד לרותם? תנסו אותה פה: shewantgirls@gmail.com