את "המלאך גבריאל" הכרתי דרך ה"או.קיי קיופיד", הוא זה שפנה אליי. התמונות שלו בהחלט הותירו בי רושם חיובי: בלורית שחורה, פנים נאות, גוף חטוב, מטר שמונים. הוא כתב שספורט הוא חלק בלתי נפרד מחייו, שהוא גולש, שהוא עוסק בשיקום חולי לב ושמוצאו איטלקי. למרות החולשה שלי לעדה התימנית — כן, מודה ומתוודה, ואף בגאווה רבה! — יש מישהי שלא חולמת על מאהב איטלקי?

דיברנו קצת באתר, הייתה לנו שיחת חולין שטחית, ריאיון העבודה הרגיל. הוא אף סיפר על עצמו שהוא דתל"ש ובמקור מירושלים. נראה לי איכותי.

קבענו להיפגש בבית הקפה הקבוע שלי לדייטים. כשהגעתי, הוא כבר חיכה לי. הוא נראה בדיוק כמו בתמונות, אך לא הרגשתי איזשהו קליק. בית הקפה היה עמוס באנשים ולכן הצעתי לו להכיר קצת את נתניה והתחלנו ללכת לכיוון הים והטיילת.

הוא אחז בידי כשהלכנו. זה היה מוזר בשבילי שבחור שאיני מכירה מפגין כזה ביטחון, אוחז בידי ומוביל אותי, אך לא התנגדתי. הא הלך מהר ואני עמדתי בקצב שלו. הוא דיבר, אבל לא הייתי מרוכזת בדבריו. התמקדתי יותר במגע המוזר הזה. קולי הפנימי לחש לי לשחרר, אבל לא הצלחתי.

הגענו לטיילת והסתכלנו מלמעלה על הים. הוא נעמד מאחוריי וחיבק אותי, אמר לי שאני יפה מאוד בעיניו. הוא שאל אם מציק לי שהוא כזה פתוח וכן, הוסיף שיש כאלה שנרתעות ואמר שאם זה מציק לי אז הוא ירפה. אבל הוא המשיך והסביר שהוא כזה, עושה מה שמרגיש לו נכון.

הוא הרתיע אותי, אבל מלמלתי בעדינות שזה בסדר ושאם ארגיש לא בנוח אומר לו. לא נראה לי שהייתה לו מטרה להשכיב אותי.

רציתי להיפתח, אני חסומה. אחת הטענות המרכזיות שאני שומעת מגברים היא שאני סגורה מדי, שאני מסרבת להיפתח. ואני חולה, חולת לב. אז אולי כדאי לי לנסות משהו אחר, ויש לו שם של מלאך, והוא משקם לבבות, אולי הוא ירפא אותי.

סיימנו את הטיול וחזרנו לכיוון המכונית שלו, אלפא רומיאו שהוא מטפח מאוד, איטלקי עם אוטו איטלקי. הוא חנה ברחוב המקביל לרחוב שבו אני חניתי והציע להסיע אותי אפילו שהמרחק קצר.

הוא שאל אותי עד כמה אני נמשכת אליו מאחת עד עשר. לא רציתי להגיד את האמת, שבכלל לא. גם לא רציתי להישמע נלהבת מדי, אז אמרתי ששמונה. והוא שאל "רק שמונה?" המשכתי לשקר והתחמקתי בתירוץ שאני צריכה עוד קצת זמן להכיר אותו אבל הוא מוצא חן בעיניי. הגענו למכונית שלי, הוא נישק אותי קלות על השפתיים ונפרד לשלום.

כבר בשבע בבוקר הוא שלח לי הודעת בוקר טוב. זו שעה שבה לרוב אני מתהפכת לצד השני, אבל הצליל של ההודעה העיר אותי וזה עצבן. הוא כתב שהוא בדרך לגלוש. התחשק לי להטביע אותו, ואני גם שונאת את הדביקות הזאת. בכל זאת, אחרי התאוששות קלה וגיוס כוח לפקוח את עיניי, השבתי לו בוקר טוב ואיחלתי יום טוב. הוא שלח לי גם הודעות בצהריים והתעניין בשלומי ולאורך היום וגם בערב. חשבתי לעצמי שהוא ממש קרצייה, אבל השבתי לכל ההודעות. הוא הציע דייט בוקר ביפו.

הגעתי לפניו וישבתי מול הים. לרגע פרח מזיכרוני שאנחנו אמורים להיפגש. יש לי את הנוף המושלם והאהוב עליי, אני בתחושת רוגע, לא הרגשתי צורך להפר את החוויה הזאת. הוא הגיע ולקח אותי ל"חצר של גולדמן". התרשמתי לטובה מהמקום והחלטתי לתת הזדמנות אמיתית לבחור ולנסות להכיר אותו.

היה לי נחמד, הוא נפתח ודיבר קצת על רגשות, אני בעיקר הקשבתי לו ואף נפתחתי קצת בעצמי. הסתכלנו על העוברים ושבים בטיילת. הוא הסביר לי כיצד לזהות אנשים עם סכנה למחלות לב, בעיקר כאלה עם כרס. שאלתי את עצמי אם ידע לזהות שגם לי יש בעיה בלב. הוא הזמין לעצמו קפה ואני הזמנתי לימונדה. הוא ביקש גם שתי כוסות מים והפציר בי לשתות, אפילו שלא הייתי צמאה.

הוא התעקש ואמר שצריך לשתות הרבה. זה עשה לי פיפי, הלכתי לשירותים ובחנתי את המסעדה. רשמתי לעצמי לחזור למקום הזה בעתיד.

אחרי המסעדה טיילנו בנמל. הוא אחז בידי ועברנו אל מול זוג. "תראי, אנחנו יותר קרובים מהם." שאלתי למה הוא חושב ככה, והוא אמר שאנחנו הולכים בקצב אחיד ואוחזים ידיים והם לא. זה נראה לי קשקוש, אך לא אמרתי מילה.

בעודנו הולכים, נכנס לי משהו לעין ושפשפתי אותה, אבל זה המשיך להציק לי. הוא עשה לי פווו לתוך העין ושאל אם זה יצא. שיקרתי ואמרתי שכן. הרכבתי משקפי שמש. עברנו ליד דוכנים והוא שאל אם יש משהו שאני רוצה ושהוא יקנה לי אם אבקש. אמרתי "תודה אבל אין צורך".

חזרנו למכוניות, והוא הציע שנמשיך את היום יחד וניסע לנתניה, לביתי. הסכמתי. כשהגיע אליי הוא החמיא לי על העיצוב הקלאסי ועל החמימות הביתית. צפינו קצת בטלוויזיה ואמרתי שאני רעבה. הוא הציע שנזמין אוכל, אני הצעתי שנצא. הוא לא התלהב, אבל התעקשתי. אמרתי לו שאני רוצה לקחת אותו למקום שאני אוהבת, מסעדה שביקרתי בה הרבה כשהייתי ילדה. "פונדק הים", כזאת של חומוס, טחינה, צ'יפס, סלט, ולמען האמת זה האוכל שאני הכי אוהבת, פשוט.

הוא נכנע. הגענו למסעדה. הוא לא הצליח להבין למה אני אוהבת את המקום, אף על פי שהסברתי לו שביליתי בו כמעט בכל שבת, שסבתא שלי לקחה אותי ואת אחי, ושהמקום הזה הוא חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי. הוא לא ממש נפל המאוכל שהזמין, אמר שהחומוס דווקא סבבה אבל הקבב לא משהו, ובסך הכול היה בסדר.

חזרנו אליי הביתה והוא שאל אם יש לי פן. עיוויתי את פניי לנוכח השאלה המוזרה הזאת. הוא הסביר שהחום הפיל לו את הבלורית ושהוא רוצה ליישר אותה. אמרתי לו שאין לי, כי אני לא צריכה ליישר שום דבר.

הכנתי לנו כוס תה כדי להוריד את האוכל. הוא נישק אותי וסחב אותי לחדר, השכיב אותי על המיטה והתחיל למזמז אותי. הרגשתי לא בנוח והתיישבתי. אמרתי לו שאני צריכה זמן. הוא חייך ונישק אותי שוב, אמר שהוא רוצה להרגיש אותי קצת ושהוא נמשך אליי מאוד ושוב השכיב אותי על המיטה. התנגדתי והתיישבתי בחזרה. הוא עשה פרצוף נעלב ואמר שהוא לא מבין אותי.

כשיצא מהדירה אמר שהפעם הקודמת הייתה מוצלחת יותר. סגרתי אחריו את הדלת ופלטתי אנחת רווחה. מוקדם בבוקר הוא שלח הודעה, ואני מצידי חיכיתי עד שעות הבוקר המאוחרות כדי לבשר לו שאני לא רוצה שנמשיך להיפגש. הוא שלח לי הודעת התנצלות, אמר שלא היה צריך ללחוץ ושבשבילי הוא מוכן לחכות את כל הזמן שבעולם. הוא גם אמר שהוא רוצה להראות לי את הדירה החדשה שהוא קנה בצפון תל אביב, ושהוא כבר יראה לי איך באמת צריך להיראות בית מעוצב.

השבתי לו שלא יתקשר אליי יותר בחיים. 

מתוך הספר "חצי אני" מאת מיכל שחר ; 68 שקלים ; להשיג בסטימצקי, צומת ספרים ובאתר נטבוק.