אף מילה ממך. כמה שותק מצדך וכמה שגיאתי מצדי.
הכל מהבהב לי 'אל תלכי לשם', ובדיוק לשם אני הולכת, חייבת אותך איתי.

אתה כבר לא.
כבר לא עונה לסמסים ולמיילים ולמספר חסוי, ואני יודעת שאתה עושה את זה לטובתי, אבל אל תיקח ממני את הזכות לשנוא אותך על זה.

מהצד זה יכול היה להיות עוד אחד מאלפי הסיפורים על יחסים וירטואליים: גבר נשוי מנהל "קשרי חוץ" עם נשים, בעידן הזה של פייסבוק וטוויטר ו'מה-את-בכלל-עושה-עניין', יגידו כל השאר. כל אלה שאין להם מושג מה עובר לי בראש ומה עושים עם סופת ההוריקן הזאת שיש לי בנשמה.

החלטת שלא תרצה לפגוע ביקרים לך

משהו איתך היה כל כך אחר. כבר בהתחלה סיכמנו שאני מכתיבה את התוכן ואתה את הקצב, ומשהו בקצב שלך היה נכון לי. אהבתי את המילים שלך, את סימני הפיסוק, את האופן האחר בו אמרת את הדברים הרגילים. ודיברנו על להיפגש, כי זה בלתי נמנע. ואז הגיע המכתב ההוא ממך, בו אתה אומר שספרת עד עשר, לאט, כמו שלמדת מהניסיון - ויש ממנו הרבה, בגילך - ואחרי שחשבת על זה, החלטת שאתה לא רוצה לחצות את הכביש, גם אם מהעבר השני יש חנות ממתקים שווה ביותר, עם קול כמו שאתה אוהב והבטחה מפתה. אתה לא רוצה לפגוע ביקרים לך אף פעם, כי הפגיעה הזאת תלך איתך גם אם אתה תהיה היחיד שיידע. עניין של מצפון כנראה. אמרת שאתה שונא את ה-"נישאר ידידים" בזמן שכל הגוף בוער לך, וביקשת שלא אהיה עצובה, כי "בנים כמוני יש אלף".

עצובה (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
להמשיך ממך הלאה זה כמו קריעת ים סוף | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

גם אם ידעתי בדיוק על מה אתה מדבר, לא יכולתי להסכים איתך - כי זה אמר לוותר על להיפגש. השתמשתי בחולשה שלך כדי שניפגש בכל זאת, ולו פעם אחת, כדי לסגור את הסיפור. או ככה לפחות חשבתי.

ונפגשנו. פגישה חד פעמית של אולי עשר דקות אצלך במשרד.
עשר דקות מנומסות, מנומסות להחריד, בהן פגשתי אותך בחיים שלי, וגם עליהן יש ערפול כבד. העדויות סותרות, ומי שיכול היה לספר גזר על עצמו שתיקה. אתה לא מדבר על זה ואני כמעט ולא זוכרת את מה שהיה, רק את עננת המבוכה וה'כמה סוכר' וחילופי המבטים בינינו. היה לי ברור שמצאתי חן בעיניך, ובאותה נשימה שאתה גם חושש ממני.
וכשיצאתי ממך הפכנו, כל אחד בדרכו, לאדם אחר.

מתוך החלטה מושכלת אתה עשית 'אחורה-פנה', ונעלת את הסיפור איתי בארכיון "לא יקרה". כל ניסיון שלי לתקשורת מאז נתקל באין כניסה ובחומה בצורה היטב, ועם כל ניסיון הפכתי להיות זאת שהלא ממומש החטוף הזה מנהל את חייה.

בעצם לא היה בינינו שום דבר בעל משמעות

ובינתיים עבר הזמן, זמן רב כל כך. נדמה שרק בעולם החיצוני עברו חמש שנים, ובעולם הפנימי זה קרה לפני רגע. אבל הווירוס הזה שנקרא אתה לא עוזב אותי, ופעם בכמה זמן הוא חוזר. כשאני חושבת עם עצמי בהיגיון מה כבר היה שם, יש לי רק תשובה אחת - והרבה גרסאות שלה. במונחים של קשר בוגר לא היה שם שום דבר בעל משמעות, מלבד רגעים שמעולם לא קיבלו תוקף במציאות. הרגעים האלה מצאו את דרכם אל תוך הנעלם - אלא שהנעלם הזה, שלכאורה הייתי אמורה לעשות לו פו - והוא היה נמוג מחיי, מנהל אותי עד היום ממקום של חולשה וצער ו-אם רק היה אחרת.
אבל צער וחולשה ומילים גדולות על מה? מה עובר עליי? הרי מה שהיה הוא בעיקר מה שלא היה לנו. לא היית איתי, לא ישנת במצעים שלי, לא היית קיפוד עם זיפים שאני אוהבת וכל שאר הדברים שדיברנו עליהם בלילות הקסם ההם, ואם נודה על האמת - לא היית בכלל.

ובכל זאת להמשיך ממך הלאה זה כמו קריעת ים סוף. הייתי צריכה להקשיב לך בזמן.

חמש שנים אחרי ועדיין משהו מהבהב לי ממך. לא חשוב עם מי אני אצא או אלך לישון, תמיד אתה תהיה שם ברגע הזה ובכל הרגעים האחרים. כמה מוזר לנהל יחסים עם מישהו בלי בכלל להיות בקשר. הלוואי ויכולתי להניח לזה, כמו שביקשת. הלוואי ויכולת לקחת את זה ממני. אני לא רוצה לחיות על תחליפים וממתיקים מלאכותיים, יש מהם בשפע בכל מקום שאפנה, אבל אותך אין באף אחד, חיפשתי וכנראה אמשיך לחפש אותך כל ימיי.

בסמס האחרון ששלחתי לך, ממספר טלפון שאתה לא מכיר, ענית שאתה חושב שיש כאן טעות. אם יש משהו שאין כאן – זאת טעות. בענייני הלב אין טעויות. הבנת שזאת אני והחזרת שתיקה. ימים של שתיקה לפנינו, אני באמת מקווה לעמוד בזה.

רוצה גם לכתוב לנו בנושא זוגיות, יחסים ואהבה? שלחי אלינו טקסט ל-women@mako.co.il. טורים שיפורסמו יזכו את הכותבת שלהם במתנה - סדנת איפור אישית בשווי 290 שקלים באחד מסניפי איל מקיאג' ברחבי הארץ

>> ככה בדוק אני עומדת לפגוש את אהבת חיי