בתחילת השבוע קיבלתי טלפון מחבר שסיפר לי שיצא לדייט לא מוצלח, עם ידידה שלו. "לא הבנתי", אמרתי לו, ובאמת לא הבנתי, "היית בדייט עם ידידה שלך? איך הגעת לצאת עם ידידה שלך? מה אמרת לה: 'בואי ניפגש, אבל הפעם כיוון שאנחנו ידידים ורווקים שנינו – נצא לדייט'".
הגבתי רע, אולי כי אני מתנהלת עם רוב הידידים שלי ממש כמו עם אחים. אבל התגובה שלי לא ערערה אותו, הייתה לו אג'נדה מאוד ברורה ותשובה בשלוף – "הרי לא סתם אנחנו ידידים, זה קרה בגלל כימיה מסוימת ואם היא רווקה ואני רווק אולי שווה לבדוק את הקשר כקשר רומנטי, שמתי את הדברים על השולחן, הצעתי את ההצעה ורציתי לבדוק מה היא חושבת על זה".
זה נשמע לי לא הגיוני - אם לא קרה ביניכם משהו עד היום האם אפשר לגרום לזה לקרות באופן מחושב? "רציונלי"? מה זו, הצעה עסקית? ידידות יכולה להפוך לאהבה אחרי כל כך הרבה שנים של חברות? אם אנחנו חברים 4000 שנה, ומעולם לא קרה דבר, אפילו לא חצי דבר, אפילו ניחוח של משיכה לא עמד באוויר המשותף שלנו -האם מדובר במשהו שפתאום יכול להיווצר?
אגב, זה לא דיון באפלטוניות, אין לי מושג בזה ובטח שלא דעה מוצקה בעניין, אבל ב-4000 שנים של ידידות שכוללות הומור קקי-פיפי אני מבינה. איך ידידות שכזו הופכת בכלל למשיכה או אהבה? זה לא נוגד את הטבע?
כלומר זה לא קרה באופן ספונטני, הוא לא מצא את עצמו מתעורר במיטה עם הידידה ההיא וצריך להבין לאן ממשיכים מכאן. זה יותר בכיוון של בואו נכין רשימת יתרונות של הידיד הרווק שלי ונראה אם כדאי לי לצאת איתו לדייט.
אולי עכשיו זה הרגע הנכון לספר שכמה ימים אחרי השיחה עם החבר שיצא לדייט עם הידידה שלו, התחלתי אני, באופן יזום, לתהות לגבי אחד הידידים הרווקים שלי. כנראה שהחבר הצית רעיון במוחי וברגע שהמחשבה הייתה שם לא יכולתי להפסיק לדוש בה.
הידיד הזה שלי הוא באמת בחור מדהים. טוב לב, נראה אחלה, חבר שלי מגיל 18 בערך. קלטתי שאני עורכת בראשי רשימת יתרונות וחסרונות לגבי האם לנסות להפוך את הקשר הידידותי לקשר רומנטי. על אף שמבחינתי היה זה רגע מוזר ואף מביך, כי בחיים לא חשבתי שאתייחס לאהבה כמו לטבלת אקסל של הכנסות-הוצאות, אני חושבת שכדאי שאספר לכם שהיו מלא יתרונות:
יש לנו היסטוריה משותפת והיכרות רבת שנים: כולנו יודעים שדייטים ראשונים זה סיוט, זה תמיד מקרטע ולכן דרוש הרבה אלכוהול כדי לעבור דייט ראשון בשלום, איתו זה לא יקרה – אנחנו הרי נפגשים המון ונהנים להיות אחד בחברת השניה, אם ככה דייט מוצלח זה בטוח יהיה.
יש לנו חברים משותפים: ים עם החבר'ה זה באמת אחד הבילויים האדירים, תחשבו על סיטואציה שבה אחד מהחבר'ה הוא גם בן הזוג, או חשוב מזה - אם מראש אני יודעת מי החברים שלו אני יכולה למנוע דאבל דייט עם איזה זוג חופר.
אנחנו מכירים את השריטות והשטויות אחד של השניה: החיים שורטים, לפעמים בקטע טוב ולפעמים פחות. אין מי שלא חווה כאפה פה ושם, והכאפות האלה, הן מעצבות את האישיות שלנו. ידידים שלי יודעים הרבה מאוד על מה עברתי עד כה ואני יודעת עליהם, מה שיאפשר לקשר שכזה להגיע ממקום יותר מכיל לא?
אז אולי בעצם זה רעיון טוב? אבל אם זה רעיון כל כך טוב, ואני חייבת להודות שבאותם רגעים זה ממש הרגיש כמו רעיון טוב, איך זה לא קרה מעצמו עד עכשיו?
יכול להיות שרק כשנגמרות האופציות בחוץ מתחילים לחפש בתוך השכונה? הרי אומרים שאהבה מתחבאת מתחת לאף, אז בעצם עכשיו שהאף שלנו פנוי מהצעות חיצוניות, כי הרווקות והרווקים מתמעטים והולכים ואנחנו מתבגרים, אז ידידים הופכים אופציה רלוונטית? ואם כך הדבר, זה לא מעפן ממש לשקול דייט עם ידיד רק כי אין משהו יותר טוב בחוץ?
אם אני יושבת ועושה רשימת יתרונות, ויש כאלה, אז זה היה צריך לקרות כבר כשהכרנו או קצת אחרי, לא עובדתית זה לא קרה. אבל למה בעצם לא לבדוק? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? אז זהו! שעל פניו לא יכול לקרות כלום, או שזה הולך או שלא. ברור שעל הפרק עומדת החברות שאולי תיגמר אבל בכל דבר יש סיכונים ומי יודע, אולי ההזדמנות פה גדולה יותר מהסיכון?
עכשיו בענייני האופרציה, אולי עדיף לא להגיע למפגש כשהצד השני חושב שהוא מגיע לעוד מפגש רגיל וידידותי ולהציע להתחתן כן? כדאי לגשש קצת לפני.
מה זה אומר לגשש? וואו זו שאלה טובה כי אצל כל אחת זה כנראה יהיה קצת שונה. אני קודם כל ניסיתי לבדוק אם הוא יוצא עם מישהי, ואז בדקתי אם לו שניפגש לבירה, התחלתי לראות שגם הוא מגשש מהצד שלו, יש סיכוי שהוא גישש כבר כמה זמן ואני לא שמתי לב אבל נניח לזה. ואז זה קרה, מפגש סמי רומנטי, כל היתרונות שמניתי קודם.
היה הכי מביך, לא זרם בכלל, מאוד מהר שנינו הבנו שזה היה רעיון גרוע. כנראה שכשזה לא קורה מעצמו קצת קשה לכפות את זה על המציאות רק כי זה מתבקש. או כמו שחבר אמר לי כשסיפרתי לו: מתבקש זה לא מספיק תחזרי לטינדר ומיד!