שלא ישאל אותנו לגילנו. מעטות הנשים שנראות בנות גילן, כך יוצא שכל השאר נופלות בין "וואי, את נראית ממש ילדה" או לחלופין "אלוהים שיעזור לך. קמטים בגיל 25?". לכן, עדיף שהוא יוותר על השאלה הישירה. התשובה, יש להניח, תיחשף מעצמה עם השיחה. ואז כשנגלה את גילנו האמיתי, יש לו רק אפשרות אחת להגיב: "האמת? לא רואים עלייך".
שלא יבקש מאיתנו לאסוף אותו. אין לנו בעיה לעשות את זה כשהקשר מתחיל לקבל צורה של משהו רציני והרכב שלו נפל קורבן לתאונה זמנית ולא מזיקה (טוב, גם אז יש לנו בעיה קלה עם הנושא), אבל בדייט ראשון – גם אם אתה עני מרוט בלי כסף לאופניים סוג ב', עליך למצוא את הדרך להגיע למקום המפגש בעצמך. אחרי שכבר ויתרנו על טרמפ ישיר מהבית ואין לנו שום ציפייה שהוא יפתח לנו דלתות או יגיש זר פרחים, אבל לפחות שירשה לנו לשמור מעט מהכבוד העצמי שנותר לנו מבלי להרגיש כמו נהג מונית במשמרת .
שיעשה את זה מסודר. באותה נימה: כשהוא בא לאסוף אותנו (כן, ככה זה צריך להיות), רצוי שינכש את גל הטינופת מהרכב. אנחנו מעדיפות לא להידחק למושב הקדמי יחד עם ערימת עיתונים מאשתקד, וגם הבחורה המבולגנת ביותר לא תעריך את העובדה שהיא צריכה לשבת על דו"וחות תנועה ופחית קולה שדוקרת אותה בחריץ של העכוז. אנחנו לא מבקשות שטיפה חיצונית ופנימית, רק ויש קצרצר שיעניק לנו כניסה חלקה.
שלא ישאל למה אנחנו עדיין לבד. א. כי התשובה לזה אף פעם לא באמת תתרום לו באיזה אופן. ב. כי הוא פשוט לא יקבל תשובה אובייקטיבית, שלא לומר אמיתית. ומה שבטוח, רצוי לטובתו, שלעולם לא יוסיף לתשובה שלנו ניתוח פסיכולוגי, נוסח "אולי את פשוט בררנית מדי". אמא מציקה אחת כבר יש לנו, תודה. ובינינו, יש סיבה שאנחנו כאלה בררניות. אתה מספיק חכם לקרוא בין השורות.
שלא ידבר על כסף. אלא אם כן יש לו הרבה. וגם אז, בעצם, שיימנע משיחות נוסח "כמה זה עלה לך וכמה יש לך בבית". אין שום דבר מושך בגבר, עני ועשיר כאחד, שמתחיל לדקלם לנו את העלויות והמחירים של הסחורה שלו. וכדי לעשות את זה ברור: "מה? הדבר הקטן הזה? אייפון שקניתי בניו יורק עוד לפני שכל המתלהבים כאן קנו. 1,000 דולר. בקטנה". זה כל כך, אבל כל כך לא עושה לנו את זה.
שלא ישאל אותנו אף פעם אם עברנו ניתוח פלסטי. גם אם המטרה שלו היא להחמיא, זה לעולם לא באמת יחמיא לנו. הגדלנו את החזה ושינינו את האף כדי למשוך את תשומת ליבן של החברות שלנו וכדי לשפר את הביטחון העצמי שלנו. אם על הדרך זה גם גרם לגברים להסתכל, מה טוב. מה שבטוח, זה שיש קוד התנהגות ברור שאומר: "אני יודעת את זה. אתה יודע את זה. אין צורך להתעכב על זה". בדיוק כמו שאנחנו לא נשאל אותו: "תגיד, עשית משהו עם המפרצים האלה?".
שלא יציע "נשלם חצי-חצי". רוב הגברים כבר יודעים טוב מאוד שאין לזה צורה. ובשביל אלה שלא: פשוט תשלמו. אם את רוצה שהם יהיו רגועים, תדאגי את לטיפ. כי עשרה שקלים על שני הפוך זה באמת לא משהו שתוכל לעמוד בו, הא?
שלא ישאל על צבע השיער הטבעי שלנו. א. יש לזה תמיד ניחוח שלילי שכאילו אומר: הטבעי דווקא יותר יחמיא לך" או "זה נראה צבוע, מלאכותי ועשוי. למה עשית את זה?". ב. זה איכשהו ישר זורק אותנו לתחושה סליזית משהו נוסח "אז איפה עוד נשאר לך שיער בצבע טבעי". בקיצור, עזוב.
שלא ישאל אם נחזור לאוניברסיטה: עשית תואר במשפטים? יופי לך. החלטת לא לעסוק בזה לעולם? עוד יותר יופי לך.רק אבוי לגבר שיעיז להנהן במבט מודאג ולשאול: "את מתכוונת לחזור לזה?", כי אם בחרנו שלא לעסוק בזה, כנראה יש לנו סיבה טובה. ואם הוא חושב שאנחנו לא מספיק טובות בגלל זה - אז שיילך לחפש את חבריו באקדמיה.