קבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים" היא אחת הקבוצות המדוברות ביותר ברשת בחודשים האחרונים. 20 שנה אחרי היציאה מלבנון מתכנסים עשרות אלפי לוחמים לשעבר בקהילה וירטואלית תוססת, בה הם מרשים לעצמם לחלוק ולשתף בזכרונות, ובין היתר גם בכאבים ובפצעי המלחמה שעוד לא הגלידו. פוסט טראומה היא נושא מדובר מאוד בקבוצה, והוא שב ועולה גם בהקשר של זוגיות ויחסים.

לאחרונה עלה בקבוצה אתגר חדש: כתיבה לבת הזוג. "רבות מהנשים לא יודעות מה עבר עלינו שם בלבנון", כתב צחי הררי, אחד ממנהלי הקבוצה, בפוסט המזמין את הלוחמים להשתתף באתגר, "גם אם שמעו כמה 'סיפורי גבורה' הן לא באמת מבינות איך זה מלווה אותנו ביום-יום, ולכן גם מתעוררים לפעמים קונפליקטים ויש חוסר הבנה ומצבים לא נעימים. אז אני מאתגר אתכם לכתוב מכתב לאישה שאיתכם. מכתב מהלב על מה שעובר עליכם. אפשר להסביר, אפשר להודות, אפשר לבקש בקשות".

פנינו לכמה מחברי הקבוצה בבקשה לפרסם מכתבים שכתבו לנשים שלהן, והם מובאים כאן בעילום שם.

"אני מודה לך על שאת איתי, בחיים שלי, כאן ועכשיו. לא יכולתי לבקש שותפה טובה יותר למסע הזה"

"אהובתי,

אני עובר תקופה לא פשוטה. הפוסטים בקבוצה מעוררים זכרונות שלא נשכחו, אלא רק הודחקו עמוק בפנים. עכשיו הכל עולה ומציף. זה אולי מוריד אותי בתקופה הזו, אבל זו ירידה לצורך עליה! אני חייב לפרוק את הזכרונות האלו. בשפה 'שלנו' זה נקרא 'להזדכות על הפק"ל'. אז זה מה שאני עושה עכשיו - מזדכה על 'פק"ל לבנון' כדי שאהיה חופשי יותר ומשוחרר יותר לקחת על עצמי את הפק"ל הכי חשוב, 'פק"ל משפחה'.

אני רוצה להיות אבא טוב יותר ונוכח יותר. אני רוצה להיות בן זוג תומך ואוהב. אני רוצה לחזור להיות מאהב שלך. אני רוצה להחזיר את הלהט ואת התשוקה לחיים שלנו. אני רוצה לצאת איתך ועם הילדים לטיול בטבע ולא לחשוב איך מאחורי כל שיח יכול להתחבא מחבל. אני רוצה לחיות חיים יותר אופטימיים ולא לחשוב כל הזמן על מקרים ותגובות. אני עייף מלחשוב כל הזמן מאיפה יכולה להופיע סכנה פוטנציאלית ואיך למנוע אותה. אני רוצה לחיות ולהיות רגוע יותר, סובלני יותר, מכיל יותר.

חשובה לי התמיכה של החברים שלי משם. חשוב לי לתמוך בחברים שלי בחזרה, כי זה תומך גם בי. אני לא סתם תקוע במסך, אני עובר תהליך טוב, סוג של ריפוי.

אני מודה לך על הסבלנות ועל ההכלה שלך. אני מודה לך על שאת זו שמאפשרת לבית להתנהל באופן נורמלי ותקין, גם כשאני נעלם. אני מודה לך על שאת מבינה אותי גם אם לא אמרתי מילה, גם כשאני נאלם. אני מודה לך על שאת מחזקת ותומכת בי במסע הריפוי הזה. אני מודה לך גם על שאת מזכירה לי לשים גבולות לזמן התעופה שלי, זה עוזר לי לנחות אל הבית והמשפחה.

אני מודה לך על שאת איתי, בחיים שלי, כאן ועכשיו. לא יכולתי לבקש שותפה טובה יותר למסע הזה.

אני אוהב אותך מאד. עוד יבואו לנו ימים טובים".

 

 

"מתנצל שאני מעיב על שיחות סלון עליזות. האירועים צפים בי ואני חייב לספר באותו הרגע, לחוות איתכם, ולהרוס את האוירה"

"מתנצל לפניכם שאת פציעותיי הגופניות הצליחו לאחות, מתנצל לפניכם שאת גופי הצליחו לחבר ולהחזירו לתפקוד מלא, אם הייתי חוזר קטוע רגל או יד אולי הייתם מבחינים בפציעה. מתנצל על פציעתינו השקופה. חלקנו מתפקד ביומיום, אנחנו מחייכים, צוחקים, מתבדחים, יש ימים שנעלמים מהעין כדי שלא תראו אותנו בוכים, מתביישים בעצמנו בהתקף חרדה או זעם כזה או אחר, עקב טריגר שמפעיל אותנו בלי שאנו נבין.

מתנצל שאני לא יכול להראות לכם את הבלגן שרץ בראש, את האי סדר, את המלחמה המתמדת בין המתים ונסיון לסדר את החיים. מתנצל על עיוורונכם שאינכם מסוגלים לראות את המתים חיים המהלכים ביניכם, אלו שחזרו בגופם הביתה אך הראש נשאר שם.

מתנצל לפניכם על שהזכרונות משם נותרו ואינם מרפים, מתנצל שהם גורמים לי לשבש את שגרת חייכם, להתעורר לצידי במהלך הלילה כי שוב חויתי סיוט, לחזות בי שפוף בפינת החדר כי שוב נתקפתי בחרדה, להיכנס למקלחת ולמצוא אותי בוכה בתנוחת עובר כי שוב הציף אותי הרגש.

מתנצל לפניכם שאני מעיב על שיחות סלון עליזות. האירועים צפים בי ואני חייב לספר באותו הרגע, לחוות איתכם, ולהרוס את האוירה.

מתנצל שלא איבדתי יד או רגל, מתנצל שאני נע ביניכם על רגליי שלי, מתנצל שאני יכול לחבק אתכם בשני ידיי... מתנצל לפניכם שאני נושם, שאני חי".

 

"מכתב לאהבת הגלגול שלי,

הייתי מרכין את ראשי מולך... מתוודה על כל השקרים הלבנים השחורים והצבעוניים מולך. מרכין את ראשי, נמנע מלהביט בעינייך היפות, מגלה לך את ליבי, את מניעיי, את סיבותיי לכך. הייתי נותן לך לקלף אותי ממניירות, מנשל ישן, מסחבות שנערמו על גופי במשך שנים על שנים, וכשהיית מגיעה לגופי, אל אליי האמיתי, לאחר שהסרת ממני קליפה אחר קליפה, הייתי פותח את חזי ומגיש לך את ליבי שתשמרי אותו למשמרת עולם".