"כבר לא האמנתי שזה יקרה, הייתי מיואשת לגמרי. איך קרה שאני כבר נוגעת בעל כורחי בגיל 38, ואני לא אמא, שלא לדבר על זוגיות שתוביל לשם. ביום אני עובדת ומתנהלת כאילו הכל כרגיל, ובערב מגיעה לדירה דוממת וקירות מנוכרים, אוכלת ואין לאוכל טעם, בוהה במסך טלוויזיה שטוח - שטוח כמו החיים שלי. הולכת לישון, ומקווה שיום חדש יביא אתו תקווה חדשה. מניחה את הראש על הכר, מחבקת את הכרית השנייה וקולטת שאני לבד וכנראה לתמיד. דמעות חמות זולגות, וקולות בכי עולים ואינם נשלטים. לא רציתי להתפשר, לא רציתי יותר לשמוע את כל העצות החכמות כמו 'תעשי ילד לבד', לא רציתי עוד צפרדע שהתחפש לנסיך. רציתי את הנסיך האמיתי. ואז מצאתי אותו".
את הקטע הזה פרסמה אורטל גבאי ארבלי בעמוד הפייסבוק שלה, וקיבלה אין ספור תגובות. בעקבות הפוסט החליטה לכתוב ספר שנקרא "הו מאמא". אורטל, בלוגרית, יוצרת וכותבת מאשקלון, מספרת שכאשר הגיעה לגיל 34 כבר הייתה בטוחה שזהו, לעולם לא תמצא אהבה. אבל אז, כמו סיפור הוליוודי קיטשי, היא הכירה את בן זוגה כיום, עומרי ארבלי, הביאו לעולם תינוקת קטנטנה והיא אפילו זכתה לשיר שכתב עומרי על הדרך שעברה.
לא הפסיקו להביט בי ברחמים
"כשהכרנו הייתי בת 34 והוא בן 26", היא ממשיכה בפוסט, "ברגע שראיתי אותו, ידעתי: הוא האמת שלי. הוא הבית שלי. 'מה ייצא לך מזה?' אמרו לי החברות, 'הוא צעיר ממך בכמעט תשע שנים, הסיפור הזה הוא הרפתקה בשבילו'. ואני עניתי- 'יום אחד הוא יגיע אליי ויציע לי נישואין'". אבל היום הזה לא הגיע במשך ארבע שנים. "נפרדנו וחזרנו ללא הרף. הרציונל אמר לי שאין מצב להישאר יחד, הפרש הגילאים גדול מדי והוא בכלל לא ידע אם הוא רוצה להתחייב, אבל לא הצלחתי לרדת ממנו כי נתפסנו אחד על השני. אני לא מאחלת לאף אחת את התגובות שקיבלתי מהסביבה. מבטי רחמים בלתי פוסקים, שלא לדבר על שבתות וחגים שהייתי כבר מתחמקת מאירועים משפחתיים רק כדי לא להיקלע לסיטואציה. נתנו לי הרגשה שאומרת 'כמה חבל, לא הצליח לך'".
אבל אורטל, בניגוד למשל לדמותה של מיה דגן ב"אמא ואבא'ז" החליטה שהיא לא מתפשרת על המשפחה, התינוק, הכלב, והבית עם הגדר הלבנה. "הלכתי עם האמת שלי למרות שהסביבה ניסתה לגרום לי לעשות ההפך. נתתי מקום לרצון האמיתי שלי, ולא לעשות ילד מתרומת זרע. אמרתי לעצמי: זה הכל או כלום. לא ידעתי מה לעשות, רציתי להישאר איתו אבל המחשבה שאני הולכת להיות ערירית כל חיי הרסה אותי. פעם אחת כל כך רציתי לעקור אותו מהלב שלי, עברתי מאשקלון לראש הנקרה. אבל גם לשם הוא הגיע, וגרנו יחד בצפון, אבל אז שוב נפרדנו. זה היה הרגע בו החלטתי שיותר לא מבלבלים אותי, עצרתי כל הניסיונות שלו ליצור קשר, התאבלתי ועברתי הלאה. ואז קרה נס: ברגע שהרפתי ממנו לחלוטין, הוא הגיע אלי לבית עם זר פרחים וטבעת הציע לי נישואין". היום אורטל ועמרי נשואים פלוס תינוקת קטנה בשם ירדן. "היא דומה לו באופן גורף, אבל לי לא אכפת כי אני אוהבת אותו כל כך".
לא לחכות בחיבוק ידיים לנסיך
לצד הפתיחות הרבה לאבות ואמהות חד הוריות שעושים ילדים מתרומות זרע, עם זוג גייז, עם חבר שאינו בעל, ומה לא - יש לא מעט נשים שמסרבות להניח לחלום על האביר הלבן. או לפחות על שותף לחיים, שיהיה גם הורה פעיל, נוכח ובעל זרע פורה. איריס סלומון, פסיכולוגית ומנהלת ספיד דייט, מגלה כי נשים רבות מתעקשות לממש את החלום. "נשים גדלות על ספרים כגון סינדרלה או היפהפיה הנרדמת, שם הנסיכה מאוד פאסיבית ומחכה לנסיך. כדי למצוא את אותו נסיך או אביר יש לשנות את הגישה, להיות אקטיבית, לצאת ולמצוא אותו".
סלומון מאמינה שכדי למצוא את הנסיך צריך לבדוק אם הדרישות שלך ריאליות."חשוב לעשות רשימת תכונות נדרשות, מה שאני מכנה 'המגנט' אליו שואפים או 'העוגן'. לאחר הגדרת התכונות של הבחור אותו מחפשים יש לקבוע את הדרכים שבהן הבחורה מוכנה להתנסות כדי להכיר את הבחור. השלב הזה הוא מעבר מסגנון פאסיבי- 'אם וכאשר יגיע הבחור, הוא יגיע' - לחיפוש אקטיבי".
אז הכל נובע בעצם מבררנות יתר?
"לאו דווקא. יש כאלה שחוששות לאבד את העצמאות, חוששות מאינטימיות, חוששות מדחייה. אני עדה לכך שמי שרוצה באמת מוצא, ובהחלט לכל סיר יש יותר ממכסה אחד. אני עובדת פעמים רבות על בטחון עצמי ואמונה במציאת אהבה. כדי למצוא את אותו אביר יש להפשיל שרוולים, לחשוב הכי חיובי שאפשר למצוא אותו ולצאת ולחפש אחריו".