לא אשקר. לא חיבבתי במיוחד את איילה במהלך העונה, ואפילו נתתי יד ללכלוך אחד או שניים על אודותיה שעלו ברשת. ובכל זאת, בימים האחרונים – ליתר דיוק, בשבועיים שחלפו מאז ה-4 במרץ 2010 – אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה. בבוקר אני ממהרת לדפדף בחדשות הרכילות, וכמו בעשרות הפעמים בהן ציפיתי לראות על צג הסלולרי שלי שיחה ממישהו מאוד מסוים והתבאסתי לקבל שוב שיחה מאמא, כך גם עכשיו פולט לבי אנחת אכזבה כשאני מבחינה בכותרת "סער ואיילה כבר לא".
אבל למרות שלא חיבבתי במיוחד את איילה, אני כואבת את כאבה כמעט כאילו היינו תאומות בעלות קשר סימביוטי. אני מסתכלת עליה צועדת לה מחויכת ברחובות תל אביב, משחקת אותה כאילו הכל סבבה, ויודעת בדיוק איך מרגיש החרא שיש לה בפנים. אלוהים יודע כמה שאני יודעת איך זה מרגיש. לא, אין לי סיפור מסוים טראומטי וכאוב, הלוואי שהיה. אני לוקחת קשה את כל סיפור הקשר ביניהם בגלל שהוא זורק אותי בבת אחת אל כל אותם סיפורים שלי, סיפורים שבהם גיליתי בוקר אחד שהוא ואני כבר לא, ולא בגלל שהוא התקשר להגיד לי. יותר בגלל שהוא לא התקשר.
אתן מבינות, למרות שסער שיינפיין הוא ממש לא גבר בסגנון שלי, הכאפה שהוא הביא לאיילה היא כאפה שאני מכירה היטב ובאופן אישי. זאת לא כאפה מהסוג של "תקשיבי, אני צריך להגיד לך משהו: את ואני לא הולך לקרות" – שהיא אמנם כאפה כואבת אבל מקובלת וסבילה, באופן יחסי – זאת כאפה מעליבה ומשפילה ממשפחת "אני לא אגיד לך כלום, ואת פשוט תביני לבד".
לפחות תגיד שאתה לא בעניין
אני לא באמת יודעת אם סער הרים לאיילה טלפון בליל יציאתו מהבית (או אפילו בבוקר שישי השמשי והעצוב שזרח עליה למחרת) ואמר לה שהם צריכים לדבר, שדברים השתנו, שאולי כדאי לשים לרגע את הכל בהולד. משהו בי אומר לי שהוא לא עשה את זה, וזה בדיוק מה שגורם לי להתבאס כל כך: כי אני זוכרת היטב את כל אותם ימים ארוכים של חוסר ודאות שבהם ציפיתי וייחלתי לקבל איזו שהיא תשובה – ולו שלילית – מכל אותם גברים מתפיידים שנעלמו פתאום, כאילו לא לחשו אך אתמול מילות אהבה באוזניי.
ובגלל זה אני מבינה אותה כל כך, ומזדהה איתה כל כך: היא בסך הכל חווה התפיידות גברית די שכיחה, אלא שאצלה (בניגוד אליי, שייבבתי על כתף חברה אחת או שתיים) החוויה הזו מתועדת במצלמות הפאפרצי ונצרכת על ידי שני מליון איש מדי יום.
כשגברים התנהגו אליי כמו שמתנהגים אל בת זוג, אמרו לי דברים שאומרים לבת זוג ועשו איתי במיטה דברים שעושים בני זוג, נטיתי תמיד לחשוב (טפשה! טפשה! טפשה!) שאנחנו בני זוג. וכשאותם גברים הפסיקו להתקשר פתאום, או התקשרו רק כדי לעדכן שהם נורא עסוקים, אני מודה שהתקשיתי להבין את הרמז. למה? כי כמו הרבה בנות, הייתי פעם גם אני מכורה לספק. רציתי לשמוע את הפסיקה האחרונה, זאת שאומרת שזה לא שהוא באמת עסוק, הוא פשוט לא מעוניין.
עד שלא שמעתי אותם אומרים את זה, פשוט לא הצלחתי לעכל את הפער בין ההתנהגות הזוגית והאינטימית של אתמול לניכור של היום בבוקר; משהו כמו הפער בין הרחרוח של סער את הכריות של איילה לבין היחס הצונן שהוא הרעיף עליה שבוע לאחר מכן, כשיצא מהבית.
מתי זאת כרוניקה של כאב לב ידוע מראש
אני לא מבינה איך אפשר להתהפך ככה תוך שבוע, אבל אני לא מאשימה את הגברים או תוקפת אותם על התהפכותם. אני מתבאסת בשביל איילה ובשבילי, ובשביל כל שאר הבנות שמשום מה לא לומדות, ובכל פעם מחדש חושבות שאם מנשקים אותנו ומסתכלים לנו בעיניים זה אומר בהכרח שמבטיחים לנו אהבה.
כמו איילה גם אני רצתי פעם לספר על כל אהבה חדשה שחשבתי שהובטחה לי - עד שלמדתי לשמור על צניעות, לפתח סבלנות, להנמיך ציפיות ובסופו של דבר גם לזהות מתי זה באמת הולך לקרות ומתי מדובר בכרוניקה של כאב לב ידוע מראש. כמו איילה גם אני חיכיתי לשם מסוים שיופיע על צג הסלולרי שלי, וכמוה גם אני התבאסתי לקבל שוב שיחה מאמא - עד שלמדתי לבחור בגברים שאני לא צריכה לחכות לטלפון מהם, כי הם פשוט מתקשרים.
בחיי שלא חיבבתי במיוחד את איילה, אבל עכשיו אני כבר מחבבת אותה. אני חושבת שיש לה עוד הרבה מה ללמוד על הגברים הנכונים ועל הקשרים הנכונים, אבל אני מאמינה שהיא תלמד. אלוהים יודע שבסוף, אחרי כל החרא והכאפות וההתפיידויות, אפילו אני למדתי.