לאשתי ולי יש יחסים אמיתיים. זוגיות מופלאה, באמת, לא רואים דברים כאלה. אנחנו מפתיעים, מפנקים, יודעים בדיוק מתי הגיע תור מי לשטוף כלים ולמה אני הוא זה שצריך תמיד, אבל תמיד, להוריד את הזבל. זה בגלל שבחדר הזבל יש ג'וקים והאור לא נדלק.
לפני שבוע בדיוק חזרתי מעוד ריקון של פח האשפה וראיתי אותה עומדת בפתח הבית עם חיוך ושתי הידיים בצידי הגוף – מחווה שלא משאירה מקום לספק בזה שאני אמור להבחין במשהו. "היי בייבי", אמרתי ולא הבחנתי בכלום. "איך אני נראית?", היא שאלה. "מעולה", עניתי, תוהה למה היא התלבשה כל כך יפה דקה לפני שתכננו לצאת לסופר, "יש איזה אירוע במגה בעיר שאני לא יודע עליו?".
כנראה שלא הייתי מצחיק כמו שחשבתי, כי היא לא צחקה. שבוע אחרי זה התארחו אצלנו חברים ואחת הבנות החמיאה לה על החולצה החדשה שהיא קנתה. ראיתי אותה זורחת מעונג. באותו רגע הבנתי עד כמה אני גרוע; אני כמעט אף פעם לא שם לב כשהיא קונה לעצמה משהו חדש. מה שאומר שבתחום הזה היא כמעט לא מקבלת ממני פידבקים – לא חיוביים, לא שליליים, שום דבר. אז חג הסליחות הלאומי (איזה מזל שהגיע יום כיפור) הוא הזדמנות מצוינת לפנות אלייך, יקירתי, ולבקש סליחה.
אולי תחכי לי עם גופייה מרופטת?
סליחה מותק שלי. אני יודע כמה זה חשוב לך. זאת אומרת, אם המצב היה הפוך והייתי קונה לעצמי – לא, רגע, אני בעצם לא קונה לעצמי כלום. את קונה לי הכל. אבל נניח שהייתי קונה, נגיד, טלוויזיה חדשה. את יודעת, 42 אינץ' כמו שדיברנו? ולא היית שמה לב. היית נכנסת הביתה, מתיישבת מול הטלוויזיה ולא מבינה למה אני נועץ בך מבטים מלאי כעס והאשמה. אם זה היה קורה, הייתי מבין בדיוק מה את מרגישה כשאני לא שם לב כשאת קונה משהו חדש ללבוש.
אז אני מתנצל. אני לא עושה את זה בכוונה, את יודעת. זה לא שאני אומר לעצמי, "היי, אני יודע שאשתי מאוד אוהבת לקנות בגדים ולהיראות טוב, אבל אני לא הולך להתייחס לזה כי פשוט אין סיכוי שאני אדע מה חדש, מה היא קיבלה במתנה מאחותה ומה היא שומרת בארון מגיל 16".
סתם, באמת עכשיו, בלי טיפה של ציניות: אני יודע כמה זה חשוב לך, ואני מבטיח לעשות בשנה החדשה את כל המאמצים להסתכל עלייך טוב טוב כדי שאהיה זמין לתת את דעתי הכנה על כל כפכף וגופייה. שנה טובה, בייב. ורק שתדעי – מבחינתי את יפה גם אם כל מה שתלבשי זה גופיית סבא מרופטת. ו – בעצם, יש מצב שאת מחכה לי בבית רק עם גופיית סבא מרופטת?