דבורי ויינר (צילום: רוני פרל. איפור: יערית אליהו)
איך זה מרגיש להיות רווקה בולנטיין דיי? אז ככה | צילום: רוני פרל. איפור: יערית אליהו
אז איך זה להיות רווקה בולנטיין דיי? יום שבו האהבה מלבלבת, יום שבו הציפורים המאוהבות המעופפות מצייצות, והדובונים והלבבות חונקים כל חנות בקניון? אני מיד אסביר אבל שיהיה ברור שכשאני כותבת רווקה אני כמובן לא מתכוונת אל עצמי (בארור שכן) ולא בהכרח מתכוונת לרווקה כמושה וקפוצת פנים המתמרמרת על כך שאין לה אהבה (עוד שקר גס).  

אוקיי, אוקיי. נכנעתי. זאת כן אני. אני היא אותה הרווקה הנובלת והקמלה המסתובבת בדד בעולם. אני היא הרווקה שביום כזה נזכרת איפה הייתי ומה עשיתי עם בן זוג ביום כזה בעבר. אני היא זו שקצת מרחמת על עצמה, בעיקר כי אני יודעת שישנם כאלה המרחמים עליי מחמת "מחלת הרווקות" הקשה בה אני לוקה. וכן, אני לא מתביישת להודות: לא משנה כמה אני לגמרי מחבבת ומעריכה את עצמי, היום הזה קצת מדגיש את החוסר שיש בלבי. אני מתגעגעת לאהבה. אני מתגעגעת לתחושה הזאת שיש כשאתה חלק ממשהו ולא לבד. 

יש סביבי לא מעט כאלה שהם בדיוק עכשיו התחילו להיות חלק ממשהו זוגי, חדש ומרגש. מודה, הופתעתי לגלות שתכנונים בולנטיין דיי הם לא עניין השמור רק לנוער זב חוטם בגיל 16. נשבעת שלפני דקה חברה טובה, יפה, חכמה ועם תפקיד ממש בכיר בשוק ההון שחגגה 38 לא מזמן סימסה לי הודעה בדבר "תכנון ולנטיין דיי רומנטי להיום בערב". אותו כנ"ל לגבי חבר טוב נוסף, נשוי, שחפר לי הבוקר בטלפון על מה יקנה לאשתו לכבוד המאורע.

ולא שאני לא מפרגנת, אני כן (כמה שקרים בטור אחד!) וזה לא שאני שופטת (אבוי! זה כבר פתולוגי מסתבר!) אבל ראבק- קצת מתינות והרגעה. מסביבכם ישנם אנשים רווקים ממורמרים או נשואים המחשבים להתאבד, זה לא יפה. ותאמינו לי, אני יודעת על מה אני מדברת. גם אני הייתי בדיוק אותו גוש לבבות מתלהב ופועם בעבר ואז ריסקו את ליבי ונשאר רק גוש לב מכווץ.

 כשאני הייתי שם גם אני הייתי מתלהבת מדושנת עונג המהלכת שלוש אמות מעל פני -האדמה מחמת האושר שפשה בלבה. דילגתי לי ברחובות, חייכתי עד זרא ללא הפסקה, והשתמשתי במושג הנלוז "אנחנו" בכל תחילת משפט ובאופן כללי הייתי בן אדם מאושר. אייקון מתפלץ. 

לפתע ממישהי שרגילה להיות לבדה -  מצאתי את עצמי צריכה לקחת בחשבון גם צרכים של מישהו אחר. פתאום נכנס אדם נוסף למערכת השיקולים של תכנוני אותו היום. אני ממש זוכרת את המשימה הקשה בבחירת המתנה לולנטיין שלי. מצד אחד ברור שרציתי לרכוש מתנה עבור אהובי לשעבר. אבל זה היה השלב שעדיין לא באמת הכרתי אותו מספיק בשביל לדעת מה הוא יאהב. רציתי לקנות לו משהו שיסמל את אהבתנו הפנומנאלית. מצד שני אסופת הפריטים המוצעות לרכישה היא בד"כ על גבול המגוחך. ההתלבטות הגדולה הייתה איך לקנות משהו שיצהיר על אהבת נצח מבלי שיהיה אדום/ורוד/פרוותי/מנצנץ/בעל פייטים/ כיתוב דבילי כלשהו/מישהו זוכר שאנחנו אנשים מבוגרים?

תחושה של סוג ב' ששוקל לקפוץ מול רכבת דוהרת

אין תמונה
כשהייתי שם, בזוגיות, גם אני דילגתי מאושר
היום כאמור אין לי בכלל את הדילמה הזאת. בולנטיין דיי, רוב הרווקים והרווקות מקבלים תחושה שהם בחזקת מצורעים ללא סיכויי החלמה, חבילת דואר ללא נמען, מוצר פגום או שמא מנת אוכל שפג תוקפה. אבל זה ממש לא אומר שאנו באמת מרגישים ככה. זאת החברה מסביבנו שגורמת לנו לחוש לעתים כסוג ב' ששוקל לקפוץ מול רכבת דוהרת בעת נסיעתה.  

באופן כללי, אני לא באמת חושבת שהיום הזה חשוב יותר מדי. גם כשאני בתוך זוגיות זה לא באמת ציון דרך שמרגש אותי במיוחד. זה נכון שנחמד לקבל תשומת לב, חום וחיבה. וגם מתנה קטנטנה לא תגרום לי לחלחלה אבל אני מאמינה שדברים מבורכים אלו צריכים להיות קיימים באופן כללי בכל מערכת יחסים ובצורה הדדית בין בני הזוג.  

מאידך, לא אכחיש שאמנע מלהיכנס לקניון הקרוב למקום מגוריי ביום הזה, כי ממש לא מתחשק לי להיחשף  לכמויות הדובונים, הלבבות והשלטים המבשרים על בוא ה"חג". אני בהחלט אדאג לפגוש חברים וחברות שאוהבים אותי סתם כך ולגמרי נערכת לכל משפט אהבה דביק שמישהו יעלה בפייסבוק לאורך כל היום. כולו. מהבוקר. יום שלם. ארוך. שנמשך ונמשך. Oh my dear God.  

לכן אמשיך לשנן לעצמי שאני לפחות לא צריכה לתור אחר מתנה דבילית או אחר רעיון חגיגה פורץ דרך ומרטיט חושים. שאני לא צריכה לקוות, לצפות ולתהות איזו מחווה יעשה בו זוגי ואז להתאכזב קלות. שאני לא צריכה להתחשב בעוד מישהו, לשאול אותו מה בא לו לעשות. אני אקעקע על מצחי את המנטרה שאני אדון לעצמי וביום הזה אעשה רק מה שטוב לי. הידד!

אין תמונה
אין סיכוי שתמצאו אותי בקניון ביום הזה
 אתם כבר יודעים שאני לא רוצה שכך זה יהיה תמיד ואני תוהה איך יום כזה יהיה כשיהיו גם בעל וילדים. מה אז?  ובכן, בסשן הזה עדיין לא הייתי (רווקה קמלה ובלה, זוכרים?) אבל אתמול, בשיחה עם שתי חברות נשואות – קיבלתי תמונת מצד פוטנציאלית.

 בכל שנה אני המפנקת. יאללה שבעלי יעשה כבר משהו

הנשואות שלי נמצאות  בתוך מערכת היחסים כבר זמן רב. כל אחת מהן אוהבת את בעלה, מעריכה אותו ויודעת שלא הייתה רוצה לחיות דקה בלעדיו (נניח) אבל היא כבר לא בענייני השמאלץ והבעות החיבה היתרה. אין לה זמן בשביל זוטות שכאלה. היא עובדת. היא מטפלת בילדים. בבית, בבעל ובסוף היום היא רק רוצה לישון ללא הפרעה. ובצדק. הכל מונח על כתפיה העדינות ועכשיו יש לה גם ולנטיין דיי על הראש.

אין תמונה
כולנו מונעים מדבר לעוס אחד: אהבה
הן הסבירו שהן לא מתכוונות לעשות דבר כדי לציין את החג אבל בהחלט מצפות לכך מהבעל. "למי יש זמן לחשוב על מה לעשות ואיך לחגוג?", הן אמרו. "כל השנה אני היא א' הווי ובידור והמפנקת הרשמית". נמאס להן. אז מה הן רוצות? שאותו בעל יקר יעשה משהו שיביע אות אהבה. "הוא לא חייב להפריח יונים, להזניק זיקוקים או לפזר קונפטי ללא הפסקה. זאת יכולה להיות כל מחווה נעימה המביעה אהבה". ולא, מסתבר שדובי אדום ומטופש לא נחשב. הן רוצות שהוא ישקיע בהן, ישקיע באמת. שזה יהיה משהו שיראה שהוא חשב עליה, שהוא מכיר אותה והתאמץ למענה. 

ובדיוק אז, כשהן הצליחו לגרום לי לחוש אופטימית לגבי שמירת הגחלת בנישואים, הן הוסיפו ש"הבעיה היא שברוב המקרים הבעל יאכזב". אם הוא שכח או לא עשה כלום - אכזבה רבתי. אם הוא עשה אבל משהו מטופש או על הדרך - אכזבה עם עידוד עצמי ש"לפחות הוא זכר". אם הוא שיחק אותה וגרם להן שמחה- הן הבטיחו בחיוך ממזרי ש"הוא יהיה הבעל המאושר בעולם".

דבורי ויינר - צילום מקצועי (צילום: רוני פרל. איפור: יערית אליהו)
איך זה יהיה כשאהיה נשואה עם ילדים? מחכה לראות | צילום: רוני פרל. איפור: יערית אליהו
מה שאני הסקתי מכל זה, זה שגם מבעד לכל הריצות, עבודה, ילדים, סידורים ודאגות -  צריך לדעת לנשום רגע וליהנות עם בן הזוג. לשים הכול בצד ולכמה שעות (או דקות, תלוי אצל מי. רק אומרת) להקדיש לפרטנר, לקשר הזוגי ולאהבה. כי בסופו של דבר זה מה שחשוב. לכולם. כולם מונעים מדבר אחד, עתיק, לעוס, דביק אבל כל כך מיוחד. א ה ב ה.  

ולנטיין דיי שמח לכולם. לא משנה לאיזו קטגוריה אתם שייכים, אל תשכחו שאתם מוקפים בכל כך הרבה אנשים שאוהבים אתכם. אתכם באמת. ואהבה, לא משנה מאיזה סוג, היא ברכה. 

*דבורי ויינר היא בעלת הבלוג beerburim

>> בפעם הקודמת: דבורי יצאה לדייט. לא תאמינו איך הוא נגמר

לכל הטורים במדור