איזה כיף! פסח! חג! בא לי לפזז באושר, מתחשק לי לרקוד ברחובות, ליבי מתרונן לו אל על. כן, ממש.
ידוע לכל שהחגים הם אזור הדמדומים של הרווקים והרווקות באשר הם. לא משנה מה הלאום שלך, מה עונת השנה ובאיזה חג מדובר - זו עובדה, כל רווקי העולם סובלים באותה מידה מדודות דואגות ומצקצקות שפתיים סביב שולחן החג.
לקראת המערכה המתקרבת שקלתי כמה אפיקי התמודדות לגיטימיים: לחזור בתשובה (כדי לקבל מאלוהים כוח ותמיכה), לשלם לגבר רנדומאלי מהרחוב שיתחזה לארוסי הפיקטיבי ויגיע איתי לארוחת החג (מצבים קשים מחייבים מעשים קיצוניים), להירשם לסדנת ויפאסנה (תירוץ לא לדבר בארוחה) ואם כל זה לא יעבוד - לנקב לעצמי את הטחול (ניתוח חירום יסיח את דעתם של היושבים בשולחן הארוחה). בדיוק כשהתלבטתי באיזו דרך לבחור התקשרה אלי יעל, חברה טובה שלי, וסיפרה לי בשורות שמילאו את ליבי אושר. וסיפור שהיה כך היה:
לפני ארבעה חודשים בדיוק, התקשרה אלי יעל ערב אחד בוכה נורא. בחור נוסף אכזב אותה ובאותו רגע כל כאבי הנפש שהרווקות מביאה איתה עלו. זה היה פחות בכי על הבחור עצמו ויותר על עייפות החומר, התלאות והמסע שלא מסתיים ונמשך כבר נצח.
אחרי הדייט השני הם לא נפרדו יותר
אך לא בחורה כמו יעל תיתן למישהו להפיל את רוחה, וביום למחרת כבר עדכנה אותי שהחליטה לחזור ולעלות מיד על הסוס, וקבעה דייט ספונטני מעכשיו לעכשיו עם בחור חדש שהכירה באתר היכרויות מוכר. הדייט הראשון שלהם עבר בנעימים, והם קבעו כבר למחרת דייט נוסף.
אני והיא נפגשנו באותו היום. היא סיפרה לי על נפלאות הדייט המוצלח, ולפתע שאלה: "תגידי, יהיה אכפת לך שהוא יצטרף אלינו עוד מעט?".
וואו. לזה לא ציפיתי. עד כדי כך הדייט היה מוצלח? אני מתקשה לחשוב על בחור אחד בשנים האחרונות שרציתי להכיר לחברה טובה אחרי דייט בודד אחד. זרמתי בכיף והבחור אכן הגיע ועשה רושם מצוין. כשהתפצלנו הם המשיכו יחדיו לעבר הדייט השני שלהם ואז לעוד אחד ועוד אחד.
למרות שהבחור הביא עמו מורכבות שהייתה זרה ליעל, היא החליטה שהיא לא פוסלת אותו מבלי לנסות - ושהיא מתרכזת אך ורק במהות של האדם שמולה ובמה שהוא גורם לה להרגיש. ואכן, הקלילות והזרימה השתלמו: מאותו דייט שני הם לא נפרדו. הם בילו זמן אינטנסיבי יחד ולא פחדו לעשות בדיוק את מה שהורה להם ליבם. הם לא שיחקו משחקים, לא פחדו להראות מיד את התלהבותם ההדדית האחד לשנייה ולא פחדו להישאר יחד ימים שלמים, ללא "אוויר" וללא "קצת הפסקה". הם לא פחדו לומר אני אוהב/ת אותך בדקה שהרגישו כך. הם לא פחדו ממה יגידו או איך תגיב הסביבה הקרובה. הם פשוט לא פחדו. הם התאהבו.
אחרי חודשיים הם עברו רשמית לגור יחד. כל מהלך שלהם הרגיש להם הכי טבעי בעולם. גם אם היו חששות או מחשבות, שניהם הבינו שלא בכל יום מתרחש חיבור כזה - והתובנה הזו גרמה להם להתמודד ולעבוד, מה שהוכיח את עצמו ובגדול. לא הכל היה קל אבל הביחד שלהם היה חזק יותר מכל קושי או משבר והם המשיכו לצעוד במשעול. יחד.
רגע לפני שהתיאשו - הם מצאו זו את זה
והנה עכשיו, רגע לפני החג הכי מדכא, התקשרה אליי יעל לספר לי שהוא הציע לה נישואין ושהם מתחתנים. העוברים והשבים סביבי ברחוב איבדו זמנית את שמיעתם כתוצאה משלל צווחות הצהלולים והשמחה שגרוני הפיק באותו הרגע: זאת הייתה בשורה מפתיעה, אבל גם כל כך משמחת. ליבי פשוט גאה מאושר עבורם.
הדוגמא החיובית הזו, הידיעה שגם דברים טובים קורים לפעמים בעולם הרווקות הזה וההבנה שזה יכול לקרות לכל אחת אפילו בעוד דקה, שעה, יום - עשתה לי טוב על הלב. תחשבו על זה: רגע לפני ששניהם התייאשו מהמסע, הם מצאו האחד את השנייה. הם העזו וניסו, למרות כל החוויות שעברו בחיים, הקשרים שאכזבו והלב שהלך והתכווץ לו. הם היו אמיצים, לקחו הימור וזכו.
ברור שסיפור כזה הוא נדיר. ברור שסיפור כזה לא מתרחש בכל יום. ברור שזה קשה למצוא את בן הזוג הנכון וישנם הרבה גורמים שיכולים למנוע או להוריד את הסיכויים לכך. ברור שהלב שלנו כבר חלש, כואב וצר מלהכיל אכזבות. ברור שנמאס. ברור שאין כבר כוח וזה מרגיש ונראה כל כך רחוק.
אבל גם ברור שצריך להאמין. להאמין באמונה שלמה ולשמור על אנרגיות חיוביות. ברור שצריך לנסות, לא לפסול ולעבוד. ברור לי שזה יקרה גם לי, וגם לשאר החברות והחברים שלי וגם לכם. זה פשוט ברור. תקראו לי תמימה, נאיבית והוזה הזיות. לא אכפת לי, אני אופטימית, מלאת תקווה, לא מתייאשת ויש לי טונות של אמונה שאני שומרת גם עבורכם.
חג שמח.
* דבורי ויינר היא בעלת הבלוג beerburim
>> בפעם הקודמת: רוצה שאחתום על הסכם ממון? תחתום לי על הסכם למניעת ריקבון