זה קרה לפני כמה שנים, דקה לפני ראש השנה. פגשתי אותו באמצע מסלול תרמילאות, במעבר גבול בין מדינה אקזוטית אחת לשנייה. פעם ראשונה שהתאהבתי בעת טיול. בעצם,  אהבה זאת מילה גדולה מידי. אחוזת דיבוק יהיה מדויק יותר.

כשהתעוררתי באותו הבוקר ועליתי לסירה עם חברתי למסע, לא שיערתי בנפשי שבזמן שנחצה את הנהר ונגיע אל העבר השני, יחכה לי שם שליח קופידון שכזה. ברגע שראיתי אותו נדלקתי. אפילו אני הייתי מופתעת מעצמי. הוא היה ילד מתוק ויפה שהגיע לטיול עם שני חברים, צעיר ממני בכמה (וכמה) שנים אבל מקסים במידה המדויקת כדי שזה לא באמת יפריע לי. שם.

עוד ב-mako נשים:

מה לא עושים בשביל לילה אחד בגן עדן

הניצוצות עפו בינינו ושנינו התנהגנו כאילו אין לנו מושג על מה מדובר. באופן טבעי אני וחברתי חלקנו איתם מונית לעבר העיר הגדולה הקרובה, ולמרות שהנסיעה ארכה שש שעות, לי לא היה אכפת. לא הפסקתי לחייך.

היינו איתם חמישה ימים. עשינו נסיעות משותפות, חלקנו נופים וחוויות. אכלנו יחד במסעדות בצדי הדרך וחלקנו מלון. חדר ליד חדר. בערבים היינו יושבים ומדברים אל תוך הלילה. כולנו יחדיו כקבוצה אחת הרמונית, אבל אני והוא הרגשנו בעולם פרטי משלנו. לא נאמר שום דבר מפורש, לא היה שום מגע. אבל שנינו ידענו.

חמישה ימים עברו ביעף והגיע הרגע להתפצל. אני וחברתי המשכנו דרומה והוא וחבריו המשיכו צפונה. סיכמנו שנעשה מאמץ להיפגש בהמשך, בכפר קטן הנמצא על גדות אגם. נפרדנו בחיבוק מלא מבוכה. ואז עוד אחד נוסף. כולם הביטו בנו וידעו, אבל אנחנו הקפדנו על ארשת פנים קפואה. לא העלנו את הדברים על פני השטח עד עכשיו וזה לא היה הרגע הנכון לעשות זאת, מול כולם בשעת פרידה.

הוא נסע ואני נותרתי עצובה. הייתי באחד מאתרי התיירות הכי מעניינים בעולם, באמצעו של טיול חלומות, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה שאני מתגעגעת.
עבר שבוע. אני כבר הייתי במקום לגמרי אחר. גיאוגרפית. הספקתי לטפס על הר, לבקר באגמים מופלאים, להשתכשך במעיינות טבעיים עצומים ולראות הרבה מאוד עתיקות אקזוטיות של בני המקום. אבל בין לבין חשבתי עליו. שלחתי לו הודעה בפייסבוק אבל עברו יומיים והוא לא הגיב.

מטייל (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
איפה אתה, אהבה שלי | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

לשמחתי, יום אחרי הוא ענה. מניתוח מאסיבי של ההודעה, מלווה בגורמי ייעוץ מקצועיים, להלן חברתי, הגעתי למסקנה שהוא התעלף מאושר לשמוע ממני, שהוא אכן מתגעגע בטירוף ושכל חייו מתחלקים לשני חלקים: לפני שהוא פגש בי ואחרי. כמובן שלממצאים אלו לא היה שום קשר עם המציאות. התשובה האמיתית הייתה שילוב של שמחה חברית וקונקרטיות מאופקת. הוא סיפר לי איפה הוא כרגע, מה עבר עליו במהלך השבוע ומהו היעד הבא שלהם. בסוף ההודעה הוא רמז/שאל אם אולי גם אנחנו נוכל להגיע לשם. שורה זו כמובן מילאה אותי אושר רב, מאחר וראיתי בה התקדמות נאותה לעבר תאריך החתונה העתידי שלנו. המלכוד: הוא עתיד היה להיות שם רק לילה אחד לפני חזרתו לארץ. בעיה.

נוסעת בעקבות האהבה

הסובלת הראשית מכל השלכות התאהבות-הטיול הזה הייתה חברתי. במשך שבוע היא שמעה את ניתוחי העומק שלי על כל מילה שאי פעם נאמרה על ידו, כולל הצורה החיננית בה הוא הזמין אוכל מהמלצר בארוחת הצהריים. היא הייתה צריכה לעודד אותי מאז רגע הפרידה, ועכשיו גם להתמודד עם בקשתי לשנות את מסלול נסיעתנו ולהיפגש איתם שוב ביעד החדש, ועוד ליום אחד בלבד. הייתי צריכה למצוא דרך לשכנעה. מסתבר שההצעה לחשוף את שד ימין לא דיברה אליה. תזכורת לעצמי: זה יכול לעבוד רק עם בחורים. נרשם. לבסוף, כיאה לחברת אמת, היא הסכימה.

מיד פצחתי בצווחות גיל ובריצה מהירה מלווה בדילוגים פנימיים לכיוון סוכנות הנסיעות הקרובה כדי לברר מהן דרכי ההגעה. הסתבר שאת הדרך המהירה והקלה, קרי רכבת, פספסנו. לא נותרה בפני ברירה אלא לבשר לחברה את הבשורה הטובה: קניתי לנו כרטיסים לברירת המחדל הקלה והנעימה. אוטובוס מקומי מייגע לנקודה מסוימת, משם אוטובוס נוסף ואז סירה. עניין פעוט של ארבע עשרה שעות בדרכים. המידע לא התקבל בהבנה ואהבה, אבל או אז שלפתי את קלף השוחד והעניין סודר. התחייבתי לעשות עבורה כביסה עד סוף הטיול.

כביסה הייתה החלק המעיק של טיולנו. באזור בו טיילנו טרם שמעו על מכונות כביסה ועדיין לא עלו על הסטארט אפ של להציע למטיילים לכבס עבורם תמורת תשלום קט. לכן היינו חייבות לכבס לעצמנו. והנה אני מציעה לה עכשיו פטור מהתעסקות בכביסה. רק מטייל מנוסה מבין מה חשיבותה של התחייבות זו. רק מי שמכיר אותי באמת מבין כמה כוחות נפש עצומים אני צריכה כדי לגעת בכביסה של מישהו אחר, מאחר ואני סטרילית בצורה קשה. מה לא עושים בשביל האהבה. איך נפלו גיבורים.

עברנו דרך תלאות קלה. הנסיעה באוטובוסים נראתה כדרך ללא סוף. ההמתנה בין נסיעה לנסיעה גם היא ארכה זמן, ושלא נדבר על מצב הצבירה שלנו כשהיינו על הסירה. לבסוף הגענו.

התגברתי על הדחף לנשק את האדמה ושמנו פעמינו לעבר המלון הקרוב, שם התגלה האוצר האבוד. ישוב במרפסת, בין עוד כמה מטיילים ישראליים שגם אנחנו הכרנו, מחייך בפה מלא ונראה מבסוט מהעולם. שליח הקופידון שלי שגרם לי להתנהג כיצור חד אונה.

חתונה או שום דבר

ניתן לומר שקפצנו אחד על השנייה, אבל עם פאסון. כלפי חוץ היה חיבוק עדין, אבל בפנים הייתה קפיצה אולימפית. מאחר וחצי עולם היה מסביבנו, התנהלנו בצורה מאופקת במיוחד והתרגשות המפגש התבטאה בנגיעות מרפק אקראיות ומבטים שנפגשו כבדרך אגב. ישבנו צמודים על רצפת המרפסת עם עוד חברים נוספים. חלקם ישבו על כסאות שהיו פזורים מסביב ועוד שניים נשענו על ערסל צבעוני שהיה תלוי במרכז. לאחר כמה שעות, כשכבר היה ממש מאוחר, החבורה הלכה והצטמצמה. לבסוף נותרנו אני וחברתי לטיול, עלם החמודות שלי ומטייל נוסף. כשגם הם קמו ובישרו על כוונתם לפרוש לשינה, פתאום הכתה בי המחשבה שאני נשארת איתו לבד. כאן, במרפסת האפלולית, שניצבת על גדות אגם מדהים, כשהירח מאיר מעלינו באור הפנינה שלו. בתוך כל האווירה הרומנטית הזאת אני נשארת איתו לבד.

נלחצתי.

לא יודעת להסביר איך ולמה. לא יכולה לשים את האצבע על מתי, אבל לפתע הבנתי שייתכן ויש פה פער לא קטן. פתאום לא ידעתי מה אני רוצה. ההכרה בכך שהוא צעיר ממני בצורה משמעותית הלמה בי בחוזקה. "מה חשבתי לעצמי?", "מה כבר יכול לצאת מזה?", הן רק חלק מהשאלות שעברו בראשי בסחרור.  באחת ראיתי הכל בבהירות חדה. כאילו כל עננת ערפל האהבה הזה שמילא לי את הראש לאורך כל הזמן הזה נעלם. חזרתי לחשוב בצלילות, או אם תרצו, קיבלתי את האונה השנייה שלי בחזרה. היה לי ברור שעלם החמודות לא יבין כלל את השגותיי לגבי המשך דרכנו. היה לי ברור שהוא ישמח להסתפק בהרבה פחות ממה שרציתי אני, כאן ועכשיו. אבל לא הייתי בעניין. או אהבה או כלום.

דבורי ויינר במקסיקו (צילום: דבורי ויינר, צילום ביתי)
נופים משגעים ולב שבור. דבורי ויינר | צילום: דבורי ויינר, צילום ביתי

אז כשחברתי והמטייל השני קמו והכריזו שהם פורשים לישון, קמתי גם אני תוך כדי הפקת סדרת פיהוקים קולנית ומרגשת במיוחד והכרזתי שגם אני כבר עייפה. נורא. בזווית העין ראיתי שעלם החמודות שלי מתחיל להיכנס לשוק אפילפטי קשה. הוא ניסה לעצור בעדי ואמר "לא תישארי איתי?", אבל אני כבר הורדתי את השמיכה איתה התעטפתי והתרוממתי על רגליי.

הדבר הנכון

בשלב הזה הוא כבר נראה כאילו הוא בעיצומו של ההתקף, עם כל התסמינים של קצף מהפה וגלגול עיניים מאסיבי. הוא שלח יד הססנית ותפס אותי במרפקי, "את בטוחה?". מלמלתי איזו שהיא תשובה לא ברורה, איחלתי לו לילה טוב, נתתי לו נשיקה על הלחי ונכנסתי לחדר. כשסגרתי את הדלת עוד ראיתי אותו עומד שם מבולבל כהוגן ולא כל כך מבין מה בדיוק קרה כאן עכשיו.

חברתי התנפלה עליי בשאלות, צעקות וצווחות. ניסיתי להסביר את ההארה החדשה שקיבלתי אבל ידעתי שהיא לא תבין אותי גם אם אסביר לה את העניין עם ניקוד, פנטומימה או בדידים. לא הייתי מובנת גם לעצמי, אבל תחושת הבטן שלי אמרה שזה היה הדבר הנכון לעשות.

הוא היה צעיר מדי למשהו רציני, ואני בגילי המופלג כבר מחפשת את הדבר האמיתי. נכון, הייתי יכולה לבדוק ולנסות ואולי הוא היה מפתיע וההידלקות הזאת הייתה הופכת לאהבה שמוכיחה את עצמה במבחן הזמן, אבל כמה זה קורה? אם בכלל...

 נכנסתי למיטה וכיסיתי את ראשי בשמיכה הצמרירית. היה לי מעט טעם חמצמץ של פספוס אבל ידעתי שעשיתי את ההחלטה הטובה. עבורי.

כנראה שלא סתם שלא יצא לי אף פעם להתאהב בטיול. אני לא בנויה לכל טירוף המערכות הזה. תנו לי לטייל בשקט, ליהנות משלל התרבויות, הנופים והאנשים שפוגשים בדרך. התאהבות בטיול זה לא בשבילי. האמת, גם לא לכבס למישהו אחר, אבל עם זה כבר נתקעתי.

דבורי ויינר היא בעלת הבלוג ברבורים

>> בפעם הקודמת: "תבטיח לי שלא נשכב", אמרה הבחורה הביישנית – והתפשטה