אין לך סבלנות ואת רוצה לקרוא הכל עכשיו? את יכולה לרכוש את הספר המלא ב-5 שקלים
פרק 6: קייסי
אני מתעוררת לקול נקישות פטיש עמומות. מה הוא מעולל הפעם? אני ממהרת אל חדר האמבטיה, שוטפת את פניי ומצחצחת את שיניי במהירות לפני שאני יוצאת אל הסלון.
סופי משחקת בלול שלה ואני תרה בעיניי אחר אית'ן. מה, לעזאזל, הוא עושה עכשיו? אני יוצאת אל המרפסת והדם קופא בעורקיי, או שמא מגיע לנקודת רתיחה, אני מתקשה להחליט; אית'ן עומד על סולם, הוא לבוש רק במכנסי ג'ינס דהויים וגבו הרחב מופנה אליי, שריריו המעוצבים נעים בהרמוניה עם כל תנועה.
"בוקר טוב," אני נשענת על המשקוף כשהוא מסתובב אליי, "מה אתה עושה?"
"מעסיק את עצמי," הוא מושך בכתפו, "בונה נדנדה לסופי." הוא מסיים לקשור את החבל ללולאת הברזל ומושך, מותח אותו שוב ושוב על מנת לבדוק את החוזק שלו. שרירי הזרועות שלו נמתחים ומתכווצים עם כל מתיחה של החבל, ואני מוצאת עצמי מביטה בו ללא בושה.
"קפה?" הוא מנתק אותי משרעפיי, עיניו סורקות אותי מלמטה למעלה ואני מחבקת את עצמי, מנסה להסתיר את גופי ממבטיו הרעבים. אומנם הוא מציע לי קפה, אבל העיניים שלו מציעות לי דברים אחרים לגמרי.
"מה בדיוק את מנסה להסתיר שם? אם לך מותר לנעוץ מבטים אז אני לא מבין למה לי אסור," הוא אומר בחיוך זחוח והחום מציף במהירות את לחיי. אני לא מאמינה שלזה הגענו. אני לא יכולה לסלוח לו, אבל לנעוץ בו מבטים לוהטים כן?
טוב, משיכה מעולם לא הייתה הבעיה שלנו. הבעיה החלה כשהוא נמשך גם לאישה אחרת.
אני זורקת לעברו חיוך מזויף ונכנסת הביתה. היום רק התחיל ואני לא יודעת איך אוכל להתרכז במטלות שלי כשהאל היווני הזה מסתובב לי בבית יחף, חשוף חזה ומיוזע.
אני עומדת ליד הכיור ומדיחה את הכלים של ארוחת הצהריים. כשאני מסיימת אני יוצאת בחזרה אל הסלון, רואה את אית'ן מפעיל את מערכת השמע.
"היי, סופי, את רוצה לרקוד עם אבא?" אית'ן מרים את הקטנה בזרועותיו ומתחיל לנוע לצלילי המוזיקה הלטינית.
אני נשענת על קיר הכניסה לסלון וצופה בהם רוקדים. סופי לא מפסיקה לצחקק בין זרועותיו כשהוא מניף אותה גבוה ותופס אותה פעם אחר פעם. מיותר לציין שאני מאבדת נשימה בכל פעם שהיא מתנתקת מזרועותיו.
"מה את עומדת וצוחקת שם?" אית'ן מפטיר לכיווני, "בואי לרקוד!"
אני מנידה בראשי לשלילה. אין סיכוי שארקוד באמצע היום במרכז הסלון. אית'ן מתקדם כשסופי בזרועותיו, ומושך אותי אחריו בעוד סופי מושיטה אליי זוג ידיים קטנטנות.
אני מחבקת אותה ומתחילה לנוע בהתאם לקצב. "את רקדנית כל־כך גרועה!" אית'ן פורץ בצחוק ואני מביטה בו בזעם.
"אני לא כזאת גרועה!" אני דוחפת אותו קלות, אך ידו החזקה מהירה ממני והוא לוכד את מפרק כף ידי ומצמיד אותי ואת סופי אל חזהו. הלב שלי מזנק בבהלה, כמעט יוצא מכלוב צלעותיי, ופאניקה משתלטת עליי כשאני נעה כך בצמוד אליו בעוד סופי ממשיכה לצחקק, מאושרת מתשומת הלב.
"אית'ן," אני בולעת בכבדות והוא מאט, עיניו מטיילות על פניי, חוקרות, צורבות, החזה שלו עולה ויורד והנשימות שלנו נעשות כבדות, ספק מהריקודים ספק מהקרבה שנוצרה בינינו.
צלצול הטלפון קוטע את הרגע ואני מברכת על הסחת הדעת שברגע זה הצילה את הלב שלי מקריסה.
אני לוקחת את הנייד ועונה לשיחת וידאו מאימא, שמבקשת תמונה עדכנית של סופי כאילו משהו השתנה בה בשעתיים האחרונות. אני יודעת שהיא ואבא מתגעגעים אלינו, אבל על פי ההנחיות אסור להם להתקרב לילדים קטנים ורצוי שגם לא אלינו מאחר שהם כבר עברו את גיל שישים ונמצאים בקבוצת סיכון להידבקות בנגיף הארור הזה.
לפני יומיים, כשאית'ן הבין שהחרדה שלי מתגברת בכל פעם שהטלוויזיה נדלקת, הוא החליט להעלים את השלט ולאפשר לי לצפות רק בחדשות הערב. לפעמים אני חושבת שהוא נהנה יותר מדי מהמצב הזה, כשרק שלושתנו יחד, מנותקים מהעולם.
בעצם, על מי אני עובדת? גם אני די נהנית מהמצב. אני מודה שבהתחלה המחשבה לשהות בבית אחד עם הגרוש שלי הייתה בלתי נסבלת בעליל, אך ככל שהזמן עובר אני די נהנית מזה שהוא כאן.
זה היום האחד־עשר לסגר והוא כבר הספיק לתקן את כל הליקויים בבית. הוא בנה נדנדה לסופי ואחת נוספת עבורי, תיקן את הקורה החורקת ברצפת המטבח ואפילו את הסתימה באמבטיה שלי, שבגללה נאלצתי מזה כמה שבועות להתרחץ במקלחת האורחים.
די נחמד שהוא בסביבה, ובעיקר כשהוא לוקח את סופי ומטפל בה ובכך מאפשר לי להמשיך לישון מאחר שאני עובדת עד שעות מאוחרות. וכן, אני מודה שזה הרבה יותר נחמד כשהוא מחייך אליי מאשר זורק לעברי עקיצות, מעיר הערות או מעביר ביקורת, אבל ישנו גם חיסרון בכל העניין הזה; הוא ממש מקשה עליי לשנוא אותו. הוא מזכיר לי למה התאהבתי בו מלכתחילה וזה לא טוב, לא טוב בכלל. אני מקווה שבעוד שלושה ימים, כשישחררו אותנו סוף־סוף ממעצר הבית הזה, לא יהיה קשה מדי להיפרד. עווית קטנה מכווצת את בטני כשאני חושבת על הרגע שבו תתפוצץ הבועה ונצטרך לחזור אל העולם האמיתי, אל החיים שבחוץ, שבהם אנחנו חיים בבתים נפרדים וסופי מחלקת את זמנה ביני לבינו וכבר לא תוכל לחיות במקום אחד עם שני הוריה. אבל אין ברירה, בסופו של דבר נצטרך לחזור אל המציאות, אל השגרה.
ושגרה היא דבר טוב, לא?
הרומן "אהבה בבידוד" יעלה בלעדית במאקו, בכל יום פרק אחד. אין לך סבלנות ואת רוצה לקרוא הכל עכשיו? את יכולה לרכוש את הספר המלא ב-5 שקלים