זה לא היה ערב טוב אתמול. זה גם לא היה ערב רע. זה היה סתם ערב. ועכשיו כואב לי הכוס. למה כשאני אומרת למישהו שכואב לי ושאני רוצה לעצור זה צריך לקחת לפחות שלוש פעמים שבסופן הוא ישאל אותי "אז מה עושים עכשיו?" במקום לשאול אותי "הכל בסדר?", "את רוצה כוס מים?". זה בייסיק. אחר כך יכול לבוא גם "הכל טוב. לא קרה כלום. את נהדרת". ולמה אני צריכה למצוא את עצמי מנסה להסביר את זה לפסיכולוג בראש שלי (ובמציאות). לנסות להגיד לו שככה זה. בדיוק אבל. לא מקרה ספציפי. לא נפלתי על איזה בן זונה. זה עוד אחד, שככה הוא.
כי ככה זה. ואני יודעת כי יש לי מספיק ניסיון. כי הראשון ששכבתי איתו אמר לי בפעם השנייה שעשינו סקס (פעם שנייה אי פעם בחיים שלי) "לפחות הפעם גמרתי". כי לא הייתה סצינה בטלוויזיה, סרט או קליפ פורנו שצפיתי בו, שלא הסתיים בזה שהבחור גומר. אז כן. אין מודעות, הסקס סביב הגבר, ואם כאב לי זו מכשלה שהייתי צריכה להתגבר עליה בדרך לגראנד פינאלה. והאמת? ניסיתי, כמו שאני תמיד מנסה. כי כל הדברים האלה זועקים לך בראש ברגע בו את מבינה שלא נעים לך (נשים בצד את זה שאת בעצמך כבר לא תגיעי לאורגזמה), ומאותו רגע ועד הרגע שבו את מודה בזה בקול רם, את מתפללת שהוא יגמור, כי אז היית בסדר, היה סקס, לא היה מביך. ואם הצלחת להחזיק עד שהוא גמר אז כל הכבוד ואיזה כיף, ואם לא - כנראה שתקבלי כתף קרה ומרירה.
אז את נשארת לבד עם הקולות בראש. קשה להרגיש שאת בסדר, כי התרגלת לכך שהמשימה שלך היא לשכב על הגב, להיחדר, לעשות קולות; כי הסביבה והבחור גורמים לך להרגיש שאת לא בסדר; כי הלקאה עצמית ותחושות אשמה הן מצבים נפשיים שאנחנו מתחברות אליהם בקלות וכי אחר כך אני יושבת אצל הפסיכולוג שאומר לי שהוא לא מבין על מה אני מדברת. אז מר פסיכולוג, זו לא רק אני, זה לא רק סביבת החברות שלי, זה עניין של ממש, זו סטטיסטיקה שאני יכולה לייצר בעצמי עם כמות הגברים ששכבתי איתם. ובטוחה שהסטטיסטיקות של נשים אחרות יחזקו את עמדתי.
לסביות גומרות, סטרייטיות שותקות
מה קורה ברגע שהפסיכולוג מטיל ספק במה שאני מרגישה? אני חוזרת לחשוב שזאת אני שדפוקה. אולי באמת נפלתי בעיקר על חארות. אולי יש לי כוס צר. אולי אני לא נמשכת לגברים בכלל. אני לא חושבת שזה המצב. אני משתדלת להיות בחורה שמודעת לעצמה, שבוחנת את עצמה לעומק, ששואלת את עצמה שאלות קשות. לא אני זו שצריכה להסתובב עם מחשבות מעיקות אחרי ערב כזה. זה הוא.
אני אישה רגילה שפוגשת גברים רגילים, ושוב ושוב מגלה שמשהו שם לא בסדר. מטריפה אותי המחשבה שזה העולם שאני אחיה בו לנצח. נכון, זה תלוי בהרבה גורמים, זה תלוי במי פוגשים, זה תלוי עם מי שוכבים, זה תלוי באהבה. זה תלוי בי. ועדיין, אני מתוסכלת, חסרת סבלנות ואפילו מיואשת. אני חושבת שנשים יכולות להנות מסקס קז'ואלי סטרייטי, אבל הסקס הזה עוד רחוק מלמלא את הפוטנציאל הגלום בזה.
לפני זמן מה נתקלתי בנתונים מדהימים: סקר שהתפרסם במגזין הסאן הבריטי שבו השתתפו 3,000 נשים, קבע כי נשים לסביות מגיעות לאורגזמה יותר מנשים סטרייטיות. לפי תוצאות הסקר, נשים סטרייטיות דיווחו כי חוו אורגזמה ב-61.6 אחוזים מהפעמים ששכבו עם הפרטנר שלהן, לעומת 74.7 אחוזים מנשים לסביות. סקר אחר שנערך ב-2017 שבו השתתפו 52,000 נשים מגלה כי נשים לסביות דיווחו כי חוו אורגזמה ב-86 אחוזים (!) מהפעמים ששכבו עם בת זוגתן, לעומת 65 אחוזים מאחיותיהן הסטרייטיות.
המסקנה: אקט החדירה נועד בעיקר בשביל הנאה גברית. האורגזמות הנשיות המעטות והכאבים שלאחר מכן יעידו על כך והנתונים מחזקים זאת. אבל היות והסקס הסטרייטי כולו לא נועד בעיקר בשביל הנאה גברית, אלא לשם הנאה הדדית (כן כן - שוויון), אני לא רואה סיבה שגברים לא יהיו יותר מודעים, מבינים ומכילים לגבי זה. למה אני צריכה לסבול, לכאוב ובסוף גם לא לגמור ועוד להרגיש רע מול הגבר שאיתי? ולא, זה לא מספיק להמשיך בעדינות, לרדת לי קצת לפני או לא להכנס עד הסוף. זה דורש יותר. אז תשאל, תתעניין, תהיה אכפתי ואולי הפעם (אוי לא!) לא תגמור. מנסיון אישי, זה לא ביג דיל.