"אף אחד לא התחתן אצלנו בתול" | רחל לוי שגב, 79 >> שנות החמישים

נעורי היו בשנות ראשית המדינה, בתל אביב. הייתי חברה בתנועת הנוער, ובגיל 18 יצאנו לגרעין נח"ל בקיבוץ - עזבנו את הבית וזהו, חיינו חיים עצמאיים. היינו בגרעין שמונים חבר'ה, ומתוכן עשר בנות: שמונה מתוך העשר מצאו במוקדם או במאוחר בני זוג בתוך הגרעין.

גם בעלי רפי היה בגרעין. אני נמשכתי אליו והרגשתי שגם הוא נמשך אליי. אחרי שנתיים יחד בגרעין יצאנו לטיול יחד עם עוד חברים, נסענו בטרמפים והתארחנו בקיבוצים. במשך ימי הטיול שאר החברים עזבו ונשארנו רק רפי ואני. ירדנו לחוף בים המלח, ושם זה התחיל: הפכנו לחברים, ומשם הכל ידוע. זה היה מין תהליך כזה, הכרנו תקופה ארוכה לפני שהפכנו לזוג, ואצל זוגות אחרים זה קרה בצורה דומה. היינו בני 19 ובגיל 22 התחתנו.

לא חיזרנו, לא היה מושג כזה חיזור, אף אחד לא הביא פרחים. זו הייתה שותפות. היינו עושים משהו יחד וזה התפתח, הייתה משיכה והתחילו לצאת יחד. לא תמיד זה היה הדדי: היו גם כאלה שניסו וזה לא הלך.

זוג צעיר רוקד (צילום: לע"מ)
זוג צעיר רוקד ברחובות תל אביב, יום העצמאות 1960 | צילום: לע"מ

הקבוצה הייתה במקום הראשון. בערבים היינו שרים בלווי אקורדיון, ורק אחרי שכל החבר'ה היו מתפזרים רפי ואני היינו יוצאים לטייל בשדות הקיבוץ, הולכים, מדברים, מתנשקים. מי היה צריך לישון בגיל הזה?

מזכיר הקיבוץ סידר את החדרים ככה שלכל זוג יהיה מקום להתייחד בו – אני לדוגמא גרתי עם חברה שהיה לה חבר, אז היא הייתה הולכת אליו ואני הייתי נשארת בחדר שלנו עם רפי. אף אחד לא התחתן בתול אצלנו.

היו גם חברויות קצרות שלא הבשילו. הייתה "חברות עם ידיים", כלומר עם מזמוזים, ו"חברות בלי ידיים" - אפלטונית. זה אפיין יותר את גיל העשרה, לפני שהתפתחו קשרים רציניים. אלו היו גישושים וניסיונות שלרוב נגמרו תוך תקופת זמן קצרה.

לבנים שלא היו להם חברות היו התנסויות מיניות עם נשים מחוץ לגרעין. בקיבוץ היו מתנדבות, והיו גם בנות ברמה מאוד נמוכה שהצמידו אותן לגרעינים וזה היה הפוטנציאל המיני. לא עם הבנות שלנו, אלא עם הבנות "המיוחדות" – היינו צוחקות ואומרות שהם לומדים עליהן. קראנו לבנות האלה מזרון. אל הבנות מהגרעין התייחסו בכבוד, היינו שוות לבנים.

"גבר שהיה מחפש רק בילוי לא היה שורד" | נינה גל, 66 >> שנות השבעים

כשהייתי בת 18 החבר שלי כרע על בירכיו בגינה של הבימה וביקש את ידי, ואני נערה תמימה הסכמתי בלי לחשוב פעמיים. התלהבתי מהרעיון וזה מאד החמיא לי, כך שעברתי מבית הוריי למגורים עם בעלי, שהיום הוא בעלי לשעבר (כמובן שהגיל הצעיר שבו התחתנו השפיע). לא כל הבנות בתקופה הזו התארסו בגיל 18, אבל זה לא היה חריג או יוצא דופן. "רווקות זקנות" נחשבו בנות בגיל 22-23, והמשמעות החברתית של זה הייתה כמו בנות שלושים היום. היה לחץ חברתי וסביבתי להתחתן. הנשים חשבו יותר על נישואין, בית וילדים ופחות לעשות קריירה והגשמה עצמית.

זוג צעיר  (צילום: משה פרידמן, לע"מ)
זוג מבלה בחוף בתל אביב, 1963 | צילום: משה פרידמן, לע"מ

היינו מכירות בחורים במסיבות, היו דיסקוטקים ומועדונים ואפשר היה להכיר בכל מקום. גם בחורה יכלה לעשות משהו אקטיבי כשראתה בחור נחמד, לא היינו דתיים, זה היה מקובל. הכל היה כל כך פשוט, בלי כל המשחקים של היום. גברים היו יותר נועזים ולא פחדו מסירוב. כנערה יפה ניסו להתחיל איתי בכל דרך אפשרית. אם מישהו היה עובר את הגבול לא הייתי מהססת לסטור, הייתי חזקה וספורטאית וידעתי לעמוד על שלי כשלא רציתי.

ראיתי איך גברים מטרידים נשים וזה הפליא אותי שהן לא משיבות מלחמה. אם מישהו היה מציק לי התגובה שלי הייתה מאד החלטית. עבדתי פעם במשרד שהבוס היה כל הזמן מלטף את ישבנה של המזכירה, היא הייתה אישה נשואה ובכל פעם חייכה חיוך קטן ולא אמרה דבר. אליי הוא פחד לגשת, הוא ראה את התגובות הכעוסות שלי וידע שאם זה יקרה אני עלולה להעיף כיסא על ראשו או לעשות משהו קיצוני אחר.

את בעלי הכרתי בגיל 16, כשאני וחברה הלכנו לרחוב דיזנגוף שבו גרה חברה אחרת שלנו. ירד לפתע גשם חזק והסתתרנו מתחת לגגון של חנות תכשיטים, מתחת לגגון הזה תפסו מחסה מהגשם גם בעלי לשעבר והחבר שלו. הגרוש שלי פנה אליי ואמר "תזהרי לא להירטב בגשם כי את כל כך מתוקה, שלא תמסי כמו סוכר".  עניתי לו "הסר דאגה מלבך, אני שומרת על עצמי", ואז פתחנו בשיחה מתחת לגגון הזה, ואחר כך הם ליוו אותנו אל החברה הזו וגם עלו לבקר אותה יחד איתנו. אצל החברה הזו העברנו ערב נחמד, הוא הדגים לי כיצד הוא יודע לפרוט על גיטרה, שרנו בצוותא ואחר כך הוא ליווה אותי לביתי וקבענו להיפגש שוב.

הוא היה חייל, ואני חיכיתי לו בנאמנות שנפגש בחופשות ובסופי השבוע. הוא היה כותב לי מכתבים ומתקשר לבית הוריי כדי לתכנן את הפגישות הבאות. בערבים ישבתי בבית עם הוריי והכנתי שיעורים, חברות ביקרו אותי ואני אותן - אבל לבלות יצאתי רק עם החבר. היינו מבלים כמו שנהוג היום, טיולים, ריקודים, הצגות, חברים, מסיבות. ברור שהיינו מבלים גם בבתי ההורים, הייתי ישנה אצלו בבית כשההורים היו, והוא היה ישן אצלי. קיימנו יחסי מין חלקיים, הייתי בתולה ורק אחרי החתונה קיימנו יחסי מין מלאים. לא היה נהוג לגור יחד לפני החתונה, כך שאם הזוג רצה פרטיות לא הייתה דרך אחרת מלבד להתחתן. עד החתונה היינו רואים זה את זו רק במיטבנו, כשאנחנו יפים ומרוצים. רק בירח הדבש שלנו היינו שבוע ימים יחד נון-סטופ, וזה היה לגמרי שונה.

זוג צעיר מתנשק (צילום: נתי הרניק, לע"מ)
זוג צעיר מתנשק על ספסל ברחוב קרן היסוד בירושלים, 1985 | צילום: נתי הרניק, לע"מ

היום קשה להבין את הכוונות של הגברים מפני שמיד מגיעים לסקס. בתקופתי אם היו יוצאים יחד לתקופה ממושכת אז היה מובן מאליו שזה מוביל לחתונה, לא היו יוצאים סתם תקופה ממושכת. עד שזוגות היו מגיעים למיטה היה עובר פרק זמן ארוך, כך שגבר שהיה מחפש רק בילוי לא היה שורד. החברה לא ראתה בעין יפה בנות שהיו שוכבות רק בשביל הכיף, זה לא היה מקובל, הייתה עליהן סטיגמה, וההפרדה בין סוגי הבנות הייתה ברורה.  

"פלא שלא הותרתי בצדי הכביש בשקית זבל שחורה" | נועה יחיאלי, 37 >> תחילת שנות האלפיים

בשנות העשרה והעשרים שלי אתרי היכרויות היו עניין מוקצה של זקנים נואשים. אנחנו הכרנו בנים בכל מקום: במועדונים - בסוף שנות התשעים סצנת המועדונים בקיבוצים הייתה הדבר הכי לוהט - בצבא, ברכבת בדרך לצבא, באוטובוס בחזרה הביתה. הייתי מתחילה עם בנים כל הזמן. עם הברמן, עם חבר של חבר שהכרתי במסיבה, עם מכר מהאוניברסיטה. אם מישהו היה מוצא חן בעיניי, הייתי שואלת אותו "אם אני אתן לך את הטלפון שלי, תתקשר אליי?" הם היו אומרים כן, ואז 60 אחוז היו מתקשרים, 40 אחוז לא. ב-100 אחוז מהפעמים אני הייתי מחכה לטלפון מוטרפת בערב שלמחרת, משחזרת את ההיכרות, עוסקת בספקולציות: אם הוא לא התקשר, זה אומר שהוא לא בעניין? היו לי חברים טובים שנשבעו שאם הבחורה מוצאת חן בעיניהם הם יתקשרו אליה מיד למחרת, ואחרים שהודו שגם כשהם בעניין הם תמיד מחכים כמה ימים לפני שהם מתקשרים, כדי לא להיראות נלהבים מדי. חשבתי שהסוג השני מעפנים.

זוג צעיר מתנשק (צילום: משה מילנר, לע"מ)
זוג ליד חוף הים בתל אביב, 1999 | צילום: משה מילנר, לע"מ

כשהבחור היה מתקשר, היינו מדברים שיחה ארוכה ובסופה כנראה קובעים להיפגש. אם הפגישה לא הייתה יכולה להתקיים מיד, היינו מדברים עוד פעם או פעמיים בטלפון עד אליה. דייט ראשון תמיד היה בבר, ומבחינתי אם הוא לא היה מסתיים בנשיקה זה היה אומר שמשהו לא בסדר. החברות שלי ואני היינו מאוד עסוקות בשאלת ה"לתת בדייט הראשון כן או לא". היו לי חברים טובים שנשבעו שאם הבחורה מוצאת חן בעיניהם הם לא יפסלו אותה גם אם היא תשכב איתם אחרי הפגישה הראשונה, ואחרים שהודו שאם זה יקרה הם יאבדו עניין. חשבתי שהסוג השני מעפנים.

עולם הסימוסים היה בחיתוליו, לא היינו מסמסים הרבה. בערך באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים התגבשה קונספציית ה"ערה?", ההודעה המעליבה שמבהירה לך ש"הוא לא בקטע רציני". החברות שלי ואני היינו מוסרטות מהמונח יזיזים, לא רצינו יזיזים. רצינו חבר, לפעמים היינו אומרות שאנחנו לא, אבל זה מה שבאמת רצינו. גם אם נפגשת עם מישהו יותר מפעם אחת, במשך שבועות ארוכים לא יכלת לדעת לאיזו קטגוריית קשר נפלת. אסור היה לשאול, לשאול היה נקרא "שיחת יחסינו לאן" וזה משהו שהיה מותר לעשות רק אחרי שלושה חודשים של סרטים.

באיזה שהוא שלב ג'יידייט הפך להיות די במיינסטרים. אנשים סביבי התחילו להתחתן עם אנשים שהם הכירו בג'יידייט. ניסיתי את זה קצת, פגשתי שניים או אולי שלושה בחורים סבירים ובינוניים שלא מצאו חן בעיניי במיוחד, והיה גם דייט אחד לא מוצלח ולא מעניין מפייסבוק. 

זוג צעיר (צילום: משה מילנר, לע"מ)
זוג מבלה בפסטיבל האהבה, 2001 | צילום: משה מילנר, לע"מ

הייתי מאוד לא זהירה בתור רווקה בתל אביב. הכנסתי גברים שרק הכרתי לדירה שלי, הלכתי לבד אליהם. לא עלה בדעתי שיכול לקרות לי משהו. אלוהים שיעזור, פעם אחת עליתי על אוטו שנסע בבן יהודה סתם כי הבחור היה חתיך וכי הוא אכל נחשי גומי. אני חיכיתי לקו ארבע, הוא קנה לעצמו ממתקים בפיצוציה ממול וכשחזר לאוטו הציע לי טרמפ. נסעתי איתו חמישה בלוקים, נסיעה של שלוש דקות אולי בתוך העיר, וכשירדתי השארתי לו את הטלפון שלי. הוא סימס לי די מהר והגיע אליי לדירה בשתיים בלילה. היום אני חושבת שזה ממש פלא שמעולם לא נאנסתי או נוסרתי לחתיכות והותרתי בצדי הכביש בשקית זבל שחורה.

לפעמים הבנים שהייתי יוצאת איתם היו מתקשרים אליי ואומרים לי שומעת? אני צריך להגיד לך משהו, ואז ידעתי שהם הולכים לסיים את זה. זה תמיד היה בטלפון, בחיים לא בסמס. היו גם כאלה שפשוט התפיידו, כמובן. גברים תמיד היו פחדנים.

זוג צעיר מתנשק (צילום: משה מילנר, לע"מ)
זוג מתנשק בפסטיבל האהבה בטיילת תל אביב, 2002 | צילום: משה מילנר, לע"מ

"רמת האינטימיות הגבוהה ביותר היא הומור-וואטסאפי משותף" | טל גלעדי, 21 >> ימינו אנו

כ-80% ממערכות היחסים שלי התחילו באפליקציות. זה נכון, 20% הנותרות, הכרויות שנולדו במפגש חי, בבית קפה או בצבא, באמת הובילו למערכות יחסים רגשיות ומחייבות יותר, אבל מה לעשות שהמציאות לא עובדת בקצב שלנו? לשבת בבר ולקוות שיזדמן לשם האדם הנכון, ואז לחשוב על משפטים שנונים ולהתאמץ כדי להרשים, זה בערך כמו להיכנס לחנות ולפתח שיחה עם המוכרת. קונספט שמת. פותחים אתר, עושים סיבוב, מכניסים אל תוך עגלת הקניות, מזינים אשראי, בוחרים באופציה של משלוח אקספרס ויוצאים. נכנסים אל האפליקציה, בוחרים את הבחור הכי יפה, או בעל הפוטנציאל הכי נמוך להתגלות כאנס, ומתקדמים עם הפריט הנבחר אל עבר הקופה, קרי סמול-טוק ("תנאים טובים יש לכם שם בהייטק, אה?", "אה, אתה זה זה שיושב בקבלה?", "ברור, כולנו בין עבודות. שטויות, העיקר הכסף") ואז החלפת מספרי טלפון (כדי שנוכל לעבור לוואטסאפ, לא חלילה להתקשר! שיחות טלפון שייכות לשלב המתקדם ביותר). אין שום סיפור טוב מאחורי הרכישה הזאת, אבל היא מתאימה בדיוק לרמות המאמץ שאנחנו מוכנים להשקיע.

כמו בעולם הישן, בנות מחוזרות יותר וימתינו להן עשרות הודעות ומאצ'ים עם גברים שבעניין. חלקן ביזאר מוחלט (עד כדי כך שסוג פוסטים שהפך פופולרי לאחרונה בקבוצות נשים הוא התחלות-שיחה מקוריות וייבושים שנונים באפליקציות. נגיד, גבר: "היי, יפה. אפשר לדעת מה הטלפון שלך?". אישה: "סמסונג") וחלקן "מה שלומך" גנרי, כשבמקרה כזה גורל הפנייה יקבע על פי התמונה של הבחור. באפליקציות קל יותר לחצות את הקווים, את יכולה לפנות אל מישהו מבלי שזה יהיה מביך או הירואי מדי, אבל הדרך השכיחה ביותר היא לסמן אותו ב"סופר לייק" ולחכות שיעשה את הצעד אל כיוונך.

סלפי זוגי (צילום: דנה אביעד, @bananot, מתוך instagram)
זוג בפארק מים, 2016 | צילום: דנה אביעד, @bananot, מתוך instagram

טרחת השיחה עם המוכרת בחנות, כמשל לאינטראקציה עם בני אנוש, נחסכת גם כשמתפתח הקשר הזוגי. לא שיחות עמוקות כשהים נפרס לפנינו, אלא שיחת צ'ט שנמשכת שעות וכוללת בדיחות פנימיות ואימוג'י מוסכם, כזה שרק אנחנו מבינים. רמת האינטימיות הגבוהה ביותר היא הומור-וואטסאפי משותף. מספר ההודעות שאנחנו מחליפים ביום ותחושת הציפייה לראות את השם שלו על הצג, הם המדד הכי טוב כדי להבין את רמת ההתלהבות, ולאן הקשר הזה הולך. אם למשל ההודעות שלו נדחקות אי שם מתחת לפושים של חברות חדשות, זה סימן לא טוב. 

המפגש יכול להגיע באותו היום (במיוחד אם מדובר בהיכרות למטרות סקס) או אחרי כמה ימים, בהנחה שמתפתחת קודם שיחה שמעוררת עניין. ואם פעם היו כללים נוקשים סביב מכסת הימים אחריה צריך להגיד שאתה לא בקטע, או כמה זמן אחרי הדייט הראשון אומרים "היה כיף, בוא נמשיך", הוואטסאפ הקליל הכל. את מחוות האהבה הגדולה ביותר (לב אדום) ואקורד הסיום ("חשבתי על זה קצת, ונראה לי שזה לא זה"), אפשר לסכם בהודעה בלתי מחייבת, וואטסאפ וגמרנו. למעשה זה עידן כל כך לא מחייב, שהפעלת טקטיקת רוח הרפאים (גואווסטינג) עבור קשרים קצרים, נפטרה מהדימוי הנבזי שלה. לסנן הודעות בוואטסאפ כדי  לגרום לשיח לדעוך לאיטו ואז להסתלק מחייו של הצד השני מבלי לספק דין וחשבון או טיפה של נימוסים. צד אחד נהנה מההקלה, והצד השני כבר התרגל לעובדה שלסיים ככה קשר זה לג'יט.