אני לא אדם שנוטה להתעצבן, בטח לא על טורים בערוצי נשים, אבל השבוע קראתי בערוץ זה טקסט שהקפיץ לי כמה פיוזים. הערכים והתפיסות שעומדות בבסיס טורו של עילם בר, שזכה לכותרת "זה רק נראה מושלם", נראו לי כמו ערבוב מוזר של שמרנות של פעם, שטחיות על-זמנית והתרסה בשקל - שיושנו למשך כמה עשורים בחביות של סטריאוטיפים מגדריים מהסוג המשעמם ביותר. אני לא מכיר אותו, אבל אני מנחש שמדובר באדם (או גבר, כפי שהוא אוהב להגדיר את עצמו) בן כמיליון שנים. אולי מדובר בצעיר שזקן רק ברוחו.
"אני יודע, הגבר שלך הוא הדבר הכי קרוב למושלם", פונה בר לקוראת המדומיינת שלו וממצב את עצמו כבר במשפט הפתיחה בעמדת המסגביר. "הוא עושה כביסות וכלים, מבשל לעיתים, מרים את הקרש של האסלה, אפילו אוסף גרביים מהרצפה וזורק לסל הכביסה מיוזמתו" הוא מפרט מה כל כך קרוב-למושלם בגבר ההוא.
רצף הקלישאות הזה, שנשמע כמו תקציר עלילת העונה ה-7 של "כולם אוהבים את ריימונד", הוא בעצם רשימה של משימות שנתפסות כנשיות. האם זה כל מה שנשים חולמות עליו? על גבר כמעט מושלם ש"לעיתים" ו"אפילו" נושא קצת בנטל הנשי הכבד שהוא לאסוף גרביים (ריימונד הזה, איזה שלוך) או להזיז את מושב האסלה (מישהו באמת רב על השטות הזאת פעם חוץ מקומיקאים מתים-מבפנים שמנסים לדמיין על מה זוגות אמיתיים רבים?).
גם להיות עם הילד זו משימה שנתפסת כמובן כאימהית, אך הגבר הכמעט-מושלם שבר מצייר אוסף אותו מהגן פעם בשבוע ואפילו "מעסיק אותו" כל אחר הצהריים. זה הגבר המושלם? דייר שמקפיד לעזור במטלות הבית ומוציא את הילד פעם בשבוע? אז למה אני כל כך מתאמץ כבר עשור וחצי להבין מה זו גבריות בשבילי ואיך אני יכול להיות אדם וגבר טוב ושלם יותר?
פחות מטלות, יותר נאמנות
חסינות מבגידות היא החלק החשוב ביותר בגבר המושלם שבר מצייר, ואני יכול להבין אותו. גם עבורי נאמנות, או יותר נכון אמון, הם אחד הדברים הכי בסיסיים במערכת יחסים. גם לי יש פחדים שקשורים בבגידה – מינית או רגשית, אמיתית או מדומיינת – מהצד שלי או של בת הזוג שלי - גם היא, דרך אגב, אדם שלם עם היכולת לבחור, לטעות, לבגוד ולהתבלבל.
כשבר מבקש להגדיר מהי בגידה הוא פורש כמה אפשרויות לקו אדום: "חדירה? מין אוראלי? כל מגע שאינו תמים? פלרטוט קל במשרד? מחשבות על נשים אחרות? בסוף הכל זה מדרון אחד ארוך וחלקלק" כותב בר ומוותר בסוף על הצורך להגדיר. לראייתו, כל העולם כולו מדרון ארוך וחלקלק של פיתויים, ואנחנו גברים מסכנים שכמותנו יכולים רק להאחז בקצות האצבעות בבוץ או להחליק למטה בשמחה כמו ילד בלונה-גל.
בעיני, מערכת יחסים היא הסכם, ובגידה היא חריגה מההסכם. כל זוג מנסה לנסח לעצמו את הסעיפים: מסכים פה אחד על חלק מהם, רוקד בעדינות סביב אחרים, משאיר ניסוח אפור במורכבים ביותר. אבל הקווים האדומים של כל אחד מהצדדים אמורים להתברר כבר בהתחלה, ולהוות את הבסיס לקשר. הבעיה שלי עם הטקסט של בר היא שהוא לא מדבר על הסכם, הוא לא מדבר על אמון, הוא לא מדבר על שני אנשים שרוצים ומנסים לחיות יחד – הוא מדבר על גברים שחושבים מהזין ועל נשים שצריכות לישון עם עין אחת פקוחה - כאילו שאם תתפסי אותו זה ישפר במשהו את היחסים. זה בולשיט, וזה בולשיט מעליב ומסוכן שעושה רע גם לגברים וגם לנשים.
יש הערה אחת שחוזרת פעמיים בטקסט של בר, במה שנראה כמעט כמו טעות פרוידיאנית: בכל פעם שהוא כותב את המילה "זוגיות", הוא מבטא בסוגריים את החלחלה שלו מהמושג, ומכנה אותה "המילה המייבשת/העצובה בתבל". אולי זה רק מפאת גילי הצעיר, אבל זוגיות היא לא מילה עצובה בעיני. היא אולי מילה טעונה, שנושאת בהחלט משמעות מורכבת, בליל של רגשות, פחדים ותקוות. אבל היא בטח לא המילה הכי עצובה בתבל. האמת, "תבל" היא מילה יותר עצובה.
בקומדיה הרומנטית המוצלחת "לשכב עם אחרים", אליסון ברי וג'ייסון סודייקיס מגלמים אנשים עם נטיה לבגידות. היא מאובססת כל חייה על דוש תפוס איתו היא בוגדת בכל בן זוג שיש לה, הוא לייט-בלומר שנון שכובש נשים ובוגד בהן במהרה כדי לברוח מהיחסים הטריים. באחת הסצינות היפות בסרט, ג'ייק, הדמות הגברית, מנסה להסביר למה הוא עושה את זה: "ברגע שאני מבין שאני עם הבחורה הלא-נכונה, אני לא יודע איך לסיים את זה. במקום להגיד 'אני לא מחבב אותך', אני מעדיף להגיד 'שכבתי עם אחותך', אבל צריך לשכב עם האחות כדי שזה יעבוד. זה כאילו שאני מעדיף להיות האיש הרע מלומר את האמת". אני פונה לעילם בר בהצעה צנועה: אם אתה לא בזוגיות (סמיילי עצוב) שאתה רוצה לעצמך, תגיד את האמת. בסוף מישהי תאמין לך שכל הגברים הם אנשים רעים.