כשהייתי בת 5 התארחו אצלנו חברים של ההורים. חוה ואדי. הם היו זוג חמוד כזה, זוג מהסרטים, יפים, רגועים, עדינים, שניהם תמיד עם חיוך. היא הייתה בחודשי הריון מתקדמים של בתה הבכורה והיא הייתה שכובה לה על הספה כמו דוגמנית מהרנסנאס. אהבתי אותם מאד ואם אני לא טועה, בכל זאת עברו שנתיים שלוש מאז, הם בדיוק עברו דירה והתארחו בביתנו לכמה ימים, עד שיכנסו לדירתם החדשה.
יום אחד, בעוד חוה הנסיכה שכובה על הספה בסלון שלנו שאלתי אותה "חוה, מתי אתם הולכים?" האמת שהיה לי כל כך כיף שהם היו אצלנו ולא רציתי שזה ייגמר. אבל מהר מאוד הבנתי שהשאלה ששאלתי, איך לומר? לא התקבלה אותו דבר אצל אמא שלי. קשה היה לפספס את המבט הנוקב שהיא נתנה בי. מבט שבישר לי רעות. אופס.
מה כבר עשיתי? ניסיתי להבין ולא הצלחתי, אבל בערב כבר נענשתי על השאלה הזו. למה? שאלה טובה. הסתבר שהם חשבו, והיום אני מבינה שזה לגמרי היה הפחד שלהם, שכנראה העלבתי את האורחת ופגעתי ברגשותיה. מכירים את האימוג'י הזה של הפרצוף התמוה? ככה בערך נראיתי כשאמרו לי את זה. ניסיתי להסביר שמה פתאום ושאני אוהבת אותם ורק רציתי שהם יישארו, אבל לשווא.
המוח שלי, תת מודע של ילדה בת חמש, שבסך הכל רצתה לבטא את הרגשות שלה ונכוותה, הבין כמה דברים. באותו רגע הבנתי שאני פחות חשובה מהאחר, כי אם הרגשות שלי, מה שהיה לי לומר, האמת שלי, פחות חשובים מהרגשות של חוה, אז כנראה שאני פחות חשובה מאחרים. וגם שאסור לי לפגוע באף אחד, אף פעם. אני צריכה ללכת על ביצים – כי אם אני אומרת מה שאני מרגישה כועסים עליי. וכשכועסים עליי, משהו לא טוב יקרה.
בגיל 36 פשוט התרסקתי
נולדתי לאמא ניצולת שואה. היא נולדה לתוך השואה והיא והמשפחה שלה, יחד עם יהודים נוספים, חיו ביער עם הפרטיזנים. יום אחד הגיעו אורחים, לא ממש נחמדים: הגרמנים. אמא שלי, תינוקת בת שנה, בכתה. הגיוני, לא? בכל זאת תינוקת בת שנה. אולי הייתה רעבה, עייפה, לא ממש היה לה נוח לגור מתחת לאדמה. ובאופן אותנטי שכזה, היא פשוט הביעה את עצמה באמצעות בכי.
כדי שהגרמנים לא ישמעו את הבכי שלה ואז כל חמש מאות האנשים הנוספים יתגלו וילכו פייפן, כמו שאומרים בפולניה, אבא שלה הטיח את ראשה בעץ הקרוב. כדי שתמות וכך ינצלו כל האחרים. חוויה טראומטית ביותר. כן, גם לתינוקת בת שנה. החוויה הזו נחרטה בה עמוק והספיקה בשביל לפרנס אינספור פחדים והתנהגויות הישרדותיות. הפחד שלה עבר אליי, פחד מוות, והיום אני יודעת שפחד יכול לעבור גם בלי מילים. ילדים לא באמת צריכים מילים בשביל ללמוד על החיים.
כשהיא הענישה אותי אז, בגיל חמש, (אגב, היא שלחה את אבא שלי להעניש אותי, אולי כדי שהיא לא תצא כמו אבא שלה שכביכול העניש אותה על כך שבכתה), היא שמה את הרגשות של חוה האורחת, לפני הרגשות שלי, בדיוק כפי שלמדה.
באותו אירוע עם חוה הדוגמנית האריסטוקרטית, כל הסט הזה פשוט עבר אליי. הבנתי שהפכתי למעגל משני לאמונות שלו והתנהגויות שנשענות על אמונות והתנהגויות של מישהו אחר.
בגיל 7, מצוידת בתחושות האלה, כבר חטפתי את התקף החרדה הראשון שלי. רק אחרי שהתרסקתי בגיל 36 עם התקפי חרדה קשים, הבנתי שהיה זה התקף חרדה. אז, כילדה, פשוט לא הבנתי למה אין לי אוויר ולמה אני מרגישה שעוד שנייה אני עומדת למות. טוב, אז נכון שאני פולניה ולפולניות יש נטייה 'לעמוד למות' כמעט כל יום. אבל התחושה הזו שאין לי אוויר הייתה כל כך חזקה, שאני יכולה לתאר את החיים שלי כלפני ואחרי ממש.
כדי להימנע משקט או מתחושה של חוסר קיימות הייתי חייבת להיות כל הזמן בעשייה, 24/7. לשמוע תמיד מוסיקה באוטו או רעש של טלוויזיה פועלת בבית, להיות כמה שיותר בסביבת אנשים וכמה שפחות לבד, לדבר בקול רם כדי שישמעו אותי, כדי שאני אשמע את עצמי ואדע שאני קיימת, להתלבש באופן שישימו לב לנוכחות שלי. פיתחתי אובססיה מטורפת לתספורות וצבעים בשיער, הגעתי באיחור כמעט לכל מקום כדי שישימו לב אליי (פעם התכחשתי לזה, היום אני מבינה את זה), צעקתי את הקיום שלי בכל דרך אפשרית.
חיים שלמים התנחמדתי, לא במובן הצבוע, כן? אבל התנחמדתי במובן כזה שהייתי נחמדה וחביבה לסביבה, שחס וחלילה לא אפגע באף אחד. תכלס אין בזה שום דבר רע, אבל אצלי זה נבע בעיקר מתוך פחד שלא לפגוע ברגשות האחר, גם אם לא פעם זה היה על חשבון הרגשות שלי.
אתם יודעים מה זה ללכת על ביצים ימים שלמים? או לעבוד בלייצר רעש ועשייה? בשתי מילים: מלחמת התשה. הייתי מותשת. לא פלא שבגיל 36 התרסקתי. אפשר היה ממש לגרד אותי עם שפכטל מהרצפה. לא יכולתי להוציא את עצמי מהמיטה, לא אכלתי, בקושי התקלחתי. אשכרה לעסתי ואבן בשביל שיעבוד מהר יותר.
הבנתי שאני רוצה לטפל
למזלי, בורכתי בבן זוג מלאך, שראה את המצוקה שלי, לקח שבוע (!) חופש מהעבודה ולא עזב אותי לרגע. מתוך ההתרסקות הזאת הגעתי ללא מעט תובנות. הבנתי שאני לא יכולה יותר לפחד יותר להיות עצמי. שנמאס לי ללכת על ביצים ולשים כל הזמן אחרים לפני.
לקחתי טיפול ממוקד חרדות, לקחתי ציפרלקס, לקחתי אוויר והתחלתי ללכת אחרי הלב שלי, או אולי זו הבטן, כי שם תמיד הרגשתי שמשהו תקוע ורוצה להתפוצץ. פלא שיש לי מעי רגיז?
בדיוק לפני ההתרסקות, עזבתי מקום עבודה, משהוא כנראה החל לאותת לי כבר אז, שאני לא במקום הנכון שלי. אבא שלי נפטר בדיוק חודש וחצי לאחר מכן. יצא ככה שהשיעור הראשון ללימודי הסטיילינג שבחרתי ללמוד, נפל בדיוק על השבעה. יש יאמרו שמדובר במקריות, יש שיאמרו שכל דבר מכוון או שיש לו משמעות. המשמעות המאוד ברורה שלי הייתה שכאן מתחילים החיים שלי מחדש.
התחלתי לעסוק במקצוע חדש, סטיילינג, ואז הבנתי שכל השנים האלה, בהם ניסיתי להצדיק את קיומי באמצעות הסטייל שלי, בעצם היוו את אבני הדרך למקצוע הזה. שיחקתי בעולם האופנה, נהניתי מכל שנייה אבל גם אז הבנתי שהדרך שלי ממשיכה. הלכתי ללמוד NLP, רק כדי להעשיר את ארגז הכלים שלי כיועצת ארגונית שמתמחה בתקשורת בינאישית.
ביום האחרון של קורס הבסיס, הבנתי שאני רוצה לטפל, להיות מנחת NLP. המשכתי הלאה לקורס המאסטר ובשיעור השני נפלו לי כל כך הרבה אסימונים שהכל החל להתבהר ותהליך מדהים של שינוי החל. בהמשך גם לקחתי לעצמי טיפול NLP, נטרלתי טראומות ואמונות מגבילות, החיים שלי השתנו ללא היכר. אפילו בעלי נבהל כשנהייתי פתאום יותר שקטה יותר.
היום אני בת 43, בדרך להצלחה ולעשייה אותנטית, מפתחת את המעגל העצמי והאותנטי שלי כל הזמן. לאמא שלי שקוראת את השורות הללו, ולאבא שלי שבטח יושב לו שם למעלה וקורא, אני רוצה לומר שאני אוהבת אתכם. מאוד. עד השמיים ובחזרה. תודה שאת אמא שלי. תודה שהיית אבא שלי. מעולם לא כעסתי (טוב אולי קצת) ובטח לא היום, על איך שפעלתם בסיטואציה הזו או בכל סיטואציות אחרות. אני מבינה שזה הכי טוב שידעתם לעשות וזה בסדר.
בעצם היותכם אבא ואמא שלי, הפכתם אותי למי שאני, יצרתם ממני אדם טוב, מלא בנתינה, חמלה, אהבה, נחישות, אומץ ותעוזה. החיים איתכם הובילו אותי למי שאני, למה שאני, לעזור לאחרים לחייך, לתת לשמש הפנימית שלהם להאיר בעוצמה שלהם, בצבעים שלהם, ללוות אנשים בתהליך של יצירת המעגל האותנטי שלהם.
רק שהפעם אני עושה זאת ממקום אותנטי ואמיתי ולא כי אני לא רוצה שיכעסו עליי או שמה את האחר לפניי.
עינב תמיר, 43, נשואה לאיתי, אמא ל-2 בנות ולכלבה זואי (המכונה גם זאתי). מנחת NLP מוסמכת, מרצה ומעבירה סדנאות