הכל התחיל כשחשבתי שהגיע הזמן לעוד ילד. הייתי בת 33, נשואה, היה לי ילד בן ארבע. החלטתי שדפנטלי הגיע הזמן. אז התחלנו לנסות (הכי כיף לנסות - אבל לנסות לא אומר להצליח). ולאחר חצי שנה של ניסיונות החלטתי שמשנה מקום משנה מזל ואני מחליפה רופאה.
הרופאה החדשה שלחה אותי לבדיקות שונות והחליטה לתת לי הורמונים לחיזוק הביוץ. קיבלתי ממנה את המרשם המיוחל וכבר קמתי לעזוב את החדר, אבל אז פתאום שאלתי אותה: "תגידי, אמנם בדקו לי אותו כבר ואמרו לי שזה שום דבר אבל יש לי גוש קטן בשד. אולי ההורמונים לא עושים לי טוב?".
היא הסתכלה עליי, אני עליה. ויצאתי מהחדר עם הפניה לכירורג שד. לא עשיתי מזה עניין, אבל החל מהפגישה עם הכירורג הדרך כבר הייתה הרבה יותר מהירה. פתאום אולטרסאונד, משם לממוגרפיה, ואז לביופסיה ולבסוף: סרטן.
"ראיתי את עצמי קרחת, אפורה, נפרדת מכל אהוביי"
את רגע הבשורה אני לא אשכח. ישבתי מול הרופא והוא הסביר שהגוש שמצאו סרטני. אחרי זה כבר לא ממש שמעתי כלום. המילים שלו הפכו לבליל, עיסת מילים וביטויים וכל מה שאני ראיתי לנגד עיני זה אותי עם קרחת, אפורה, נפרדת מאהוביי.
אחרי ההלם הראשוני יצאתי לסבב רופאים בעזרת כל הקשרים האפשריים שהיו לי, וכולם הגיעו למסקנה אחת: אין ברירה, אצטרך לעבור כימותרפיה, טיפול ביולוגי, ניתוח וטיפול הורמונלי למשך חמש שנים. השוק, ההלם והבכי התחלפו תוך ימים ספורים להנעות לפעולה כי מישהו צריך לנהל פה את הדבר הזה. תורים לקבוע, טיפולים לבצע, בדיקות. דווקא בזה הייתי ממש טובה. סימנתי וי על כל משוכה שעברתי ולמדתי ממנה להמשך.
הטיפולים היו מגעילים אבל לא נוראיים כפי שדמיינתי. הסתובבתי עם פאה מודבקת לאורך כל התקופה וחוץ מהימים שהייתי אחרי טיפול המשכתי לעבוד, להיפגש עם חברים ולנהל את חיי. נעזרתי ברפואה משלימה, דיקור, צמחי מרפא, טיפולים פסיכולוגיים, ריפוי באומנות, קואוצ'ינג, פעילות גופנית והתמקדות במה ובמי שעושה לי טוב.
התחברתי בפייסבוק לקבוצה שנקראת "גמאני חליתי בסרטן השד", וזה מצחיק אולי אבל גיליתי שאני ממש, אבל ממש לא לבד. פגשתי והתחברתי לנשים בצורה שלא דמיינתי שיכולה לקרות לי ובעיקר מצאתי אוזן קשבת וטונות של הכלה. כתבתי גם בלוג, שאלתי שם שאלות קיומיות שעלו לי ובעיקר התחזקתי מהתגובות של הסובבים אותי ומהפורקן שבכתיבה.
לקראת סוף הטיפולים התחילו לעלות השאלות אחרות: למה זה קרה לי? למה עכשיו? ובעיקר מה עושים עכשיו כדי שהוא לא יחזור. לפני המחלה עבדתי כמנהלת הפקות בחברת פרסום, העבודה שלי הייתה מלאה בלחץ וסטרס וידעתי שאין סיכוי שאני חוזרת לעשות אותה. ידעתי שאני צריכה לעשות שינוי כיוון, ידעתי שאני רוצה לעזור לאנשים, ידעתי שזה חייב להיות משהו יצירתי ויותר מכל - ידעתי שזה צריך להיות שלי. הדבר היחיד שלא ידעתי מה זה יהיה.
"אחרי הניתוח הייתי מתקלחת בחושך"
סיימתי את הטיפולים ונכנסתי לסדרת ניתוחים של כריתה ושחזור השד. מעט אנשים יודעים את זה, אבל מקור רוב הגידולים הוא בפטמה. כך שאם כורתים את כל השד, אין ברירה אלא לכרות גם את הפטמה. הידיעה הזו חלחלה בי לאורך הטיפולים, אבל הזזתי אותה הצידה והתקשתי להאמין שזה יהיה המצב גם אצלי. אפילו ניסיתי למצוא כל מיני דרכים לא להיפרד ממנה. אבל לא הייתה ברירה.
הימים שאחרי הניתוח היו קשים מאוד להתמודדות, בעיקר נפשית. התקלחתי בחושך וסובבתי את הראש שלא אצטרך לראות את עצמי במראה. הרגשתי שזו לא אני, שזה לא שייך לי. שכל הסיפור הזה שייך למישהי אחרת ביקום מקביל.
אומנם סיימתי עם הטיפולים, אבל הרגשתי שיחד עם רקמת השד נלקחה ממני גם הנשיות. הבטתי על עצמי במראה ולא הכרתי את מי שראיתי. ראיתי רק את החוסר הזה של הפטמה והרגשתי שרק אם אשלים אותו אוכל להמשיך הלאה.
ניגשתי לרופא שלי וביקשתי לעבור ניתוח שחזור פטמה. ניתוח במהלכו "צובטים" את העור ויוצרים מעין צ'ופצ'יק בולט וכמה חודשים אחרי זה עושים על האיזור קעקוע שמדמה את הפטמה. ראיתי תמונות של נשים שעברו הליך כזה, ולא אהבתי כל כך את המראה שהתיימר להראות כמו הפטמה הטבעית שלי. מאחר ולא היו פתרונות אחרים זרמתי.
למרבה הצער, אפילו פתרון ברירת המחדל הזה לא התאים לי. הרופא אמר שהעור שלי מתוח ורגיש מדי. יצאתי ממנו ובכיתי כמו שלא בכיתי כשבישרו לי שאני חולה. נתתי לעצמי כמה ימים להתאושש ואז קמתי עם רעיון: אני אייצר לעצמי פטמה חלופית מתוך תבנית של הפטמה השניה שלי (שעדיין במקומה) אני אצבע אותה יפה ואדביק על העור.
התחלתי לחקור על דרכים לעשות זאת. למדתי medical art ואיך מייצרים פרוטזות. למדתי בקנדה וגם בארץ והתחלתי לנסות. אחרי עוד ועוד ניסיונות הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. ככל שלמדתי והתמקצעתי הגעתי לתוצאות מדויקות ויפות יותר. החלטתי להקים חברה ותוך כמה חודשים זכיתי בפרס יזם השנה של קרן שמש שמקדמת יזמים צעירים והם עזרו לי להפוך את החלום למציאות.
"הבנתי שהייעוד שלי זה להחזיר לחברותיי למסע את הנשיות שלהן"
את היום שהבנתי שאני חייבת לעשות את מה שאני עושה אני זוכרת היטב. נסעתי לצעדת סוזן קומן בירושלים לקידום מודעות לסרטן שד. במהלך הצעדה שלפתי לפתע את זוג הפטמות הראשון שלי ונתתי לחברה מקבוצת הפייסבוק שתמכה בי בזמן המחלה. היא דחפה אותן מתחת לחולצה והדביקה אותן ופשוט פרצה בבכי. אני זוכרת שהסתכלתי עליה והבנתי שזה הייעוד שלי - להחזיר לחברותי למסע הקשה הזה את הנשיות, המיניות והביטחון שלהן בעצמן.
מאז אני מייצרת פטמות לנשים שעברו כריתה דו צדדית – זוג פטמות בכל דגם, גוון, או גודל שהן רוצות. לנשים שעברו כריתה חד צדדית אני עושה תבנית מהפטמה הקיימת, ומייצרת תאומה זהה לפטמה שלה. את הפטמות הן מדביקות על החזה לשבועיים ומחזקות את הדבק כדי להשיב אותן. הכי קל.
אחרי שנתיים של פעילות השקתי קטלוג של פטמות והפכתי את הפטמות שלי למוצר מדף שבעצם ניתן לקנות בכל העולם. בעזרת בעלי האהוב הרמנו אתר באנגלית ופשוט התחלתי למכור. היום יש לנו מחסן בניו - ג'רזי וממנו הן מופצות לכל העולם.
התגובות שאני מקבלת מספקות ומרגשות אותי מאד. קיבלתי מייל מבעל שסיפר שהיום בו אישתו קיבלה את הפטמות היה היום הראשון שהוא ראה את השדיים של אישתו מזה שלוש שנים. אישה אחרת כתבה לי שסוף סוף הרשתה לעצמה לעשות אמבטיה עם הבת שלה והייתה גם מישהי שסיפרה שהלכה סוף סוף לקנות בגדים כי עד אז התביישה. לרובנו זה מובן מאליו אבל סרטן השד פוגע בעיקר בנשיות והעזרה הקטנה הזו היא לפעמים מאוד משמעותית.
אני עוד לא מצליחה לראות את המחלה כמתנה אבל בהחלט שמחה שלקחתי את הלימון ועשיתי לימונדה, שמחה לעזור לנשים נוספות שהיו במצבי ובעיקר רואה את העולם בצבעים חזקים ויפים יותר.
ליצירת קשר עם מיכל: www.pink-perfect.com